תשעה באב

תשעה אנשי רוח כותבים על תשעה באב שלהם

חורבן בית המקדש השני, הבית שבנו עולי בבל בראשית ימי שיבת ציון ושנחרב כמה מאות שנים לאחר מכן, לא היה רק חורבן המבנה היפה והמהודר שבנה הורדוס על הר בית ה' בירושלים, אלא חורבן, כמעט מוחלט, של העם העברי.

העם, שבמאמצים רבים הצליח לאסוף את שבריו אחר חורבן הבית הראשון ועלה על עשרת יוחסיו ובנה, במאבק גדול ומתיש בעמי האזור, את העיר החרבה, נפוץ עם חורבן הבית השני לכל עבר ואיבד את הגדרתו הלאומית כעם היושב על אדמתו ובכוחות עצמו. טיטוס לא שרף רק את בית המקדש ואת ירושלים בתשעה באב לפני כמעט אלפיים שנים – ליתר דיוק בשנת 70 לספירה – ולא רק הרג מאות אלפי יהודים במצור על ירושלים, אלא זרה את העם הזה לפירורים כמעט בלתי נראים ולפזורות כה רבות עד שנדמה היה שהפרויקט האדיר הנקרא "עם ישראל" בא, חלילה, אל קצו. והקץ היה קץ מלא שנאת חיים, דם וייסורים, וכתיאורו של יוסף בן מתתיהו: "והציפו את כל העיר במצולות דם, עד אשר כיבה הדם את הלהבה במקומות רבים".

כיצד ניתן להמשיך ולחיות כשהסיפור שלתוכו נולדת ושאותו נשאת על גבך כמגדיר הזהות המובהק ביותר בא אל קצו ונראה שכבר אין כל סיכוי להמשך? כיצד ניתן לדרוך עוד על אדמה שאפשרה את הנורא מכול, שפצעה את הלב ונדמה כי אין עוד רפואה? ואכן בזמן חורבן הבית היו רבים מהניצולים שחשו שלא רק שהבית – הבית הלאומי והדתי כאחד – חרב, אלא יותר מכך: חרבה עצם האפשרות לביתיות, לתחושת מקום, לשייכות ולהשתייכות, לאמון ולנדיבות. הללו החליטו לזרוק את המפתחות כלפי מעלה ולפרוש לגמרי, לחיות בשולי שוליים, להתקטן ולהצטמצם ככל האפשר, להיחרך עוד ועוד מהגעגוע; להעביר יום ועוד יום בצד, בירכתיים, רק לא במרכז, רק לא להיות חלק מהמציאות שיכולה לגזור על הנוטלים בה חלק חורבן כה טוטאלי ובלתי מתפשר על הגוף. על אמון הנפש.

ומה היום, שאין איתנו זיכרון חי לאשר היה? על מה אנחנו מתאבלים, מה אנחנו מבקשים כשאנחנו מבקשים על בניין בית המקדש? על מה אנחנו צמים ומתענים כאשר אנו מונעים מעצמנו מאכל ומשתה, כשאנו קוראים על האדמה את מגילת איכה הנוראה והשרופה באש? היחד האנושי, הידידות, המשפחה, הקהילה והעם כולו משיבים מעט את הנחמה, את האהבה האנושית שאבדה עם החורבן וכבר דופקת על הדלתות ומבקשת לשוב.

כאן שאלנו תשעה אנשי רוח – מהו תשעה באב עבורם. היום. היום ששבנו בחסדים רבים אל הארץ העזובה והנטושה מבלי בניה והנה היא נפקחת ופורחת אלינו, מלאה בקול תורה ובעשייה חברתית, כלכלית ותרבותית ורצופה באנשים טובים באמצע הדרך וגם בצידיה. הנה דבריהם לפניכם.

אלחנן ניר

 ———————————-

 דליה דורנר

 אין מדינה יהודית בלי יהודים

תשעה באב הוא יום אבל קשה, שבו גלינו מארצנו ונחרבו הבית הראשון והשני, ולעם היהודי יש זיכרון ארוך. עכשיו אנחנו צריכים לשמור על הבית השלישי שלנו מכל משמר, כדי שלא יהיה חורבן שלישי. אני ילידת 38', ולדור שלי עצם קיומה של מדינת ישראל הוא נס. אני זוכרת את ההתפעמות הגדולה מכך שיש לעם היהודי מדינה. קיבלתי מספר פרסים לאחר שפרשתי מתפקידי כשופטת בית־המשפט העליון, אך הדבר שריגש אותי ביותר היה הזכות שניתנה לי להדליק משואה ביום העצמאות ה־62 של מדינת ישראל.

ביום תשעה באב אנחנו צריכים להפיק לקחים מהעבר שלנו – לצאת נגד שנאת חינם, שנאת אחים וקבוצות קנאים שרבות אלו עם אלו. בימים ההם עצם קיומו של המרד היה בעייתי, ועמדת חז"ל הייתה אחרת. הם ראו במרידה התרסה מיותרת לאור מצב הכוחות נגד הרומאים. הם היו חכמים גדולים, ופחדו מכישלון המרידה ומהתוצאות הנוראות שלה. אסור לנו להילחם אלה באלה, אלא לנסות ולהבין זה את זה ולגשר בין המחלוקות כמו שצריך, ולא בשנאה. במקביל צריך להתחשב בעולם ולא לסכן את קיומה של מדינת ישראל, שאני מצפה שתתקיים לדורות.

צילום: קובי קלמנוביץ

צילום: קובי קלמנוביץ

צריך לזכור שאין מדינה יהודית בלי יהודים. אנחנו חייבים לחנך את ילדינו שימשיכו ויחיו במדינה הזו. כשנכדי היה בן 14 הייתי איתו בברלין, ונכנסנו לתערוכה שהוצגה שם על מתמטיקאים יהודים בברלין שלפני המלחמה. כל הפאר הזה היה ואבד. כשיצאנו משם הוא אמר לי שהוא מרגיש בחילה. אני זוכרת שעמדנו על המדרגות מחוץ לתערוכה ואמרתי לו: אתה עומד כאן בברלין עם סבתא שלך, אתה זוכר מה שקרה. אתה תגדל בארץ, תלמד, תעבוד ותקים משפחה, ולעולם אל תעזוב את מדינת ישראל. בעלי היה יהודי פולני, יליד קרקוב, אביו נרצח באושוויץ. לא הקמנו את בתינו כאן כדי לאבד את המקום שממנו גלינו ואליו חזרנו. נשמור על זה ונחיה במדינה לדורי דורות.

 דליה דורנר היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס 
ונשיאת מועצת העיתונות בישראל

—————-

 צבי צמרת

  דור קטוע ומקרטע

כל השנה אני חוזר ומתלבט בשאלת היסוד: "עד כמה אני/אנחנו חוליה נוספת בשרשרת הדורות היהודית, או שמא אני/אנחנו חוליה רופפת, מנותקת ומתנתקת?". השאלה קשורה לכל הווייתי כיהודי־ציוני. היא קשורה במיוחד לתשעה באב.

הסופר הארגנטינאי הגדול חורחה לואיס בורחס כתב, בין היתר, שני סיפורים שעוסקים בזיכרון: האחד על בן אנוש זוכר כול, והשני על שבט חסר זיכרון. הסיפור הראשון קרוי “פונס הזכרן“ (“בדיונות“, תרגם יורם ברונובסקי, 1998, עמ‘ 102־95), ומתאר אדם הזוכר את הכול. אפילו את צורת העננים הדרומיים בשעת הזריחה של השלושים באפריל 1882… זיכרונו מופלא כל־כך עד שהוא יודע להשוות את צורת זריחת השמש באותו יום לזריחות בימים אחרים. הוא זוכר כל פרט שחווה בחייו – ואיננו מצליח לשכוח דבר! לא כדאי לקנא בו. הפרטים ממלאים אותו והוא לוקה בחוסר יכולת להבחין בין עיקר וטפל. עומס היתר ממית אותו בהיותו בן 21. הסיפור השני קרוי “הדו“ח של ד“ר ברודי“. תמציתו: חוקר סקוטי שבמסעותיו נתקל בשבט ה“יאהו“, אנשים ש“זיכרונם … לקוי מאוד או אף נעדר כליל“ (“הדו“ח של ד“ר ברודי“, תירגמו צבי וולובסקי וחיים פלג, 1976, עמ‘ 128־119). אנשי השבט יודעים לספר כי שבטם נחרב בשל פלישת ברדלסים, אבל הם אינם יודעים מי היה עד ראייה למאורע, הם או אבותיהם, או שמא היה זה חלום. הם מסוגלים לזכור רק מה שאירע לפני כמה שעות. לעומת זאת, הם יכולים לקבוע בדייקנות מה יארע בעוד כמה דקות. בסיפור ד“ר ברודי מהרהר לעצמו: “אם בכוחי לזכור בבהירות מוחלטת ספינת מפרשים שבאה מנורווגיה בטרם הייתי בן ארבע, מדוע אני נדהם נוכח העובדה שאדם מסוגל לחזות מראש את העומד להתרחש?… הזיכרון הוא מעשה פלא לא פחות מניחוש העתיד. יום המחר קרוב לנו יותר מאשר קריעת ים סוף, הזכורה לנו בכל־זאת“.

 אצלנו, מציקים לי אנשי הזיכרון הפנאטיים ועוד יותר אנשי השכחה הגאים. אני מעוניין להיות בתווך: לא לזכור יתר על המידה אך גם לא לשכוח. באשר לאנשי הזיכרון האבסורדיים אני מהרהר לא פעם בציבורים קיצוניים שמחנכים את ילדיהם על פי מפת המרכזים היהודיים שנמחו לפני עשרות שנים, שהולכים בארצנו החמה בלבושה של אירופה הקרה, שמוכנים לקדש את שפות הגלות על חשבון העברית. אולם מציקה לי יותר שכבה גדולה המורכבת מאנשי השִּׁכחה. כולנו יודעים על האלצהיימר. אין מחלה נוראה ממנה. רובנו נעדיף למות מאשר ללקות בה. שהרי כל יציר־אנוש אינו אלא עמוד־שדרה של זיכרון. לצערי הרב, יהודים רבים לוקים באלצהיימר־קיבוצי. חבורות גדולות בעולמנו אינן זוכרות דבר: לא את ימי הבית הראשון ולא את ימי הבית השני, לא את ימי הזוהר בספרד ולא את גירוש ספרד, לא את השואה ולא את תולדות הציונות, לא אירועי יסוד בתולדות המדינה ולא מושגי מפתח יהודיים.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

שאלת הזיכרון מעיקה עליי במיוחד בכל פעם שבה תשעה באב מתקרב. אין כמו יום זה המחבר את שרשרת הקיום היהודי מדורי דורות. אבל עצרו יהודים ברחוב ושאלו אותם “מדוע תשעה באב“? כמה מהם ידעו להשיב לשאלות – איזה בית־מקדש חרב? מתי הוא חרב? מי החריבו? למה חרב? ומה עוד אירע בתשעה באב? מניסיוני, תלמידים ומורים, גם בבתי הספר וגם באוניברסיטאות, יתבוננו בכם בפני־עגל בוהות או מגחכות. מעטים בלבד, נער יספרם, ידעו להשיב לכם.

בכל פעם שתשעה באב מתקרב, אני נזכר ברעי הקרוב יהושע כהן ז“ל, מגדולי לוחמי לח“י, איש שדה־בוקר שהיה ידידו של בן־גוריון. יהושע הלך לעולמו בג‘ באב תשמ“ו. כחצי שנה לפני פטירתו הוא שלח לי מכתב־וידוי שבו כתב על מקורות היניקה שלו. על המכתב הדגיש: “למשמרת אצלך בלבד“. שמעתי על פטירתו תוך כדי שירות מילואים בצפון הארץ. הגעתי לביתי ממש ערב תשעה בערב, חזרתי למכתבו ומצאתי כתוב בו:

“אם אנסה להשיב לעצמי על השאלה מהו בכל זאת בית הגידול הראשוני בו החל נובט צמח פרא כיהושע, עד הגיעו להיכן שהגיע, אטול על עצמי הסיכון ואינטואיטיבית אומר כך:

ליל תשעה באב בכפר סבא: אבי נעול נעלי בד, בידו האחת סדר קינות ובשנייה מספר נרות; ואנחנו, אחי ואני, יורדים לאורך הרחוב, בואכה בית הכנסת של המושבה – בעקבותיו. על רצפת בית הכנסת, כמנהג אבלות, ספסלים הפוכים על צדם, ועליהם, כפופים, ישובים יהודים, המלווים לאור הנרות שבידיהם בלחש, מילה אחר מילה, שב‘איכה‘ היוצאת מפיו של בעל הקריאה. כל אחד מן הנמצאים נתון לצער וכאב החורבן והגלות בקולו הרוטט והביטוי האישי שלו. אולם, אט אט, כמו התלכדו והיו לאבלה־בכיה של העדה כולה. העדה כולה – ואני בתוכה“.

עבורי, כאדם לא דתי, תשעה באב הוא אחד הימים הקשים ביותר. כל חיי הורגלתי לא להיות בבית כנסת בתשעה באב. לכן, בכל שנה אני מתקפד בתוך עצמי. אני חוזר ותר אחרי יום האבל בעזרת ספרים, אך מודע היטב כי קריאה בספרים לא מספיקה לשימור הזיכרון. ברור לי כי זהו זיכרון תבוני מדיי, חיצוני מדיי, שלא נצליח להנחילו לדורות. אני יודע היטב כי בעולם היהודי לא לימדו היסטוריה או ספרות, פשוט התפללו מספרים וקיימו מנהגים הכתובים בספרים.

העובדה שסוכני התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, עדיין שונים ביום הזה מסוכני התקשורת בכל יום, מסייעת לי במעט לציין את תשעה באב. בכל שנה אני חרד שהדבר עלול להשתנות. לצערי הרב, נולדתי לדור קטוע ומקרטע.

ד"ר צבי צמרת הוא איש חינוך, היסטוריון ופעיל ציבורי

 ————————

עמיה ליבליך

לשבור את הקיפאון

בבית השיטה, קיבוץ חילוני ותיק, שבו נמצא ארכיון החגים – מפעלו המפואר של אריה בן גוריון – מציינים את תשעה באב בהתכנסות חברים וקריאת מגילת איכה. לאחר מכן נוהגים לקיים הרצאה או עיון משותף בנושא הקשור איכשהו לתוכני היום. קיבוץ בית השיטה, שעליו כתבתי את ספרי "קיבוץ מקום", הוא אחד המקומות היקרים ללבי בארצנו. פעם, בשנת 2005, נכחתי בערב תשעה באב בקיבוץ. עסקנו אז בהתנתקות הצפויה מרצועת עזה, ובפחד ששרר אז שמא תפרוץ מלחמת אחים סביב האירוע. השנה הוזמנתי אני לפתוח בערב זה דיון בקיבוץ על ספרי "למרות הכל, סיפורו של יישוב דו־לאומי".

הספר מביא את סיפורי התושבים, אזרחי ישראל היהודים והפלשתינים, החיים יחד ביישוב "נווה שלום – ואחת אלסלאם". כמו ברבים מספריי, זהו תיאור של קהילה אחת מנקודות המבט המרובות של חבריה. מי אני, איך התגלגלתי ליישוב זה דווקא, איך מתנהלים חיי במקום ומה אני צופה לו לעתיד – אלה היו מוקדי הסיפור. היהודים סיפרו בעיקר על מניעים אידיאולוגיים שהביאו אותם, שוחרי שלום, לנסות וליישם את יחסי ההרמוניה האפשריים בין יהודים וערבים בחיי היומיום, ולחנך את ילדיהם באווירה דו לאומית ודו לשונית. הערבים סיפרו בעיקר סיפורי עקירה ופליטות שהובילו אותם לחפש פיסת אדמה ובית שבו ירגישו בטוחים, ויוכלו להקנות סביבה לא גזענית ולא מדכאת לילדיהם. ואכן, חייהם של כל אלה מתנהלים כקהילה משותפת זה כבר כמעט 40 שנה. כולם דיברו על התקווה ועל האכזבה המלוות את חייהם, כשהם מנסים להגשים ערכים של שוויון וקבלה הדדית בתוך אקלים אדיש ולא פעם עוין, דרך ימי רגיעה וימי מלחמה באזורנו. הם סיפרו גם על ברונו הוסאר, מקים היישוב, נזיר שהיה יהודי מומר ורק בזכות עיקשותו קם היישוב הזה למרות הכול.

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

כשאני חושבת מה לספרי "למרות הכל" ולתשעה באב תשע"ג, עולים במוחי כמה הרהורים. אני חושבת על הקיפאון שבו נתון תהליך השלום באזורנו מאז הירצחו של יצחק רבין, ומיד אני נזכרת בשנאת אחים, אשר כידוע נחשבת לאחת מהסיבות לחורבן הבית. הקיפאון הזה עמוק ביותר בעיניי בשנים האחרונות, ימי ממשלת נתניהו. כל  דיבור על מגע בינינו לבין שכנינו הערבים נגדע באיבו, כאשר הכדור מועבר מידית למגרש השכן – זה הוא שאיננו מאפשר. אינני פוליטיקאית, ולא אוכל להיכנס לניתוח המצב המדיני המורכב של אזורנו. אנו מאושרים בשלווה שנופלת בחלקנו – בעיקר תושבי הערים הגדולות – בין מתקפת טילים אחת לשנייה, בין מבצע נקמה אחד לבא אחריו. אם עולה הצדק החברתי על סדר היום, הוא איננו צובר תאוצה. קשה לנו לעמוד בפרץ מול גילויי גזענות איומים, ואנו משתדלים לעבור מהם ל"סדר היום". מפעם לפעם קמים נביאי חורבן שמתריעים מפני הצפוי לנו בעתידנו בארץ הזאת אם לא נשנה את דרכינו. לעתים שומעים על יחידים שעזבו את הארץ, מהם ילדינו, מלח הארץ, כי אינם רוצים לקחת חלק בחברה כובשת ובלתי צודקת. אך ההרגשה השלטת היא שגם במובן המדיני וגם במובן החברתי "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

על רקע זה אני חושבת בערב תשעה באב השנה על "למרות הכל", על הספר שהושתק כמעט לחלוטין על ידי התקשורת, שעייפה מדיון על ה"מצב". יותר מזה, אני חושבת על היישוב הקטן היפהפה הזה ששמו נווה שלום־ואחת אלסלאם, שבו מתגוררות  50 משפחות בלבד, מין משוגעים לשלום. הם אינם מדברים שלום, אינם מפגינים שלום, אלא חיים אותו. בעיניי הם נושאים את הבשורה שרק אם נאזין לה נמנע את החורבן. הם מחזיקים את התקווה לכולנו. הם אינם אומרים שזה קל, הם מדברים בגילוי לב על המשברים והכעס, לא פעם גם הם נשברים. עיתונאים צובאים על הכפר כשהוא שרוי בצרות, אך מתעלמים מקיומו הפורח כל ימות השנה. אבל למרות הכול זהו מקום חי וקיים, בועט ומשגשג.

אסיים בציטוט מקוטע מספרי "למרות הכל". ראשית, מדבריה של מראם, פלשתינית חברת היישוב, בעלת תואר דוקטור, חוקרת השכול בחברה הפלשתינית. היא מתארת נסיעה לעריכת ראיון ביום הזיכרון לחיילי צה"ל, כשהיא מאזינה בדרכה לשירים העצובים ברדיו, ואומרת: "יא אללה! מה קורה פה משני הצדדים! הרי זה אותו דבר. בסוף היום מצאתי את עצמי מחובקת עם אמהות פלשתיניות. זה אותו כאב. שכול זה שכול זה שכול". אחר כך מספרת על סבא שלה, שהיה בעל אדמות בכפר סידני עלי שנכבש ב־1948 (היום חלק מהרצליה) ולא היה מר נפש על שנעשה פליט בארץ מולדתו. הוא אמר לה: "שנאה אוכלת אותך מבפנים. שנאה היא אויב שאתה מפנה אותו לעצמך, לא לאחר. אני לא שונא… נעשו דברים איומים על ידי היהודים, אבל גם לנו יש אחריות על מה שקרה ב־1948". ובהשלמה לזאת אומרת דפנה, מטפלת גוף־נפש יהודייה: "יש פה ניסיון אמיתי לחיות חיים משותפים, לבנות גשרים בתוכנו אחד עם השני. אלא שכל אחד מגיע ממקומות כל כך שונים, עם שפה שונה – לא רק עברית או ערבית, אלא שפה שהיא דיאלוג פנימי וחיצוני כל כך שונה. אז אולי זרענו זרע, או שברונו זרע זרעים, ואני מאמצת את המבט החומל שלו ואומרת – צריך לקחת את הזמן לתהות, לטעות, ליפול ולקום".

פרופ' עמיה ליבליך היא פרופסור אמריטוס בחוג לפסיכולוגיה באוני' העברית ונשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. ספרה "למרות הכל – סיפורו של יישוב דו־לאומי" יצא בסוף שנת 2012

 ——————-

תמר רוס

תיאטרון האבל

עם התקרב ימי בין המצרים (שלושת השבועות שבין צום י"ז בתמוז לבין ט' באב), פרופ' דוד הרטמן ז"ל היה נהנה לספר סיפור מימי כהונתו כרב בקהילה אורתודוקסית במונטריאול טרם עלייתו ארצה. לדבריו, שנה אחת הוא פתאום דפק על בימת בית הכנסת בשעת קריאת קינות תשעה באב על ירושלים החרבה, ושאל את הציבור בקול רם: "האם אתם מודעים לכך שרחובות ירושלים מלאים כיום בתינוקות בריאים ועליזים?". לאחר התפרצות רטורית זו, השתררה דממה מוחלטת. אנשים לא ידעו כיצד להגיב מרוב מבוכה.

האמת היא שמבוכה זו מלווה כמעט כל דיון במשמעות תשעה באב בימינו. לצד אלה הטוענים שאין להתעלם מהמציאות החדשה שנוצרה עם שיבת עם ישראל לארצו וכינונה של ממשלה יהודית עצמאית, אחרים מצביעים על סממני גאולה שטרם התממשו. אין ספק שהסתירה הבולטת בין תיאורי זוועות החורבן במגילת איכה לבין מציאות היום יום שלנו תחת שלטון ריבוני במאה ה־21 מעוררת תחושת אי־נוחות ומקשה על אימוץ סממני האבל המלאכותיים שההלכה מחייבת. אין גם ספק שמי שדווקא מעוניין בכך יוכל בכל זאת להצביע על אי־אלה פגמים שעדיין גורעים משלמות מציאותנו העכשווית – העדר שלום עם שכנינו, עוולות חברתיות פנימיות, אי־קבלת עול תורה ומצוות על ידי רוב העם היהודי, מגבלות תפילה על הר הבית וחוסר האפשרות להקים את בניין המקדש השלישי. כל אלה עדיין מעידים על פער בין התנאים הקיימים לבין חזון הגאולה המסורתי (אף שבכל הנוגע לפגמים האחרונים, לא ברור עד כמה כל שומרי התורה והמצווה עצמם מייחלים בכנות למימוש החזון המסורתי פשוטו כמשמעו – על הקרבת הקרבנות והזאת הדם, החזרת עטרת הכהונה ליושנה וכינון ממלכה תיאוקרטית). אך עם כל הכבוד לוויכוח זה, משמעות תשעה באב בעבר כמו גם היום אינה מתמצית בשאלת התיאום בין מצב האומה כפי שהוא מצטייר במסורת לבין מצבנו הריאלי.

בניגוד לתפיסה רווחת באשר למשמעותם של מנהגים וטקסים דתיים בכלל, תפקידם המרכזי אינו בהכרח שיקוף המציאות כהווייתה. עיקר חשיבותם בסיפוק כלים שיעזרו לנו להתמודד עם מציאות זו ועם החוויות הבסיסיות והמאתגרות ביותר של הקיום האנושי – לידה, התבגרות, זקנה, מוות, אהבה, שנאה, סבל ועמידה בפני פגעי גורל בלתי צפויים, תוך רמיזה לממדים הסיפיים של הווייתנו ולמישור פלאי המבצבץ מעבר לחשיבה הרציונלית ולשגרת היום יום. קבלת מסורת דתית משמעה נכונות לאמץ הסתכלות מסוימת על החיים, לא פחות מאשר ביטוי של אמת ישירה לגבי טיבם. ההסתכלות המיוחדת שהדת מציעה אינה נקנית על ידי עיון מופשט באיזושהי אמת חיצונית אובייקטיבית, אלא על ידי פרקטיקות (פעולות) המקנות לנו הסתכלות זו בעקיפין, בדרך ההמחשה וההמחזה.

מכאן שגם את משמעותם של מנהגי תשעה באב אין למדוד לפי מגמתם הגלויה והמוצהרת בלבד, אלא גם לפי הדימויים, המיומנויות, העמדות הנפשיות והמסרים הסמויים המתחוללים בהשפעתם. במישור הלאומי, מעֵבר לציון האסון שניחת על העם היהודי לפני אלפיים שנה, חשיבותם של מנהגים אלה היא בעטיפת ההיסטוריה היהודית בכללה בהילה של קדושה; בגיבוש זיכרון לאומי קולקטיבי ותחושת המשכיות בין מה שהיה לבין מה שעתיד להיות; ובכינון קצב חיים ציבורי קבוע, שבו נעים כולנו בין אבל, יראה, שמחה וחירות. במישור האישי, הם מציעים גם ליחיד דרך מוחשית להתגבר על הרוע, תוך הועדת מקום לחשבון נפש ותוכחה פנימית, ומחזקים כבדרך אגב הערכה לחשיבותו של תלמוד תורה על ידי האיסור לעסוק בה ביום הבכייה הלאומי.

כפי שציין בלוגר אנונימי באינטרנט, הדת בכללה מתפקדת בתור תיאטרון רב עוצמה המוסיף צבע ועומק לחיינו, כאשר מנהגי תשעה באב משמשים דוגמה ניצחת לכך:

בתקופה זו אנחנו חשים עצבות, נוהגים מנהגי אבלות כגון אכילת ביצה טבולה באפר וישיבה על הרצפה. האווירה מעיקה ומדכאת. אנחנו עוקבים בנשימה עצורה אחרי כל תאונה ואירוע טראגי שמשום מה נדמה שתמיד מתרחשים דווקא בתקופת שלושת השבועות. אנחנו מכריזים הכרזות בנאליות בעניין חשיבותה של אחדות. אנחנו אפילו מקיימים כינוסי התעוררות ומזמינים רבנים בעלי־שם שיטיפו לנו מוסר. אנחנו מקטרים על ההינזרות ממאכלי בשר. אין לנו הסבלנות לחכות עד שהכול יסתיים. אבל עמוק מאוד בלב, אני חושב שאנחנו איכשהו נהנים מכך. הרי יכולתי לוותר לגמרי על תשעה באב השנה. לשם מה, בעצם, לסבול כל כך? מה המטרה? אבל ברגע ששמעתי את הפסוקים הראשונים של איכה, שמחתי שלא וויתרתי. זהו קטע חזק של דרמה. כשם שאנחנו נהנים לראות סרטים עצובים או מפחידים, אנחנו נהנים מתשעה באב ומחוויית הסבל… איפה ניתן לנו לחוש ריגושים כאלה בחיים הרגילים? בסרטים? בביקורים בפאבים כל לילה? אולי, אך דומה ששם החיים היו נראים משום מה ריקניים יותר.

אין כוונתי לטעון שלמצבה הריאלי של החברה הישראלית אסור שתהיה כל השפעה על משמעותו של תשעה באב בימינו. כאשר הפער בין מגמתם המוצהרת של מנהגים דתיים לבין המתרחש בשטח צורם במיוחד, גם רווחיהם הנלווים נפגמים ואין בכוח כל תכסיס תיאטרלי לחפות על תחושת הדיסוננס. אך מלבד הרתיעה מפגיעה בתועלותיו העקיפות של תיאטרון האבל, כל מי שעיניו בראשו מבין שלוויכוח סביב מצב האומה הרוחני והפיזי מתלווה טקסט סמוי נוסף, הכרוך במידת הנכונות והיכולת לשנות ממנהג ישראל. פולמוס זה אינו ניזון מהמתח בין שמרנות וחדשנות גרידא, אלא גם מהמודעות להעדר סמכות ממסדית מוכרת המקובלת על כולם. בתנאים אלה, משמעותו העתידית של תשעה באב תלויה ביוזמות ספונטניות העולות מן השטח – כולל התהיות הקבועות העולות מדי שנה באשר לרלוונטיות של יום זה, שהפכו אף הן חלק בלתי נפרד של הטקס – ובתפיסת מצב מופקר זה עצמו כסממן של חורבן או של גאולה.

פרופ' תמר רוס היא פרופסור אמריטוס במחלקה לפילוסופיה יהודית באוני' בר אילן

 —————-

 נחמיה רוטנברג

מה חסר לנו?

מדי שנה ביום תשעה באב יושבים חלק מהיהודים בכל קצות תבל על הארץ, ובוכים על חורבן המקדש. עיניהם מביעות עצבות עמוקה עד כדי דמעות וקולם נמוך ומשמיע נעימת אבל. כבר אלף ותשע מאות וארבעים וחמש שנים.

יסלח לי הקורא על הכנות, אדבר קצת על עצמי. אני גר בווינה שבאוסטריה כבר 11 שנה, כמובן בדרך חזרה לארץ… על פניהם של כל הסובבים אותי כאן בקהילה לא נראית עצבות על כי הם גרים בחוץ לארץ. ישנם יהודים אשר אינם יכולים לעלות לארץ, מסיבות כאלה ואחרות. אך יהודי אשר דבר אינו מונע ממנו לעלות לארץ ישראל והוא ממשיך לומר את הקינות מדי שנה – האם שומעות אוזניו מה שפיו מדבר? האם באמת ובתמים רוצה הוא לשוב מהרה לציון? הן יש לחשוש כי אך חלום בלהות היא בשבילו המחשבה על היום שבו ייתקע בשופר גדול וייקרא לכל בני הגולה לחסל את עסקי היהלומים והבורסה ולעלות לארץ.

שאלה זו נוגעת גם ליושבים בציון – האם אכן חסרה לנו ירושלים הבנויה עם קול שופרו של המשיח שישנה סדרי עולם? האם יש בנו איזשהו “חור שחור“ שאנו מצפים שבניין המקדש הוא ש“יסגור“ אותו? על מה בכלל אנו בוכים ומקוננים?

ואם אין בידינו תשובות לשאלות אלו, האם אין אנו מוצאים את עצמנו על אותו ספסל נאשמים שעליו הושבנו את אחינו היושבים על סיר הבשר של הגלות? האם אין אנו לוקים גם כן באותה מידת צביעות? כמה אנשים בדור הזה יכולים להעיד על עצמם כי הם חשים שבאמת חסר להם משהו בחייהם האישיים עקב חסרונו של המקדש שחרב?

העשיר היושב בבית הכנסת המפואר בארצות הברית יודע כי לכל היותר טוב לו שם באופן פרטי. גם הוא מכיר בכך שהבית הלאומי עוד לא נבנה, ומקומו הוא אחד: בארץ הברית האמיתית, היא ארץ ישראל. מכיוון שהדבר אינו חסר לו באופן אישי, אולי הוא לא יכול להגדיר לעצמו מהי ארץ ישראל בשביל עם ישראל. אבל יודע הוא דבר אחד: כעם וכציבור עוד לא זכינו לחדש ימינו כקדם. ועל זאת הוא מקונן ובוכה, גם אם הוא מתקשה להסביר זאת במילים.

כמו היהודי היושב בגלות ביחס לארץ, כך גם חברו היושב בציון ביחס למקדש. באופן פרטי לא חסר לו כלום. אך הוא מרגיש את שבר האומה. הוא יודע שנכון לה עתיד גדול, העולה בהרבה על השאיפה “להיות עם חופשי בארצנו“. יודע הוא שעתיד גדול זה קשור קשר בל יינתק עם בניין המקדש. הן כך חזו הנביאים. עוד לא ברור לו איך. עוד לא מובן לו למה ומדוע. אבל כל מה שחסר בבניין הלאומי בכל המישורים ובכל הנושאים – כאבי הגלות וייסורי הגאולה – הכול מתקשר באופן סמוי אל מקום אחד: בית המקדש.

סיפור חסידי נאה מספר על בן מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו. כעס האב על בנו, וגירשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן. בנה לו בית קטן, ובו חי בעוני ובחוסר כול. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה יוכל לכתוב אותה על פתק ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פתק קטן, ומסר אותה ביד עבדי המלך. כשפתח המלך את הפתקים מצא ביניהם את אותו פתק הכתוב בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הבן המודח, וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: “מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. בקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב, אך הגג דולף ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג“. אמר המלך בלבו: איך קרה לבני ששכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון – לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש…

כך הוא מצבנו. כל כך שקענו בגלות, כל כך התרגלנו לעסוק בבעיות היומיום, כל כך למדנו לחיות עם התחליפים למקדש – עד אשר שכחנו בעצם מדוע כה חשוב לנו המקדש עצמו. ועל מצב עגום זה שבו שכחנו בעצם את מה שאבד לנו ואין אנו יכולים עוד לבקש אותו בכנות ובלב שלם – על כך באמת צריך לשבת על הארץ ולבכות, לקונן ולהזיל דמעות.

הרב נחמיה רוטנברג הוא מחבר הספר "למה יהודים מצליחים" וראש ארגון "זהות־נפש יהודי" באירופה

 ————-

אודי לאון

חטאת סדום

ביום חורבננו נשב על הרצפה ונקונן: “וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם“ (איכה ד ו). לא הגזמנו? האם ניתן להשוות את סדום, “גרמניה הנאצית“ של ספר בראשית, לעוונות ישראל? האם רשענו עד כדי הפצצת אש וגופרית מן האוויר ללא הבחנה בחפים מפשע? האם לא היו בנו צדיקים שבעבורם ניתן היה לעמוד בפרץ ולמנוע את החורבן האיום?
הקושיה מחריפה יותר כאשר אנו נזכרים כיצד עוד הרבה לפני כן, רגע לפני כניסתנו לארץ ישראל, משה רבנו מספר לנו שנעמוד משתוממים מגודל הזעם האלוהי שהחריב את העם ואת הארץ “כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה… אֲשֶׁר הָפַךְ ה‘ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ“ (דברים כט כב). לאחר אלפי שנות ייסורים והשואה שבה כמעט הושמדנו כאותה סדום – נזעק אל השמים “עַל מֶה עָשָׂה ה‘ כָּכָה? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?“ (דברים כט ה).

כדי לענות על כך חייבים להבין מהי ומיהי סדום. ראשית, סדום המקראית היא הכלכלה הטובה ביותר במזרח התיכון. לוט בוחר בה כי “כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה“ (בראשית יג י). אלא שדווקא ממדינה מצליחה זו עולה זעקה בוקעת שמים ואנשיה “רָעִים וְחַטָּאִים לַה‘ מְאֹד“ (בראשית יג יג).

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

איזה רוע? הרשעות היחידה שהתורה מספרת לנו עליה היא ההתנפלות של תושבי סדום על אורחיו של לוט. ב“שולחן ערוך“ של אברהם אנו מכירים שתי מצוות בלבד – ברית המילה והכנסת אורחים. בברית המילה מתגבר האדם על גופו, ומוכן להעלות מעין קרבן גופני לאלוהיו. בהכנסת האורחים מתגבר האדם על יצרו הקנייני. הבעלות הסדומית עומדת על “ביתי הוא מבצרי“. אל הזר המעז לחדור לטריטוריה הסדומית יכוון רובה מקודש חוקתית בדם. בעל הבית המערבוני של הדמוקרטיה הגדולה בתבל יטיח בזר את הקלישאה הקולנועית המוכרת: “get off my property!“.

והנה, כאשר מבטיח אלוהים לאברהם את הארץ נאמר לו: “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם“ (בראשית טו יג). דווקא חווית הגרות, התלישות מהנחלה המובטחת, היא התנאי ההכרחי לירושת הארץ. כך הופך זכר הגרות במצרים לבריח התיכון של כל התורה כולה. היא מציצה אלינו ממרבית המצוות, חרותה בין טוטפות עינינו ועל משקוף ביתנו, תובעת מאיתנו לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה, מכתירה את חגינו ושבתותינו ויוצרת את המבנה הכלכלי המקודש של מתנות העניים, השמיטה והיובל.

זיכרון גרות זה דורש מאיתנו להתגבר על שתלטנותנו על העולם, על העבד הזר והגר אשר בשערנו, לדעת לשמוע את זעקת האם החד־הורית, הילד בסיכון, הערבי וגם הפליט הנרדף מאפריקה המדממת. הוא מתריע בפנינו שרק מי שמוכן להעז לחיות, גם בנחלתו, בידיעה כי גרים ותושבים אנו בארץ שהיא רק לאלוהים ולא לנו, יוכל לרשת את הארץ.

אוי לנו אם נעלה בדעתנו שלאומיות יהודית מבוססת על שנאת זר ושאת צבירת נקודות הזכות הדתיות שלנו נחפש בעיקר בבית הכנסת. או אז יזעם הנביא: “גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ – יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ“ (ישעיהו א טו). אוי לנו אם נעלה בדעתנו שקרבת אלוהים היא הפעלת שעון שבת בשבת ובחג – או אז יטיח בנו הנביא “חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי“ (שם יד).

משה רבנו נפרד מאיתנו בהבטחה הקשה שכאשר נלך בדרך הסדומית נותקף באש וגופרית ששום וירוס מחשבים מסתורי ואפילו חיל האוויר החזק בעולם לא יוכלו להן. אם לא נדע לפתוח את ידנו, לוותר על פאת שדנו ולשמוט את אדמתנו תישמט זו מתחתינו. אם לא ננוח ונניח אז תשוב ותקיא אותנו הארץ מתוכה.

ביום חורבננו עלינו לזכור כי עלינו לחקות את אלוהים היודע להניח את עולמו ולשחרר אותנו ביום השביעי, שנשמע כמו אבינו אברהם את צעקת הגרים החלשים והנרדפים, כמו ששמע הוא את הזעקה העולה מסדום וממצרים. ביום חורבננו נזכור שאין לנו שום זכות משלנו על הארץ, שכל מה שניתן לנו הוא מושאל, ועל תנאי, ובעיקר של מי שהעולם שלו. “כי לי כל הארץ“ (ויקרא כה כג) – לי ולא לכם!

אודי לאון הוא תסריטאי ומנהל תכניות מועדפות וגיוון חברתי ותרבותי בערוץ 2

———————-

אדמיאל קוסמן 

להבין מה אנחנו מדברים

המילה חורבן מעלה בוודאי אצל אנשים שונים אסוציאציות שונות, מהן אישיות, מהן הקשורות לגורל היהדות ומהן לגורל האנושות בכללה. לי באופן אישי נפתח המושג הזה למעין קליידוסקופ של אפשרויות כאשר נחשפתי לפני שנים רבות למשנתה של האנתרופולוגית הבריטית מֶרי דַגלס ולמונח "בידול" שהיא עושה בו שימוש כה מתוחכם בספרה "טוהר וסכנה". מאז אותו מפגש רחוק העסיקה אותי שאלה זאת בצורות שונות – ולא מהצד האקדמי כי אם מהצד הרוחני, שלהבנתי מושג זה פותח אליו שערים רחבים. במיוחד העסיק אותי מושג זה בקשר לעולמם הרוחני של חז"ל – והמשכו ב"רנסנס" החסידי מאוחר יותר.

כדי להסביר את דבריי אתחיל בסיפור חסידי קצרצר המופיע בספר "תפארת היהודי" (ט ע"א): חסיד אחד  טייל עם מורו "היהודי הקדוש" (רבי יעקב יצחק מפשיסחא) בשדות – ובדרכם פגשו השניים בעלי־חיים ואותו תלמיד הביע בפני רבו השתוקקות גדולה להבין את שפת החיות. על כך הגיב היהודי הקדוש באמירה העמוקה הבאה: "כשתשים על לב להבין מה אתה מדבר – אז תבין דיבורם וצפצופם".

סיפור זה יכול להיות נקודת מוצא טובה להסביר את המושג "בידול" – שכאמור, עבורי הוא מעין מפתח להבין את גודל השבר והחורבן הפנימי שאנו, ה"מערביים", נתונים בו כיום, לעומת העבר שחלף ונעלם.

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

"בידול" משמעו היכולת להבדיל בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. לטענת דגלס, האדם בתקופות קדומות לא הבחין באופן ברור בין תהליכים שמתרחשים בעולמנו הפנימי ובין אירועים ששייכים ל"חוץ". הנטייה בעולם העתיק הייתה לזהות אחדות במקום שבו אנו חווים את העולם כאינדיבידואלים נפרדים מהטבע, נפרדים מהשבט, וכיוצא בזה.

דגלס מסבירה זאת באופן הבא: הואיל ולא ניתן היום לטעון שה"פרימיטיבי" הוא בעל כושר שכלי פחוּת משל המודרני (לאחר שהאנתרופולוג היהודי־צרפתי קלוד לוי־שטראוס הראה עד כמה מורכבות ומתוחכמות שיטות המיון והחשיבה של ה"פרימיטיבי"), עלינו להבין שההבדל אינו ברמת המשכל או בתחכום החשיבה; ההתפתחות קיימת רק בכיוון אחד, באלמנט הבידול, דהיינו בשיפור היכולת להבדיל בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. עבור האדם הקדום, למשל, "איתני הטבע נתפסים כקשורים לבני האדם היחידים בקשר כה הדוק עד שאי אפשר כמעט לדבר על סביבה חיצונית גשמית. כל יחיד נושא בתוכו קשרים כה הדוקים עם היקום, עד שהוא משול למוקד של שדה כוח מגנטי" (דגלס, עמ' 104).

תפיסה אחדותית זו של האדם עם כל מה שסובב אותו – בני אדם אחרים ושאר ברואי הטבע – עיכבה ללא ספק את ההתפתחות המדעית של העולם העתיק; אך תחושת החורבן שאני חווה בחיי האישיים ומזהה סביבי קשורה בטבורה לכך שיחד עם הכרת התודה שאני חש על ההתפתחות המואצת של הכלים המדעיים (בתחום הרפואה למשל) – מתלווה לתנועה מואצת זו "קדימה" גם תחושה חזקה של החמצה, של שבר עצום, שכבר איננו יכול להירפא. "דֶמוֹן־הבידול" הולך ונוטע בנו תחושת "אינדיבידואליות" חזקה יותר־ויותר שבעקבותיה כל פרט חש ניכור גובר והולך כלפי סובביו. זאת כבר איננה תחושה "סובייקטיבית" שלי, אלא תופעה מוכרת ומדוברת, הכובשת למול עינינו אף את הפינות השבטיות הנידחות ביותר בקצווי כדור־הארץ. לעומת זאת את תחושת הקיום הבסיסית ביותר של האדם בימי־הביניים תיאר ההיסטוריון אהרן גורביץ' כך: "האדם הימי־ביניימי יכול היה למצוא את עצמו ולהיות לעצמו במלוא מובן המילה אך ורק במסגרת הקולקטיב" (תמונת העולם של אנשי ימי־הביניים, עמ' 238).

יחד עם החסרונות העצומים שתחושת אחדות זו עם הקולקטיב מקנה ליחיד והשמחה על כך שאיננו חיים באותם ימים שבהם החיים היו כה קשים – קיים כיום שבר גדול המבכה את העובדה שכיום לא רק שאיננו מכוונים להבין את "דיבורם וצפצופם" של בעלי־החיים (שכמעט שנעלמו מסביבתנו) אלא שאיננו יכולים להבין את "דיבורם וצפצופם" של שכנינו בבניין רב־הקומות שבו אנו מתגוררים, של חברינו לעבודה – והעיקר, כפי שלמדנו מ"היהודי הקדוש": אף לא את הדיבור הפנימי שלנו.

השאלה הגדולה העולה אפוא מהדברים שלעיל היא האם באמת מדובר בהתפתחות או שמא אנו מצויים בתהליכים של נסיגה לאחור. דגלס איננה מכירה את משנת בובר, שבספרו "אני ואתה" ענה על כך תשובה ברורה. בובר כלל לא ראה את מצבנו ה"מודרני" כמתקדם יותר מזה ה"פרימיטיבי". לדעתו האדם הקדום חווה את העולם באופן ראשוני, גופני, ובעולמו לא הייתה קיימת תחושת ניכור. בובר זיהה גדוּלה אמיתית ביכולתו לראות בכל אובייקט ישות חיה שיש אפשרות ממשית לקשור איתה "שיחה". הפער בינינו לבין ה"פרימיטיבי" נובע מכך שהוא חווה את העולם באופן ישיר, ללא "אני" חזק מְמצֵע, ואנו לעומתו תופסים הכול – את בני האדם, את הטבע, ואפילו תופעות רוחניות כיופי, עדינות, נדיבות – במבט מנצל, השואל תכליתית: מה אני יכול להפיק מכך. אפילו העצמי שלנו הופך לאובייקט מנוצל – ובוודאי שסימני הניצול ניכרים כבר היטב ביחס לטבע, שמתחיל להציג סימני קריסה־אקולוגית ראשוניים. ובמיוחד עתה, כאשר אנו עומדים בפני תקופה חדשה שבה פתחו המחשב והאינטרנט שער לאינפורמציה מהירה לכל אדם כמעט בכל תחום – אנו עומדים בפני קריסה נוספת של יחסי ה"אתה". בצל תהליכים סוציולוגיים בלתי נמנעים הנובעים מכך, של הקטנת כוח המשפחות והקבוצות, התפרקות המסגרות השבטיות והלאומיות וריבוי ה"סינגלס" החיים בכרכים – חיים רבים מאיתנו את סדר יומם רק דרך מסך האינטרנט, בלא לפגוש אדם "נוכח" מולם כסובייקט.

את התפילה שלי בט' באב אוכל אם־כן לנסח בעקבות "היהודי הקדוש" באופן הבא: שנזכה להבין מה אנחנו מדברים – ואזי, אף להבין לבסוף את "דיבורו וצפצופו" העמוק של הקוסמוס המדהים־ביופיו שסביבנו.

פרופ' אדמיאל קוסמן הוא משורר ומרצה למדעי היהדות באוני' פוטסדם

 ————-

מיכל גוברין

קינה מתוך אחריות ל"אחר"

בלבה של מגילת איכה קורע הקול הדובר את הקינה. בדיבור ישיר, מטיח, הוא פונה אל האלוהים, שותת מכאב ומסבל, אך ביתר שאת נושא זעקה מתוך תהום של ייאוש ובדידות כנגד האל שלא רק נקם ונטש אלא גם אטם את אוזניו משמוע: "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת. סכֹּתה באף ותרדפנו, הרגת לא חמלת. סכֹּתה בענן לך מעבור תפילה".

ממעמקי ילדותי בבית לאם ניצולת שואה שבו שאלת בגידתו של האל "האיום והנורא" ריחפה כהתגלות מזעזעת, מלווה אותי כל השנים השאלה לגבי משמעות ט' באב וזיכרון החורבן. כיצד לאורך הדורות וגלגולי ההיסטוריה היהודית נותר יום זה כמצב גרעיני שמעבר לשיבת ציון ולגאולה? ומנגד השאלה מהי משמעותו המתחייבת מול משברי ההיסטוריה שטלטלו את הדורות הקודמים ואת שלנו?

זעקת הנצורים, שקולם אינו נשמע, הבוקעת מלב מגילת איכה, תובעת חשיבה נוקבת לגבי יחסי האדם והאל, ולגבי המפגש האינטימי ביותר בינם, כמוען וכנמען בתפילה. האם נמשיך לשמר מערכת יחסים שגורה ומטייחת, או נצליח לטעון את המפגש הישיר בין האדם ו"האחר המוחלט" (כדברי תיאו אוטו) במשמעות הנתבעת מצוק העתים?

בספרי "גוף תפילה" שנכתב עם הפילוסוף ז'אק דרידה, ושראה אור לאחרונה, עולה השאלה: מהי תפילה בצילו של חורבן? בדבריו מותח דרידה את עומק החוויה והשיח עד לקצות הייאוש, אשר ממעמקיו נגלים פנים אחרות של אמונה, של אחריות ושל פנייה:

לו היינו בטוחים שבצדה השני של התפילה יופיע אלוהים, לא הייתה זו תפילה. האפשרות שאלוהים יישאר נעדר לנצח, שייתכן כי אין נמען בצדה השני של תפילתי, היא התנאי לתפילה. ארחיק לכת, לכן, ואומר שחייב להיות רגע של אתיאיזם בתפילה: אפשרות שאלוהים איננו משיב, איננו קיים. האפשרות שהוא לא יאזין, לא יענה לקריאה בשמו, כלולה במהות התפילה.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

ובהמשך, ברוח דובר מגילת איכה החושף את האל ש"שׂתם תפילה", מדבר דרידה על  הייאוש, הזעקה והדמעה כמי התהום של התפילה הזכה:

האם זה אפשרי להתפלל ללא תקווה? והאם ניתן להתפלל לא רק ללא תקווה וללא שום משאלה, אלא גם מתוך ויתור על תקווה? אם נסכים שקיימת אפשרות כזו של תפילה, תפילה זכה, משוללת תקווה, האם לא יהיה עלינו לחשוב שבסופו של דבר מהות התפילה קשורה לאותו ייאוש, לאותו חוסר תקווה?

ט' באב טבוע כולו בהיסטוריה היהודית. אך האם ניתן להיוותר בין חומותיה? מגילת איכה מקעקעת את נקודת המבט השגרתית וכוללת במבט־על את האדם ואת האל כאחד, כחולקים את החורבן, וכנושאים, כל אחד בדרכו, באחריות להתחוללותו. הרבו חכמינו לדבר על שנאת החינם בין הפלגים בעם, שהפכו "אחרים" זה לזה, כחטא שגרם לחורבן. וכך, עם השנים הפכה מגילת איכה לגביי לאחת הזעקות האוניברסליות ביותר כנגד סכנת הדה־הומניזציה של האחר, ושיאה באימי המלחמה. המגילה מנסחת בחריפות כיצד ההתעלמות אטומת הלב ממצוקת הנצורים – "האחרים" – אינה רק חלקם של הצרים שמחוץ לחומות, אלא גם יחסו של האל – וזאת כביטוי קיצוני לסכנת הנטישה, אטימות הלב והחפצוּן של האחר.

כי הרי חוסר היכולת לשמוע את שוועת הנצורים – הם הכלואים מולנו באחרותם – הוא גרעין הטירוף שסופו כל המלחמות כולן. וההיסטוריה באירוניה שלה חושפת עד כמה הפכפכניים יחסי הכוחות, כי מי שהיום צר ימצא את עצמו מחר כלוא בין חומות המצור, וקול זעקותיו ייסתם.

בשנים הארוכות שבהן כתבתי את הרומן “השם“, ושיאו אירועי ליל תשעה באב בכותל, מצאתי בין המקורות קולות עזים ונוקבים, ורבים מהם קולותיהן של נשים. קולן נישא החל מתפילת חנה שבמקרא ובמסכת ברכות, ועד קולה של רחל במדרש ובזוהר איכה. הן מטיחות דברים כלפי שמים כדי לחלץ את האל ואת העולם ממידת הדין. ובדרכן גם משה ואליהו, המטלטלים את האל מהחלטותיו, ועד הרבי מפיאסצ‘נה בגטו ורשה, או אתי הילסום במחנה ורסטנברוק:

אם אלוהים אינו עוזר לי בדרכי, אני מוכרחה לעזור לו […] אנו הם אלה שחייבים לעזור לך, אלוהים, ודרך זה נעזור בסופו של דבר לעצמנו. זה הדבר היחיד שמשנה: להציל פיסה ממך בתוכנו אנו, אלוהים.

תפילה מתוך אחריות לפיסת אלוהים שבקרבנו, למקדש המעט האישי, ומתוך מאמץ להיחלץ מהזהות הקולקטיבית המטייחת שבאמרה המפורסמת, כדי לומר: "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". קינה מתוך אחריות ל"אחר" שמולי ובקרבי, ולכוחה של תפילתי לפנות אליו. ואולי כך גם ט' באב יעכב את בוא המלחמה והחורבן הבאים, ומגילת איכה תהיה תפילה מפוכחת, תפילה שהיא התקוממות ולקיחת אחריות. ואולי כך, מעומק התקווה הסוערת שבחורבן, נפיל את חומות האחרוּת ונבקע את ההדדיות:  “השיבנו ה‘ אליך ונשובה“, וכך גם תוכל לפרוץ, ובכל עוצמתה, התקווה “חדש ימינו כקדם“.

ד"ר מיכל גוברין היא סופרת, משוררת וראש המחלקה לתיאטרון במכללת "אמונה" בירושלים. ספרה האחרון 
"אהבה  על החוף" עומד לראות אור

 —————-

יאיר דרייפוס

לשכון בחלום הגדול

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב (מדברי ש“י עגנון בטקס הענקת פרס נובל, המילים מוטבעות על שטרות חמישים ש“ח).

יש להבחין בין שני מיני תודעה של חורבן. האחד מתמקד בחורבן הקונקרטי, חורבן בית המקדש, ועל כן גם התיקון המבוקש מתואר כחלק מההיסטוריה, והוא מתרחש בימות המשיח בבניין הבית השלישי. בתודעה השניה החורבן הוא אחר: הוא משקף אירוע א־היסטורי, מטפיזי, שמקורו בחטא הקדמון, בגירוש מגן עדן, בהווייה שנפלה לאבלות, בסובייקט הפגום שהזדהם בחטא הנחש. מתוך כך האבלות שמדובר בה איננה רק אבלות על החורבן אלא על מצבו של האדם והעולם בכלל, וגם התיקון אינו קשור לבית השלישי אלא להתמרה של המציאות לעולם של הפלא.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

בתוספתא מסופר על המתח שבין קבוצות שונות בעם ישראל לאחר החורבן:

משחרב הבית רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. נטפל להם ר' יהושע … אמר להם בני להתאבל יותר מדיי אי אפשר, ושלא להתאבל אי אפשר. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אישה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו'. וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא, שנאמר "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה" (תוספתא סוטה טו ה).

הפרושים הותירו חיים מינימליים, שעיקרם הימנעות סגפנית מאכילת בשר ויין ואף מיחסי אישות. הטקטיקה של חכמים הייתה הפוכה; הם תיקנו אבלות מינימלית, בדמות השארת זכר לחורבן – "משייר דבר מועט". לזיכרון כאן מובן שונה מזה שאנו נוטים לייחס לו. הזכר לחורבן אינו סימן שתפקידו להזכיר לנו אירוע שקרה בעבר, אלא העקבות שנותרו ממנו, משהו שנשאר מהחורבן ונוכח גם היום. תקנת חכמים היא להשאיר חלקה חרבה, מקום שאין בו סיד. אנחנו מנציחים את האבדן לא באמצעות מזכרת, אלא בכך שאיננו משקמים לגמרי את ההריסות. גם כשאנו בונים בניין חדש, מכינים צורכי סעודה או מכינים תכשיטים לכלה, יש לשמור על עקבות ההריסות באמצעות שיור חלק שלא נגמר.

נראה שלטקטיקה של השיור אפקט עוצמתי יותר מזו של ההינזרות. זאת משום שההינזרות עלולה להפוך למצב הטבעי, למובן מאליו, ואז שוב איננה אבלות. לעומת זאת השיור מבליט את החוסר, מתוך כך שהדבר כמעט שלם, אך ה“כמעט“ הזה הופך לגבול אין סופי ולא נגיש. השיור מבליט את הפגם, את חוסר היכולת להשיג את השלמות בעולם הזה.

אני מבקש לשכון בחלום של הבית הגדול. עצם התודעה של בית גדול וקדוש שעיני הכול נשואות אליו, בכיסופים אינסופיים, כבר מטעימה ניחוח של גאולה. משיכת אורות העתיד האוטופי למחוזות ההווה הריאלי. חיותי אינה תלויה במימוש החלום אלא באמון העמוק שהוא יתממש יום אחד. אינני יודע מתיי ואם אזכה לראות במימושו עוד בחיי. אני רק יודע שהבית הגדול עוד ייבנה במהרה בימינו.

רוח הכיסופים לגאולה, והכמיהה לשיקום חורבות הבית, היא קריאה חתרנית של העולם ושל האדם; ערעור על ההגמוניה של הגלוי, הרציונלי והמילולי. אי אפשר לכלוא במילים, בשפה, את הערגה של עם למוד סבל שכמֵהּ לגאולתו. הנשמה מדברת בשפה שאינה מהשכל. פתיחת הלב לתיקון הגדול והקשבה לשפתו מחייבות השעיה של התודעה ושל הדיבור, שהרי בעיית האדם המודע היא שתמיד הוא נאחז במילים, וגם בעת שהוא שותק – מוחו מדבר מילים. לגאולה אין “תוכן“, היא אינה “דבר מה“. היא ההשתאות נוכח הפליאה בהוויה. “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה“. השם “א־להים“, כך נאמר בהקדמה לספר הזוהר, עשוי מאותיות המלים “מי“ ו“אלה“, השתאות ופליאה [מי] שמובילה למעשה [אלה]. השעיית הדיבור ונשיאת הלב לכיוון הלא נודע, בשתיקה ובפליאה, מאפשרת מגע עם הממשי.

האם ציפייה לישועה רלוונטית בזמננו? האם אמונה בבניינו של הבית הגדול אפשרית? התשובה ברורה: בסיס האמונה ברוח משיח, בעולם התיקון, הוא בכך שיש חיים “מעֵבר“. העולם המודע הוא רק ביטוי לרובד חיצוני בדמות. כל אדם רגיש שרוח המודרנה לא סירסה את מאווייו הכמוסים, את עולם המסתורין שבו, את כיסופיו לדמיוני ולבדיוני, מוצא טעם וקורת רוח ביצירה, בתפילה, בגעגועים, בניגון, בשירה, בתנועתיות ובשעשוע. כל אלה מאצילים השראה למעמקי הלב, ונוסכים אמון עמוק שגם במעבה הקשיים והכשלים והצדדים הכהים והלא פתורים של הקיום האנושי חבויים זרעים של סיכוי שלווה והתענגות.

הרב יאיר דרייפוס הוא ראש ישיבת "שיח יצחק" באפרת

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 ביולי 2013, ב-גיליון דברים תשע"ג - 831 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: