ערבוּת על הערבוּת | שלום רוזנברג

כיצד זכויות צומחות דווקא מתפיסה חברתית של חובות? על האחריות לאחר והאחר של האחר במשנתו של לוינס

עמדנו ברשימות האחרונות על סוגיית זכויות האדם. כאן מבקש אני להאיר את הדברים על פי גישתו של עמנואל לוינס כפי שאני מבין אותה. כנקודת מוצא בחרתי את דבריו באחד השיעורים התלמודיים שלו: "יהדות ומהפכה" ("תשע קריאות תלמודיות", עמ' 119 ואילך), המבוססים על הסוגיה ב"השוכר את הפועלים" (בבא מציעא פג, א). המשנה שם מספרת לנו: מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: "צא שכור לנו פועלין". הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו "בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד".

על כך מעיר לוינס: "גם אילו היו עומדים לרשותי אוצרותיו של שלמה המלך, לא הייתי יכול לצאת ידי חובתי". לוינס כותב כאן על זכויות האדם, אבל הן הפוכות לזכויות בנות זמננו. לוינס מדבר לא על זכות שלי, אלא על "זכות אינסופית" שיש לאחר, זכות המשתקפת בחובותיי. האמנם אפשר לחיות כך? ומה אם השני הוא פושע? הרבה מקוראי לוינס מתייאשים ממנו ועוזבים אותו כאן. "זה נשמע מדי נוצרי!". נוצרי? אני לא נבהל מכך כי יסודות אינספור לקחה מאיתנו הנצרות, ואולי גם זאת. אלא שלא גמרנו להבין את לוינס, ואנסה להסביר זאת, לעניות תפיסתי.

עמנואל לוינס  צילום: Bracha L. Ettinger

עמנואל לוינס
צילום: Bracha L. Ettinger

רשתות של חוטים

בואו נתאר לעצמנו שהזכויות והחובות הן חוטים (כחולים ואדומים). ממני, וכמוני מכל אדם, יוצאים חוטים כאלה המגשרים ביני לבין האחרים. אני גם מקבל את החוטים שהאחרים שולחים אליי. מכלול החוטים יוצר מרקם מופלא, את החברה. אולם, תיאור זה חלקי. המציאות מסובכת יותר. לוינס מצרף יסוד נוסף, את עקרון הערבוּת. בערבוֹת מואב קיבל האדם ערבוּת כלפי הזולת, שמתוקפה אני מתחייב לאחריות כלפי האחר (כל אדם. ראה שיעוריו "הברית", בקובץ "מעבר לפסוק" עמ' 97 ואילך, ו"אל עבר הזולת" בקובץ "תשע קריאות תלמודיות", עמ' 9 ואילך).

אני ערב לאחר. לכל אדם! שוב מעמסה אינסופית. כן, אך בכך לא די! על בסיס הגמרא הדנה בכך (סוטה לז) מצביע לוינס על כך שהערבות מסובכת יותר. יש בערבות שתי רמות, תופעה ההופכת את החברה לפקעת אינסופית. אני ערב לאחר, אך אני גם ערב לערבות שלו. במילים מפורשות יותר, אם אדם מתכחש לאחריותו כלפי אחר ומבקש לפגוע בו, הרי שאנו חייבים להיות ערבים לערבותו. במילים אחרות, אנו חייבים להגן על הנרדף המצוי בסכנה.

כך מופיעים חוטים עם צבעים נוספים, המשפט והמשטרה. אלה הם חובות מסדר שני, ההופכות אותנו לבעלי חובות כלפי האדם השלישי. באחת מפגישותינו אמר לי לוינס: "אילו בעולם היו רק שניים, האהבה הייתה מספקת. אולם היות שיש שלושה, אנו חייבים את החוק". אני מפקפק בכך שהאהבה לבדה מספיקה לשניים, אולם אני מוכן לוותר על הסתייגותי זאת. המשפט צריך לפתח אינטגרציה של כל החובות, וזו מולידה את הזכויות ממערכת שהיא לכאורה כולה חובות.

דרך האחריות

מעתה יכולים אנו לחזור ולהרהר במתודה של לוינס. כיצד בונים אנו את המערכת המוסרית והמשפטית? שתי דרכים (לפחות) לפנינו. דרך אחת מתחילה במושג הזכויות. לכל אדם זכויות בלתי מוגבלות, והוא יכול להפעיל אותן עד המקום שבו נפגעות זכויותיו של אדם אחר. ככה נרקמת חברה. לוינס נראה בעיניי כמי שמנסה ללכת בדרך ההפוכה – לבנות חברה הגזורה מחובותיו של האדם. מתקבלים כך שני מודלים של חברה שיש ביניהם הבדלים משמעותיים.

נראה לי שהזכויות החברתיות של בני האדם נולדות באופן ברור מהמודל של לוינס. ולא לחינם נקודת המוצא הייתה ב"השוכר את הפועלים". לא כך בעמדה ליברלית יותר. לנקודת המוצא יש חשיבות מוסרית־פסיכולוגית עצומה. הדרך האחת מפתחת דמות אדם שהכול מגיע לו, החברה חייבת לו. הדרך השנייה, לעומת זאת, מעצבת אדם המוכן להיות אחראי גם לזולת, בייחוד אם הוא חלש ונצרך.

אין ספק בעיניי שהגישה המוסרית של לוינס היא יהודית! היא מחזירה אותנו לאחת מפרשות הדרכים החשובות שבתולדות המוסר היהודי, פרשת הדרכים בין החכמים לבין החסידים, כפי שדרכם הובנה אז. דרך החכמים לכאורה ניצחה, אולם החסידות נשארה בבחינת לפנים משורת הדין או דרך מיוחדת של השלמים. בהזדמנות אחרת אביא אי"ה דוגמאות הלכתיות שונות. כאן מבקש אני להשתמש באגדה אחת המוכרת לכולנו, והמבטאת את אותה דרך חסידית שלכאורה נדחתה. כוונתי לאגדה שהובאה על ידי רש"י (בראשית כט, כה): "ויהי בבקר והנה היא לאה – אבל בלילה לא הייתה לאה לפי שמסר יעקב סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה, 'עכשיו תיכלם אחותי', עמדה ומסרה לה אותן סימנים". ללא ספק, זאת דוגמה של הקרבה עצמית היונקת מהגות החסידות. דוגמה של גדולת המוסר שאין לו גבולות. ואנחנו? עלינו להיות ערבים לאחר, אולם גם לזכור כחכמים שהאחר של האחר זה אני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: