דין לפני האלוהים | רא"ם הכהן

שופטי ישראל על פי פרשת דברים הם מנהיגים הנאמנים לחוק הא־לוהי אך גם מקושרים לנותן התורה עצמו. על חכמה ונבואה ועל הריאליה של ספר דברים 

בפרשת "בהעלותך" קראנו על קשייו של משה בהנהגת העם. "לא אוכל אנכי לבדי שאת את כל העם הזה", אומר משה, והקב"ה נענה ומרחיב את שדרות ההנהגה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם". ממש כמו משה גם שבעים הזקנים הם נביאים, וצורת ההנהגה הזו היא "מלמעלה למטה" – משה והנביאים מקבלים את ההנחיות הא־לוהיות להנהגת המציאות, והם האחראים להבאת דבר ה' אל העולם.

מודל הנהגה אחר תואר קודם לכן, בפרשת "יתרו". לאחר שיתרו רואה את האופן שבו שופט משה את העם הוא מציע לו לכונן מערכת של שופטים ובתי דין: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א־לוהים, אנשי אמת שונאי בצע… והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם". במערכת ההיררכית הזו משה ניצב בראש פירמידת המשפט, וכל שאר בתי הדין כפופים לו. ברם, בין משה ובין שאר השופטים ישנו הבדל עקרוני: משה הוא נביא, בעוד השופטים אמורים להתבסס אך ורק על שכלם האנושי. אשר על כן נדרשים השופטים לרמה מוסרית גבוהה מאוד, ומשה מצווה ומסביר להם במצוות רבות את הדרך הנכונה לשפוט ולהנהיג: "לא תטה משפט… מדבר שקר תרחק… וגר לא תלחץ". השופטים מצווים להקשיב בצורה עמוקה לדברי בעלי הדין ובהתאם למצוות התורה הכלליות – לשפוט במקרים הנידונים על פי שכלם והפרשנות שלהם.

ההנהגה שמכונן משה במקרה זה הפוכה לצורת ההנהגה שתוארה לעיל, והיא הנהגה "מלמטה למעלה", שבה לאדם ולמציאות הנוכחית יש יד בעיצוב האופן שבו הרצון הא־לוהי בא לידי ביטוי בעולם. מנהיגי העם בכיוון זה הם השופטים, והם המעצבים את התורה שבעל פה שתפקידה הוא להתאים בין היום־יום לבין רצון ה'.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אידיאליזם בלבוש ריאלי

נמצא שבתחילת שנות הנדודים הארוכות במדבר מתעצבים שני מוסדות הנהגה לעם ישראל: המוסד הראשון הוא מוסד משפטי, אנושי, שכלי, המבוסס על פרשנות התורה שבכתב והבנוי בצורה היררכית שבראשה עומד משה כערכאה עליונה. המוסד השני הוא מוסד נבואי, רוחבי, שבו חברים משה ושבעים הזקנים המשמשים יחד צינור שדרכו רצון ה', במובן הנבואי של המילה, בא לידי ביטוי בעולם. שני מוסדות אלו עובדים, לכאורה, זה בצד זה ומרכיבים יחד את מערכת השלטון הישראלית.

כעת, בפרשה שלנו, חוזר משה ומתאר את מוסד ההנהגה כפי שנקבע והתעצב במדבר (דברים א, ט־טז):

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. לא אוכל לבדי שאת אתכם… איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידועים, ואתן אותם ראשים עליכם… ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו.

התיאור הזה בעייתי ומפתיע. מצד אחד הוא כולל את תיאור הקושי של משה כבסיס להרחבת ההנהגה (הכתוב אף משתמש באותן מילים, "לא אוכל… לשאת") ואת העובדה שאנשים אלה אמורים להיות אנשים שמוּכרים לעם כמנהיגים, ממש כמו בתיאור של שבעים הזקנים בפרשת "בהעלותך". מצד שני, מדובר בשופטים שאותם צריך משה להנחות בעצמו ולהדגיש להם את החשיבות בשיפוט צודק, שופטים שמאופיינים במידות מוסריות ושכליות, ממש כמו במודל השופטים של פרשת "יתרו". תיאור זה בונה, למעשה, מערכת הנהגה שלא תוארה בספרים הקודמים, הכוללת מרכיבים מכל אחת מהמערכות האחרות. מה פשר הדבר? כיצד התיאורים השונים מתיישבים זה עם זה?

נושא מוסדות ההנהגה הוא רק דוגמה אחת להבדלים הרבים שבין המתואר בספר דברים ובין מה שכתוב בספרי התורה האחרים. כידוע, ניתן למצוא הבדלים הן בתיאורי ההתרחשות והן במרחב ההלכתי בספר. יש להבין שקיים הבדל עקרוני בין ארבעת החומשים ובין החומש החמישי: את ארבעת החומשים הראשונים כותב משה רבנו מפי הגבורה, והם כוללים תיאורים אידיאליים ותיאורטיים של הדברים כפי שהם אמורים להיות. לעומת זאת, החומש החמישי הוא נאומו של משה בעצמו, הוא ספר ריאלי, הנכתב בזיקה לכניסה לארץ ולמעבר לקיום ריבוני וממשי, ועל כן הוא מתאר את המציאות כפי שהיא התעצבה והתגלגלה או כפי שהיא צריכה להתנהל למעשה.

ועל אף ההבדלים, אומר רשב"י שלא ייתכן ש"ספר תורה חסר אות אחת" (מנחות ל, א) – חמשת החומשים כולם נכללים יחד בתורה וכל אות שחסרה בספר התורה פוסלת אותו, בין אם היא מאמצע ספר בראשית ובין אם היא משמונת הפסוקים האחרונים של ספר דברים. יש בכך אמירה עקרונית, שמבחינת אמיתת התורה אין כל הבדל למעשה בין חומש דברים ובין ארבעת החומשים הראשונים. ריבונו של עולם מכיר בלגיטימיות של הבדלים וגילויים בתורה כשהיא מועברת מהעולם האידיאי אל העולם המעשי, על פי הכללים הנכונים ומתוך יראת שמים. ריבונו של עולם מאציל את חכמתו, את התורה שקדמה לעולם, בלבוש נאומו של משה רבנו.

הנהגה מורכבת

אחד מהשינויים האלה, שבין התורה שקדמה לעולם ובין התגלותה במציאות, הוא הקמת מערכת הנהגה מורכבת, המשלבת בתוכה אלמנטים מהותיים משתי המערכות התיאורטיות. בדבריו בפרשתנו מאחד משה את שתי המערכות ויוצר תפקיד מאוחד של שופט־נביא: רובד ההנהגה של העם, הפועל תחת סמכותו ומתוך האצלת הרוח של משה, בנוי משופטי העם האמונים על יושרה ושלמות המעלות ועל שפיטה לא רק משכלם האנושי אלא גם מהרוח ומהסמכות שהאציל עליהם משה. תפקיד משולב זה הוא המקנה לשופטים את כינוים המקובל – "אלוהים", שכן בעלי הדין בבית הדין לא נשפטים מול שופטים רגילים, אלא מול נציגי הרצון הא־לוהי.

תפקיד זה מהווה חידוש משמעותי בכך שהוא משלב את שני מקורות הסמכות והידע שבהם נפגשנו עד כה, צינור החכמה וצינור הנבואה. השופטים המתוארים בספר דברים משלבים בין ידיעותיהם ושכלם הישר ובין הקשר שלהם לקב"ה, ומעצבים בכך את דמות המנהיג בעם ישראל – אדם המקושר לחוק הא־לוהי ויחד עם זאת מחובר בקשר עמוק וחי לנותן התורה בעצמו, קשר שמעמיד אותו לפני ה' ושמאפשר לו להבין את האופן הנכון שבו תורה זו אמורה להתייחס למציאות הנתונה והמשתנה. 

 הרב רא"ם הכהן הוא רב היישוב וראש ישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 ביולי 2013, ב-גיליון דברים תשע"ג - 831 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: