"היהודי הנצחי", יצירתו המונומנטלית של שמואל הירשנברג שנתנה מענה ליצירות "היהודי הנודד" האנטישמיות, מביאה את סבל היהודי הנרדף אך גם מצעידה אותו לגאולה 

למה אתה מתכוון כשאתה אומר את המילה "גלות"? מה אתה רואה מול עיניך? שיירת ישראלים יוצאת מלכיש הכבושה, צרורות חפציהם הדלים על כתפיהם והם מגורשים מזרחה? עבדים יהודים נמכרים בשוק של רומא? קהילה יהודית בדרום גרמניה מסולקת שוב ממקום מושבה ונשלחת בחוסר־כול לחפש חסות של נסיך חדש? מגורשי ספרד מיטלטלים בין גלי הים בספינה המחשבת להישבר? ואולי, יש שיראו בכך הפרזה, זיכרון חיילים בשחור ואוטובוס עמוס משפחות מגורשות מתגלגל בכבישי הארץ בחצות הלילה? כל אחד ודימוי הגלות שלו. כל דור וחוויות הגלות שהוא נושא עמו. ואולי אנו נושאים עמנו את כל התמונות האלו ורבות נוספות, והן מונחות בתודעתנו זו על גבי זו כערמת שקפים?

מגילת איכה והקינות הנלוות אליה מהדהדות בקרבנו. "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", זועק כל יהודי נרדף באשר הוא שם. גם אנחנו, החיים בדור של גאולה, נושאים עמנו את שרשרת האסונות שעברו על עם ישראל לאורך הדורות, שיוצרים את הקריאה הרב־שכבתית של מגילת איכה.

בן בלי בית

דמות "היהודי הנודד" היא אחד מן הייצוגים החזותיים המוכרים ביותר של היהודים. "היהודי הנודד", המכונה גם "היהודי הנצחי", הוא שמה של דמות מאגדת עם נוצרית מהמאה ה־13. האגדה מספרת כי בדרכו של ישו לצליבה בדרך הייסורים, חלף על פני סנדלר יהודי שלעג לו ולא נתן לו לנוח ליד ביתו. ישו דן אותו לנדודים, שיימשכו עד שובו לאחר שיקום לתחייה. "היהודי הנודד" הוא למעשה אלגוריה למצב היהודים בגלות כפי שנתפס בעיני הנוצרים. הנוצרים רואים בגלות היהודים עונש לכך שלא קיבלו על עצמם את תורתו של ישו. לאגדה על קללת ישו שני פנים: הוא דן את היהודים לחיי נדודים מקוללים, אך בקללה טמונה גם ברכת חיי הנצח. היהודים נידונו לחיי סבל, אך לא להכחדה. דמות "היהודי הנודד" הונצחה באין ספור תיאורים חזותיים וספרותיים, והייתה נפוצה ביותר באירופה עד סוף המאה ה־19.

ליהודי הנודד הייתה איקונוגרפיה טיפוסית. הוא תואר כבעל זקן ארוך ותווי פנים "יהודיים", ומקל נדודים בידו. לרוב נשא שקית מסמרים על מותניו (אטריבוט המזהה אותו עם משלח ידו המיתולוגי: סנדלר) ולעתים חבש כובע יהודי אופייני לתקופה. למרות שהיה, במקור, דמות ספרותית בעלמא, רבו הדיווחים העיתונאיים (כמו בתמונה) על מפגשים עם יהודי נודד.

אמן ציורי התנ"ך הצרפתי, גוסטב דורה, יצר סדרת תחריטים שנושאה הוא היהודי הנודד. דורה מתאר דמות טיפוסית האוחזת בידה האחת את מקל הנדודים, ובאחרת – את שקית המסמרים. לתחריטים אופי נוצרי מובהק וגוון אנטישמי. בתחריט שלפנינו "היהודי הנודד" עובר ליד ישו הצלוב. הקומפוזיציה של היצירה מרמזת על הקשר בין קשיות הלב של היהודי לבין הסבל של הצלוב. שערותיו הארוכות והפרועות, זקנו הארוך והסבוך המתבדר ברוח ובגדיו הבלויים מדגישים את היותו בן־בלי־בית. במישור האחורי, מעל ראשו של היהודי הנודד, מזדקרת כנסייה, המציינת את הגורלות המנוגדים של שתי הדתות. הכנסייה עומדת בטוחה ושלווה, בעוד שהיהודי אינו מוצא מנוח לכף רגלו. בתחריטים אחרים מתוארת סדרת אסונות המתרחשת בעקבות הופעת היהודי הנודד. בתחריט האחרון בסדרה מתאר דורה את היהודי הנודד ביום הדין האחרון, שבו הוא מקבל את תורת ישו.

בהשראת יצירת דורה צייר האמן שמואל הירשנברג בשנת 1899 את יצירתו המונומנטלית "היהודי הנצחי". שמואל הירשנברג נולד ב־1865 בלודז' למשפחה קשת יום בת עשרה ילדים. הוא למד באקדמיה בקרקוב אצל הצייר הפולני הנודע יאן מטייקו, והושפע ממנו. בסוף שנות העשרים לחייו חי בפריז, וכששב ללודז' צייר את "היהודי הנצחי" ויצירות נוספות שעסקו בנושא הגלות והגורל היהודי. יצירותיו זכו להערכה רבה וגם נמכרו היטב. בכסף שקיבל תמורת מכירת תמונותיו תמך האמן במשפחתו, ולמרות פרסומו הוא חי בעוני ובמחסור וסבל ממחלות. ב־1907 עלה לארץ ישראל כדי להיות מורה ב"בצלאל". בארץ נכנסה לציוריו רוח חיים מעט יותר אופטימית, אך הוא נפטר מקץ שנה לעלייתו.

במרכז יצירת הירשנברג, כמו בתחריט של דורה, נראית דמותו האיקונוגרפית של "היהודי הנודד" בדמות איש זקן בעל זקן ארוך וחזות יהודית. בשתי התמונות היהודי מתואר בצל הצלב. אך כאן מסתיים הדמיון. דורה יצר דימוי נוצרי־אנטישמי. הירשנברג יצר את זעקת המחאה. "היהודי הנצחי" הייתה התמונה הראשונה בתולדות האמנות שבה הצליבה שימשה לתאר את הסבל היהודי ולא את סבלו של ישו. אזור החלציים שלמותניו, המאפיין את תיאור דמותו של ישו הצלוב יותר מאשר את תיאורי "היהודי הנודד", הופך את היהודי של הירשנברג לדמות מראָה לדמותו של ישו. לא ישו הוא הנרדף בידי היהודים, אלא להיפך, היהודי הוא זה שנרדף על ידי הנוצרים בעטיו של הצלב. בפינה הימנית הקדמית של התמונה, למרגלות צלב ענק, מונחת טלית המכסה את מבושיה של גוויית גבר. הצלב כביכול צומח מתוך החורבן היהודי.

במרכז התמונה נראה יהודי זקן, יחף וכמעט עירום, שעל פניו נסוכה הבעת בעתה. למרות גילו המבוגר היהודי נס על נפשו בפסיעות ענק, כשהוא מדלג מעל גבי גופות מעורטלות. את שביל המילוט שלו מסמן “יער“ עשוי צלבי עץ ענקיים, המזכירים בצורתם את יער עצי הלִבנה האופייני לפולין. גובה הצלבים בציור הוא כארבעה מטרים. למרות גודלה העצום של היצירה, הבד אינו יכול להכיל אותם, והצלבים במישור הקדמי מתוארים קטועים. היהודי מרים ידיו. ידו האחת מכסה את מצחו והשנייה פרושה כלפי מעלה ומכוונת לכאורה כלפי שמיא.

אלגוריה למצב היהודים בגלות. שמואל הירשנברג, "היהודי הנצחי", 1899

שאיפות לאומיות

יצירתו של הירשנברג אינה מתכתבת רק עם דימוי "היהודי הנודד" בכלל ויצירת דורה בפרט, אלא גם עם הדימוי האמנותי של קין. במסורת הנוצרית קין משמש ארכיטיפ ליהודי הנודד. קין הוא "היהודי" הראשון הגולה כעונש על חטאיו. ביצירות אמנות רבות הוא מתואר כדמות יהודית טיפוסית. הטלאי הצהוב הוא סוג של "אות קין". הפסל האיטלקי הנודע ג'ובאני דוּפְּרֶה בחר לתאר את קין כשהוא מסתיר בידו את אות הקין שעל מצחו ועל פניו נסוכה הבעת כאב. פסל השיש בגודל טבעי מוצב במוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרבורג. הדמיון בין "היהודי הנצחי" של הירשנברג לבין פסלו של דוּפְּרֶה מעלה את ההשערה שגם הוא שימש מקור השראה לאמן.

היהודי של הירשנברג הוא גם קין הנמלט מפני עונשו של האל "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". האמן משתמש בדימוי הנוצרי המקשר בין עונשו של קין לגורל היהודי, אך הוא אינו מאמץ את התפיסה הנוצרית אלא מתריס לעומתה. שורות הצלבים הענקיים באות לבטא את דרך הייסורים שהיהודים באירופה עוברים לאורך הדורות בשם הצלב. המוני הגופות המוטלות הן הקרבנות האילמים של הרצחנות הנוצרית. רק ניצול יחיד ומבוגר, נע ונד לנצח, מצליח לברוח מגיא ההריגה ולזעוק את קול דמי אחיו. לא האל הוא השואל “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ", אלא קין, היהודי המקולל, הניצול היחיד, הוא התובע את דם הנרצחים מידי הנוצרים ואולי גם מידי האל ומידינו, הצופים: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה“.

החוקרים ירחמיאל כהן ומרים ריינר חשפו במאמר העוסק ביצירה זו מקורות השפעה איקונוגרפיים נוספים. הירשנברג התכתב ביצירתו עם אמנים פולנים בני זמנו, ביניהם עם מורהו הנודע מטייקו, כשהיצירות שמהן הושפע עוסקות בשאיפות הלאומיות של העם הפולני. גם עקבות יצירתו האיקונית של דלקרואה, “חירות מובילה את העם“ (1830), מהדהדים ביצירת הירשנברג. נראה שהירשנברג הביע באמצעות דמותו של “היהודי הנצחי“ לא רק את האופי הטרגי של הקיום היהודי, אלא גם את השאיפות הלאומיות של העם היהודי שהחלו להתגבש בסוף המאה ה־19.

ליצירה “היהודי הנצחי“ ממדים מונומנטליים: גודלה 293X343 ס“מ. הירשנברג עבד על היצירה במשך ארבע שנים. מבטו המבועת של היהודי מעלה אצל הצופה השערה שהאמן פגש באופן אישי מחזות של זוועה וחורבן, אך אין בידינו מידע ביוגרפי על כך. הציור נוצר לאחר הפוגרומים הגדולים של סוף המאה ה־19. היצירה אינה רק כתב אישום אנטי־נוצרי ופנייה נוקבת אל האל, אלא גם קריאת התרעה ליהודי מזרח אירופה להתפכח. מבקר האמנות גדעון עפרת טוען ש“טירופו של ‘היהודי הנצחי‘ הוא אפוא אובדן שפיותו של מי שאינו מתעורר אל המציאות המדינית־היסטורית החדשה“.

היצירה המזעזעת הוצגה במקום מרכזי בבניין בצלאל הישן והפכה לאיקונין של הדור הראשון של התנועה הציונית. היא התאימה לתפיסה של בוריס שץ, מייסד האקדמיה לאמנות “בצלאל“, שמודעות לאסונות בהיסטוריה היהודית הכרחית לבניית הזהות הציונית. הממדים העל־אנושיים של היצירה מגמדים את הצופה בה, ותובעים את תשומת לבו תוך שהם מכניסים אותו לתוך סצנה מיתית, גדולה מהחיים. שץ נהג להביא את אורחיו להצטלם ליד התמונה. לבד מאיכותו הציורית, ציורו של הירשנברג הובלט גם מפני שביטא בצורה כה נוקבת את הרעיון שתקומה לאומית בארץ ישראל היא הפתרון היחיד למצוקת החיים בגולה. ממשיכיה של תפיסה זו במאה ה־21 מארגנים מסעות לפולין, ומביאים כל אורח חשוב לסיור ביד ושם.

כיום שייכת היצירה למוזיאון ישראל ומאוחסנת באחד ממרתפיו. לבקשתי לצפות בתמונה ענו לי האוצרת עדינה קמיאן־קשדן והמשמר גיורא אלון שמצב השימור שלה אינו טוב ומפאת גודלה היא מאופסנת באופן שאינו ניתן לצפייה. נקווה שתימצא הדרך להציג שוב יצירה מטלטלת זו.

רמז לתקווה

שקף על גבי שקף הציג לפנינו הירשנברג, והנורא מכולם עדיין לא התרחש בימיו. למתבונן ביצירה קשה להאמין שהירשנברג צייר אותה ארבעים שנה לפני השואה. המתבונן בן ימינו, אם אינו שם לב לשנה שבה צוירה, רואה בה יצירה שנעשתה בעקבות השואה. נראה שהאמן ניחן בחושים העמוקים שנמסרו לנביאים וגם לאמנים גדולים, ותמצת את שבר הגלות ליצירה מעוררת חרדה האוספת לתוכה את בבואת הגלויות כולן.

דינה, אשת האמן, כתבה על יצירה זו: "דמות 'היהודי הנצחי' נעה לאורך זמנים, תרבויות ודתות, מנותקת מהסביבה, רוצה לשרוד ולהגיע לארץ המובטחת". הליכתו של היהודי הנצחי אינה רק בריחה מתמדת ממציאות דוויה, אלא גם הליכה לקראת הגאולה. רמז לתקווה נוכל למצוא באור הבהיר שנשפך על הדמות הבוקעת מן הצלמוות. היצירה אמנם מצוירת בסגנון ריאליסטי, אך היא בעלת תוכן מיתי וסימבולי. האור האופף את הדמות והבוקע מאחורי הצלבים נראה כמו אור של התגלות אלוהית. דומה כי הדמות ניחנה בתעצומות נפש וגוף שאינן הולמות את גילה המבוגר ואת האסונות שעברה בחייה. ייתכן שבאמצעים חזותיים אלו האמן מרמז לנו שבזכות כוחות משותפים, עליונים ואנושיים, יגיע קץ להיסטוריה הקטסטרופלית היהודית ואחרי הגלות הארוכה יבוא תור הגאולה.

…אַל תִּירָא

אַל תִּירָא, אַבְרָם,

כִּי גָּדוֹל וְעָצוּם אֲשִׂימֶךָּ.

לֵךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לֵךְ לְךָ דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם

כְּחַיָּה, כְּתוֹלַע, כְּצִפּוֹר.

מְבָרְכֶיךָ אֲנִי אֲבָרֵךְ, אַבְרָהָם,

וּמְקַלְּלֶיך אָאֹר.

(נתן אלתרמן, הטור השביעי, תש“ג־תש“ט)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013