מנהג הנשים להימנע מעשיית מלאכה בראשי חודשים הוא מעין כפרה על עולם שבו מעמד האישה עדיין פגום

"ראש חודש מותר בעשיית מלאכה והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב“ (שולחן ערוך, אורח חיים תיז, א). מנהג זה תקף לגבי נשים, אך לא לגבי גברים: “אבל אם נהגו אנשים אין זה מנהג כלל“ (משנה ברורה, שם). כיצד נולד מנהג זה? מה משמעותו של יום “ראש חודש“ הניתן בייחוד לנשים?

מנהג זה משחרר את הנשים מעבודותיהן (חוץ מהנקה, ודאי) בממוצע ב־16־17 ימים בשנה, ימים היכולים לתרום רבות לעולמן הרוחני. להן, ובעקיפין גם לנו, הגברים. אכן, למנהגים אחרים היה יותר מזל. והרהור ציני מתעורר פן היה זה אינטרס גברי שהשכיח מנהג עתיק יומין זה. עתיק יומין? כן. חז“ל הכירו אותו, אך מעניין! במלכים ב (ד, כב־כג) קוראים אנו דיאלוג בין האישה השונמית לבעלה. האישה מודיעה לבעלה שהיא הולכת לפגוש את הנביא אלישע. בעלה שאינו יודע את הסיבה הטראגית להליכתה – מות בנם – שואל: “מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?“. לפנינו עדות מופלאה לדרשות נבואיות שהתקיימו בשבתות ובראשי חדשים, שאליהן היו הולכות גם נשים, ומי יודע? אולי בראש חודש (“חֹדֶשׁ“ בלשון המקרא), השתתפו לא “גם“ אלא “בעיקר“ נשים.

כפרה לה'

נדמה שלא נטעה אם נעלה את הסברה שבשורש המנהג עומדת הלבנה, סמל נשי מובהק. מחזור היעלמותה וחידושה של הלבנה שולט על מחזור החודש. מתוך כך, הנשיות האסטרונומית מכבדת בראש חודש את הנשיות הארצית המכירה בגופה מחזור מעין זה.

דברים אלה נראים לי יפים ונכונים. אלא שבארון הספרים היהודי מצאנו הסבר נוסף השונה ממה שהבאנו עתה. ספר "הטורים", הקודקס ההלכתי שקדם לשולחן ערוך והיווה לו בסיס, מעיר שמקור המנהג בספר המדרשי "פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ה). לפי מדרש זה לא השתתפו הנשים בעשיית עגל הזהב ובשכר זה קבעה התורה "שהן משמרות ראשי חודשים".

טעמים אחרים מזכירים את זכויותיהן ההיסטוריות של נשות ישראל. במדרש מצאנו למשל שמנהג הנשים בראש חודש הותקן על שם שנזדרזו הנשים בנדבת המשכן. מעבר להסברים אלה יש לדעתי הסבר עמוק יותר, המאפשר לנו להבין את המנהג הזה מתוך פרספקטיבה שונה. המפתח נמצא לדעתי בדברי ר‘ שמעון בן לקיש המסביר את מהותו של קרבן מוסף של ראש חודש (חולין ס, ב): “מה נשתנה שֵׁעיר של ראש חודש שנאמר בו לה‘ (‘וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה… מִנְחָה… וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה‘‘; במדבר כח). חטאת לה‘? כאילו הקב“ה חטא! ר“ש בן לקיש מבין את הפסוק כפשוטו: “אמר הקב“ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח“.

הסיפור על מיעוט הירח ידוע. המאמר עובד על ידי האמוראים המאוחרים וגם חכמי הסוד הוסיפו לו ממד מסתורי. ולמרות זאת, בכל נוסחיו שומרת אמרה זאת על נועזותו וסתימותו. האמנם מבקש הקב“ה כפרה? על שם מה?

עוול אובייקטיבי

אינני יודע אם קריאתי תהיה קריאה נכונה של דברי ריש לקיש, אך למרות הספקות היא נראית לי בצורה פרדוקסלית עומק פשוטו של המאמר. הירח הוא סמלה של האישה, והמאמר מבקש כפרה על מקומה של האישה בעולם ואף על מעמדה בעולם היהודי. זהו מקום אחראי, אך קשה. לפני האישה ניצבת משימה משעבדת ונטולת כבוד. יש הסבר פונקציונלי למקומה זה ולקשיים שאיתם האישה מתמודדת. גורלו של העולם המערבי תלוי בשמירת מקומה הקלאסי של האישה, וקודם כול לידה וחינוך.

יש עמים אירופיים שאינם מצליחים לשמור על המשכם מבחינה דמוגרפית. יש למעמדה הנתפס כנחות של האישה ממדים ביולוגיים־סוציולוגיים, ולמרות זאת חייבים אנו לעמוד על העוול האובייקטיבי שפעמים רבות נעשה לה, עוול שכעוול העבדות אז, והעבודה היום, מעיד על העולם הבלתי נגאל שבו אנו חיים. בברכות “שלא עשני…“ שאנו מברכים אנו מודים על מעמדנו, ובה בעת אנו מוחים בצורה עקיפה על העוולות הקיימים בעולם, שבו ישנם עדיין עובדי עבודה זרה ועבדים, עולם שבו עדיין לא תוקן מעמדה של האישה. לפנינו עולם שבו ברכות “הטוב והמטיב“ ו“דיין האמת“ מעורבות. אנו מבטאים את הציפייה לעולם שבו לא ייאמר עוד “בעלי“ אלא “אישי“.

התקדמותה של האנושות לא פתרה את הבעיות ועל זאת הקב“ה מבקש כפרה, על העולם הבלתי נגאל והבלתי מושלם שבו אנו חייבים להתמודד, אנו וההלכה המתחייבת מעולם בלתי נגאל זה.

יודע אני שדבריי אלה לא ינחמו את הירח, בגין גורלו, אך גם בגין הדברים הבלתי נבונים שהוא לפעמים שומע. “חזייה דלא קא מיתבא דעתה“. ראה הקב“ה שאין דעתו של הירח מתיישבת עליו. או אז אמר הקב“ה: “הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח“. או אז נקבע ראש חודש כחגן של הנשים. יהיו אלה ימים שבהם הן משתחררות משעבודן. יהיו אלה ימים שיזכירו לנו כי י“ב השבטים חטאו בעגל, הן לא. מי ייתן ותחדשנה הן את ימיהן כקדם, את ראשי החודשים, שבהם ילמדו תורה ובהם הבנות והאמהות המשתחררות תשחררנה גם את השכינה מגלותה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013