אין לאן
 לברוח | בכל סרלואי

מאז חורבן הבית נפסקה חומת ברזל בינינו לבין אבינו שבשמיים. זהו האסון הגדול ביותר: המרחק. עם הכאב אפשר להתמודד, אבל לא עם הניכור.  על ההזדמנות הרוחנית של 
 ימי בין המצרים

ימי בין המצרים הם הקשים לי ביותר כל  שנה. הם עטופים בחיצוניותם ובמהותם באיסורים ובייסורים: האיסור על קניית בגד חדש, ברכת שהחיינו, האזנה למוזיקה. וייסורי הלב שמרגיש כל אדם בעל נפש: מעבר להיותם ימי פורענות, נראה שכאילו עננה רובצת על הלב. כאבי הנפש מתגברים, ואיתם תחושות החסר שבמציאות. נראה שכל המרחבים האנושיים מועדים לפורענות: ההלכה מכוונת שיש למלמד להיזהר מלהכות את התלמידים, כיוון שבמכה זו עלולה להיות סכנה. אין מדובר רק בסכנה גופנית, אלא בזמן של הפרזה ופגיעה בגוף ובנפש. כל מגע ואינטראקציה אנושית נתונים לפורענות. בין המצרים.

מעל הנפש מרחפת עננה כבדה, ואין לאן לברוח. כל החומרים הממסכים את הנפש מכאביה, המוכרים לנו מחיי היומיום, אינם: ההאזנה למוזיקה שהיא מפלטה של הנפש הפצועה, התרבות היומיומית שמשכיחה מהאדם את צרותיו, תענוגות העולם הזה שמעניקים טעם לחיים קשים. הכול אסור, ורגשות האשם הם רבים. תשעת הימים מעצימים עד כדי קיצוניות אכזרית את תחושת השיממון: האיסור על הכביסה, אכילת הבשר. אין שום דבר משמח, שום תחושה של התחדשות. התחושה היא זמן של מיאוס בחיים כפשוטו, ששום דבר אינו מותר, ששום דבר אינו מעניק חיוניות בקיום. ה' רחוק, ה' כועס, יש חורבן שמרחף מעל הראש, המגיע לשיאו בתשעה באב. האמנם יש זמן בשנה שכולו רע? ימים איומים, שיגמרו כבר.

הייסורים נוראים מדי

המגיד ממזריטש דרש את הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" כהבטחת נחמה: בימי בין המצרים יש הזדמנות רוחנית עצומה, שהרודף אחריה משיגה. מהי ההזדמנות הזו?

לכל אדם יש כאב, ובשפע. כל אחד נולד מתוך מציאות של כאב אל מציאות של כאב הייחודית לו, שאיתה הוא מתמודד כל ימיו. העולם מלא פצעים, בגוף ובנפש; השאלה היא רק באופן חלוקת הצער בין אנשים ובפרקי הזמן של חייהם. לעתים אנו כבר מזהים את עצמנו עם סך כאבינו: אנו מכירים את עצמנו דרך מסכי הכאב שלנו. אנו סך כל כאבינו וגופנו הוא צלקת אחת גדולה. כדי לעבור את החיים האלה, הנוראים, בלא לאבד שפיות, כדי לתפקד בהם, אנו מנסים להקהות ולמסך את הכאב: אנו מציפים את עצמנו בגירויים כדי שלא לחוות, כמו אדם הנוגד את כאבו הנורא על־ידי התמקדות בפצע אחר.

אנו מאזינים ללא הרף למוזיקה, אפילו במחצית השעה של הריצה בבוקר, אפילו ברגע אחד של הנסיעה. אם נכבה אותה וניאלץ להזמין ללב הפועם, לבכי הדק המפעפע בגרון, לא נוכל להמשיך לנשום, לחייך ולהגיד ש"ברוך ה', הכול בסדר", לעטות את המסכה הקבועה ולהמשיך לתפקד. בערב נצא לסרט, למסעדה, לנסות למלא את החלל האדיר הפעור בנפש בקולנוע המפציץ את החושים, בגירוי חושי הגוף, הטעם, המין, בניסיון לקנות עוד בגד שיכסה את הנפש הפצועה, יעניק לנו תדמית יפה, שיסתיר אותנו כל כך טוב, אפילו מעצמנו. הפסיכולוג יעניק לנו טישיו ואחרי שעה ניזרק לעוד שבוע של כאב. אולי יציעו לנו נוגד דיכאון אם הרגשות גבוהים מדי, כדי לשטח את הגלים העצומים של אוקיינוס הנפש.

ובימי בין המצרים כל הדברים המקִלים האלה, הנחוצים כל כך, אינם. לא פלא שהם מהלכים אימה על רבים, עד כדי הקלת הראש באיסורים. הייסורים נוראים מדי.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90גלות,

כאב ופתח

במשך שנים תפסתי את ימי בין המצרים כימים של שנאה עצמית: ה' אוהב אותנו כל השנה, וכועס ומרחיק אותנו בימי בין המצרים. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, והנה – גם לי יש אחריות בזה כחלק מהכלל. אני אשמה על חורבן שאיני יודעת כיצד לתקן אותו, שלא חסר לי כמעט ביומיום. והאשמה הזו הולידה בי כעס ומצוקה ממשית כל שנה בימים האלה, ורצון עז לברוח.

כיהודים אנו מזוהים עם האמירה "עבדו את ה' בשמחה". אנו מוזהרים על עבודת ה' מתוך פתיחת הלב, מתוך התפשטות המעניקה שפע. אבל כל זמן מאיר בתכונתו. כשם שאנו מצווים על עבודת ה' מתוך שמחה עצומה בחג הסוכות, אנו מצווים על עבודת ה' מתוך כאב בימי בין המצרים. הזמן הזה הנחווה כאסון מפעפע, כימי מצוקה ללא מוצא, מציע אפשרות של עבודה מתוך כאב, מתוך חורבן.

מהו כאב? כאב הוא תגובה אינסטינקטיבית לפגיעה בגוף. כאב מגלה שמשהו באיזון הטבעי, ההרמוני, של הגוף או הנפש התערער. היד נשברה, הלב נפגע. הכאב הוא שליח כדי להראות שיש פגיעה במארג התקין הדורש את ריפויו. זהו השלב שבו נלך לרופא, נבקש עזרה. הכאב, שגורם לנו אי נוחות רבה כל כך, הוא בעצם סממן ראשון של בקשת ריפוי. הוא אפשרות – אם נתעלם ממנו, ניטול כמויות של משככי כאבים, נצליח לתפקד, אבל בשורש לא טיפלנו. יש לעקור את השן הכואבת, לשנות את הרגלי האכילה, לאחות את האיבר השבור. הכאב הוא מתנה נחוצה המאפשרת לנו את הריפוי.

כאב גם מקרין. כאב בשן יכול להקרין לאוזן. אנו זקוקים לכל הרגישות שלנו כדי לזהות מהו שורש הכאב. איזה איבר נפגע בדיוק? לפעמים כאב באיבר אחד מגלה פצע במקום אחד. ועוד לא הזכרנו את כאבי הלב: לפעמים הנפש מזהה פגיעה מיידית, ולפעמים הכאב הוא עמום, מלווה, מטריד ומעיק במשך שנים, עד לזיהוי: הנה, כאן הפצע. כל השנים נהגנו באופן מסוים כדי לברוח ממנו, כי הזיהוי היה קשה מדי. לא היו בנו הכוחות והאומץ. לפעמים כולנו אזור מוכה אסון.

הכי קל לברוח. אנו לא רוצים לכאוב, ואנו כואבים כל הזמן. אבל כאב גדול, כמו בלידה, הוא פתח. הוא ציר, הוא שליח, הוא שער. הוא חיוני לחיים שהוא מוליד עמו. המפגש עמו מוליד את ההזדמנות למפגש העמוק, הפורה והמעצים ביותר עם החיים.

האימה וההזדמנות

בימי בין המצרים כולנו כואבים, מרים, תשושים. איפה כואב לנו? מה בדיוק?

בשבת נחמו, הנראית רחוקה כל כך, נקרא: "דברו על לב ירושלים". הניחומים מקורם בדיבור על הלב. אומר הנביא ישעיהו שמקור כל הנחמה הוא דיבור על הלב, כיוון שממנו נובעים כל הכאב, כל החיות. דיבור על הלב, ולא אליו. הנביא מזקק את שאלת הלב: מהו לב? היכן הוא? יש לדבר עליו, כדי שניתן יהיה להגיע אליו. כבני אדם, הדיבורים על הלב מנחמים אותנו. גם את ירושלים הדיבור על הלב מנחם. ומהו הלב שלנו? איפה הוא? בשטף היומיום בכלל שכחנו את קיומו. האם אנו יודעים היכן נמצא לבנו, היכן ממוקם בו הכאב?

לכל אדם חורבן משלו, וכל חורבן שורשו בית. אנו חיים בזמן שבו הבית המשפחתי, התא הביתי, רועד ומעורער. המקום הבטוח ביותר, אם הוא בגוף או בנפש, מהווה עבור רבים את מוקד הפצע. אבל מקובלנו ש"עמו אנוכי בצרה". אין לך עצב מלמטה שאין לו שורש מלמעלה. אין לך כאב במציאות שאינו מהווה למעשה בבואה דקה של צער השכינה. כל צער אנושי הוא חלק מכאב רוחני, משבר במציאות הנוגע משורש ותהום עד גבהי שמים. העולם הוא אחד, ה' אחד, הכאב אחד.

העיקר בימי בין המצרים אינו הסבל, אלא ההעמקה בו. אנו נדרשים לזהות את הכאב שלנו כדי להירפא. להגיד גם ברוחני איפה כואב, כאן השורש, הנה הפצע. ובשורש כל כאב נעוץ הבית ופתאום נראה שהחורבן האישי שלנו הוא רק חלק, הוא פרטי מאוד, אבל הוא גם בבואה. הוא שלם, הוא השתקפות. הצער שלנו, החסר, האימה, המחנק, המרחק – החורבן – הוא הוא צער השכינה. כי העולם יש לו לב, והלב הזה שבור, חרב. מאז חורבן בית המקדש נפסקה חומת ברזל בינינו לבין אבינו שבשמים. זהו האסון הגדול ביותר: המרחק.

עם הכאב אפשר להתמודד, אבל לא עם שברון הלב, הניכור, המרחק. והנה ימי בין המצרים, והכול מרחק, אפילו אנו מעצמנו. שנה שלמה אנו מסתובבים ומנסים לשכוח, ופתאום הכאב מציף. בשורש כל הכאבים מצוי חורבן בית המקדש ומחיצת הברזל שנפסקה בינינו לבין אבינו שבשמיים. איזו אימה, ואיזו הזדמנות.

מהקל אל הכבד

חמישה דברים רעים אירעו בי"ז בתמוז. הראשון שבהם הוא חטא העגל ושבירת הלוחות. אחרי שבירת הלוחות, בזמן המקביל בתורה לימי בין המצרים, עוברים ימים קשים מאוד על עם ישראל: אלה ימים של מלחמה, של בירור בין אשר עבד את ה' ואשר לא עבדו, ימים של בכי. לפי אחת הדעות אלה ימים של זעקה לרחמים: משה עולה להר כדי להתחנן על ישראל. אבל אלה גם ימים של תשובה, של תיקון. בראש חודש אלול יעלה משה להר, וירד ביום כיפור כדי להביא לוחות שניים. ימים של ריצוי, של תחנונים ופיוס, של קבלת תורה. ימי בין המצרים מהווים הכנה לחודש אלול: הבירור שנעשה מתוך הכאב, מתוך השבר הנורא, מאפשר את ההתקרבות, את קבלת התורה מחדש, מתוך גילוי הפנים.

בשונה מכל השנה שבה אנו עובדים את ה' בשמחה, ימי בין המצרים מעניקים הזדמנות עמוקה ל"עבדו את ה' בכאב". אין הכוונה לדיכאון שאינו מעניק אופק, אלא להזדמנות רוחנית עמוקה לבירור שורש הצער. היכן מצוי הפצע שלי כיחיד, ושלנו כעם. ההיענות והקשב לאיסורים ההלכתיים מונעים מאיתנו את ההתחמקות המוכרת לכל מיני מפיגים במציאות המאפשרים את המשך התפקוד. זהו מעין זמן של כאב המוקדש לזיהוי הפצע, לזיהוי הלב והכאב שבו. להכיר בכך שיש לנו לב. זה זמן שמצריך אומץ כביר: להודות בפצע, להכיר בו, לאפשר את הזיהוי והמפגש עמו. זה זמן שמצריך סבלנות כלפי עצמנו, והמון חמלה. לאנשים במשבר מרבים לומר: תהיו חזקים. הנה זמן להיות חלשים. אין הכוונה לזמן של התפרקות, אלא זמן של התכנסות. התבוננות בקו השבר.

בשונה מתהליך האבל על נפטר שהולך מן החמור אל הקל (שבעה, שלושים, שנה), בימי בין המצרים אנו הולכים מן הקל אל הכבד. השיא הוא בתשעה באב, שבו לא ניתן יותר להכיל ולהסתיר את הכאב. אנו חשופים בצער ללא שום מסך: אי אפשר להסתתר מאחורי מלאכה, אכילה, פעילות גופנית. כולנו אבלים, העולם נעצר. הכול חשוף, מבעבע, כדי שנמצא בתוכנו את האומץ להודות בדבר: יש זמן בו חשכים עלינו כל המאורות.

אבל המפגש עם הכאב אסור שיקהה את עומקו: שורש הכאב הוא בחורבן הבית, בחסר הנורא, אך שם גם הוא תורף התיקון. לא לחינם הבטיחו לנו חז"ל כי כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה. היכולת לחוות כאב ולהכיר בפצע היא תנאי הכרחי לקיומה של רפואה. הבכי על חורבן הבית הוא המאפשר את בניינו.

ה' הוא טוב

אני מאמינה שה' הוא טוב, והוא אוהב אותנו, מתוך הכאב ועמוק ממנו. הריחוק בימים האלה הוא ריחוק של כאב: כל אחד חפור בצערו. הצער הוא פתח לעומק הכאב, והכאב הוא שליח. כשכואב לאדם הוא חפור בבדידותו, כי איש אינו מבין. ופתאום נראה שכולם כואבים. לא רק אנו, אלא גם ה', בעיקר הוא. לא רק ה' עמנו בצרתנו, אלא גם אנו עמו בצרתו. האפשרות לפגוש את הכאב עושה אותנו לדקים ורגישים יותר. ועם הכאב נולדת הגאולה: היכולת לחוות את הכאב המשותף גואלת את הנפש מבדידותה ומאפשרת את החיבור. ימי בין המצרים מציעים אפשרות של תיקון הניכור במציאות.

הרבה נכתב על כך שימי אלול הם ימים של ריצוי מצד ה', אבל ימי בין המצרים הם ימים של התקרבות ודרישת ה' בלתי פוסקת מצד ישראל, ועל כך כמעט לא נכתב. ארבעים יום לפני ארבעים ימי הריצוי של חודש אלול באים ימי בין המצרים. כמו במדבר בימים שאחרי החטא, אלו ימים קשים שאין בהם ויתור: יש בהם מפגש אמיץ, נורא, מזעזע, עם הפצע והשבר ושורש התיקון, שמעניקים הזדמנות מופלאה לקשר של האדם עם עצמו ולקשר עם ה'. המשבר הזה מאפשר את הולדת הנחמה והגאולה. להרפות את מרדף היומיום כדי לרדוף את הכאב, ולגלות בו את שורש התיקון.

כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ג, 12.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 ביולי 2013, ב-גיליון דברים תשע"ג - 831 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תודה רבה לך. נכנס לי ללב.

  2. מדהים. פתחת לי את הלב.

להגיב על נועם לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: