רגיעת החרדה | יונתן ברג

נורית זרחי היא מהמשחררות הגדולות של עולם החשיבה הילדי אל תוך הכתיבה המבוגרתֿ, ומהמתווכות של עולמות תרבות רחוקים אל השדרה המרכזית של התרבות העברית

נורית זרחי, מלבד היותה משוררת מצוינת, היא גם דמות שמייצרת אהדה רבה. המהירות שבה היא יוצרת קשר עם האחר, הפתיחות והחום, ואולי יותר מכל אלה – ההומור (שהוא החומר הטוב ביותר לטשטוש הלך הרוח הרציני, אפילו הקודר, שמקיף את השירה פעמים רבות), כל אלו מעמידים אותה כמתווכת נפלאה של השירה בתקופה שבה היא חווה קשיים בתיווך. אני פותח במילים אלו כיוון שגם אני, בין משוררים רבים ואחרים, חייב לה חוב גדול של אהבת השירה, אהבה שלמדתי וחשתי ממנה.

מעבר לכל הנזכר זרחי היא גם משוררת מהפכנית. העולם הסוראליסטי, החלומי והמורכב שהיא מציגה הנו גורם ראשון במעלה לשינויי עומק בשירה העברית. היא מבשרת של שירת נשים מזן אחר, שאינו כפוף לצורת החשיבה הגברית. היא מהמשחררות הגדולות של עולם החשיבה הילדי אל תוך הכתיבה המבוגרת. אבל אולי יותר מכל שמניתי זרחי היא מתווכת של עולמות תרבותיים מרוחקים אל שדרת המרכז של התרבות העברית. תכונות אלו מייצרות שירה מורכבת, חידתית, המוהלת עולמות מיתיים בתיאורים סוראליסטיים ומעצבת שירה אינטנסיבית וצפופה.

הספר הזה מבקש בעיקר הלך רוח אך לא פענוח שלו. במובן זה חווית הקריאה בו הנה מאתגרת והגמול נמצא בנדידה מן המקומי, כמעט ריחוף מעליו, ובמבט בו מאותו מרחק חלומי, לעתים עד כדי מבט בעל אופי סיוטי. כל האלמנטים הללו מעמידים את זרחי כאלטרנטיבה משמעותית לשדרת המרכז של השירה העברית, שדרה שנסדקה לגמרי – יש להודות – אם לא התנפצה.

מבשרת של שירת נשים מזן אחר. נורית זרחי צילום:  ראובן קסטרו

מבשרת של שירת נשים מזן אחר. נורית זרחי צילום: ראובן קסטרו

בין מרחקים

הסוראליזם והמיתיות של זרחי מתרחשים משום שהיא מסרבת לבטוח בעולם החומרי, הממשי. היא מתגוררת בהיסטוריה כולה ועוצמת היותה בת־בית בתרבויות העולם היא מוחלטת: "האם אטלנטיס שוקעת?/ בלילות אנחנו שומעים נקישת כוכבים/ זו התחבורה הבלתי פוסקת, הגלים/ בקרקעית מטפסים לעלות […] שיעור הלילה מאלף את אוזני העטלף/ חוזרת תקופת האבן".

בעקבות אותה תנועה נלהבת בזמנים כולם מופתעת זרחי מהכאן ועכשיו שצורתו הקיצונית הנה המשפחה. כשהיא כותבת על ילדיה ועל מערכות היחסים סביבה אלמנט ההפתעה מופיע ושוטף שוב ושוב: "שלום, שלום, מנפנפות לי הילדות/ לא, את לא צריכה להתאשפז זה/ רק גל לוקח אותנו מן הים/ על קצבים וקצפים. תביני/ הכל קורה קדימה ־/ שלום־ מהדהדות הילדות, אין פנאי/ מפה אנחנו לא רואות אותך יותר […] עם הספינות שלך, העשויות דף ספר/ צאי לחוף/ זוזי./ המהפכה הצרפתית לא הייתה עלייך, אמא". והזמנים מסתבכים אל מול הזמן הממשי, הידע כולו מול ידע ההווה, הסיפורים המיתיים אל מול היום יומי. והם חלק מסיבת העמימות המסוימת אצל זרחי. ולא כי אין מציאות, אלא כי באמת לא ברור מהו טיבה, האם הנפש או החומר, האם האגדה או הכרוניקה, הערות או החלום.

היכולת של זרחי לנוע בין המעגלים הקרובים לאלו הרחוקים העשויים תרבות וחלום מאפשרת את אותו חיבור. חיבור שהופך את המאבק בין ערות לחלום למפגש, לשיחה ולא להתנצחות שסופה האנושי הוא חרדה.

חכמת חיים גדולה

הריגושים, ככוכבי הפופקורן, לא מנתרים/ יותר החוצה ממכונת הלב.

למרות שהספר מורכב מהחומרים המוכרים של זרחי נדמה שהיא מציירת בספר אזור חדש בשירתה: ההתמודדות עם הזקנה, העבר ההולך ודוהה וחשבון החיים הכולל המגיע עם הזמן החולף. אותה עייפות נדמית כמבטלת את התנועה העיקרית בשירתה של זרחי – התרגשות תמידית מן העולם, ממופע הצבעים והתרבות שבו, מההפתעה הגדולה של היחסים הבין־אישיים והמשפחתיים.

כך היא כותבת: "הלב החיוור תר לו אחר איזה פשע קטן/ שיתחטא, יכה עצמו, יסבול/ בוטש כחזיר אשפתות: תנו לי סיבה, חיים". נדמה שהמילים האחרונות הללו, אותו חיפוש אחר סיבה, עומדות ככותרת לאותו מסע של זרחי בזקנה כמו בילדות.

במובן זה, תחושת הסיכום והעייפות נמהלת באותה צבעוניות תמידית, וכוחו של הדימוי "כוכבי פופקורן" עומד מול תחושת התבוסה שבשיר. מגמה חדשה זו בשירתה אולי מסבירה שינוי משמעותי נוסף המופיע בספר. זרחי הקפידה בספריה הקודמים לערער את הבית – הקירות נעלמו או נשברו, התקרה עפה, הרצפה זזה ורעד תמידי התרחש מול חווית הבית. בספר הזה, לפתע, ישנו פיוס, אולי קצר מדי, עם מושג הבית. "הבית ואני יושבים ומשוחחים במטבח/ צדפה בתוך צדפה. ללא יראת השוני/ בוטל עורפם הקשיח של הקירות/ בחושך התוהו מציצים חיינו האחרים/ כמו צנוברים באצטרובל האפשר". כאן, למרות שהקירות בסופו של דבר בטלים, הרי שהחוץ מזמין וחם והבית עצמו נקי מאותה יראה תמידית – יראת הניתוץ וההרס שאחריו דווקא חוץ פרוץ, קר וערום. כאן אולי מציגה זרחי את התמורה של השנים שעברו עליה: רגיעה של חווית החרדה והפחד ונינוחות גדולה יותר בתוך הנפש ובתוך העולם. גם החרדה וגם הנינוחות מצוירות אצל זרחי ביכולת חד־פעמית, מרתקת, של עולם דימויים צבעוני ומפתיע וחכמת חיים גדולה.

הבל יתן לך נשיקה

נורית זרחי

מוסד ביאליק, 43 עמ‘

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: