מחתרת הספרים | יוסף סאקס

לרגל יום השנה הראשון למותו של ריי ברדבורי יצאה גרסה מחודשת לספרו שניבא את זרימת הבידור אל מוחותינו המנוונים. למה לקרוא בספרים כשהכול נמצא ביוטיוב?

פרנהייט 451

ריי ברדבורי

מאנגלית ואחרית דבר: נועה מנהיים

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 191 עמ'

הופעתה של גרסה מחודשת ל"פרנהייט 451" בעברית, שתוזמנה ליום השנה הראשון למותו של הסופר ריי בּרַדבּוּרי ולציון שישים שנה להוצאה המקורית של הספר באנגלית, היוותה רגע של הרהור עבורי. לא שהייתי חובב גדול של ברדבורי או קורא של מדע בדיוני (למרות שהייתי ילד שאכל ספרים וטרֶקִי מושבע, דהיינו מעריץ גדול של "מסע בין כוכבים"). למעשה, למעט כמה סיפורים קצרים שאת תוכנם אינני זוכר, פרי עטו היחיד של ברדבורי שאי פעם קראתי בשקידה היה "פרנהייט 451" – וזאת כתלמיד כיתה ט' בארה"ב ב־1984. אולי היה זה מפני שכותבי תוכניות הלימודים החליטו שבשנה משמעותית זו כדאי שהסילבוס בספרות יכלול את הרומנים הדיסטופיים, ובמיוחד את הנבואה השחורה של אורוול על השנה שבה חיינו, ואולי מכיוון שהמלחמה הקרה עוד לא באה לסופה, ונבואות הזדון של "חוות החיות" ודומיו היו חלק מהאינדוקטרינציה שלנו נגד תפיסות עולם אנטי־אמריקניות.

ניוון המוח

זכרתי את "פרנהייט 451" כסיפור אפל על עולם שבו ספרים הוצאו אל מחוץ לחוק, וכבאים כבר לא מכבים שרפות אלא מחרימים ספרים מוברחים ושורפים אותם (451 מעלות פרנהייט היא הטמפרטורה שבה נייר עולה באש). בגלל שמיזגתי את הסיפור עם הז'אנר הדיסטופי בכללותו, טעיתי לגמרי בזוכרי את תמצית העלילה כמציגה משטר טוטליטרי שבו "משטרת המחשבות" מדכאת את הכוחות של היצירה הספרותית ככלי לתעמולה ושליטה על דעת הקהל.

כעת, עם חזרתי אל הרומן של ברדבורי, הופתעתי לגלות שאין זו העלילה של "פרנהייט 451" כלל. בניגוד לצגים הביתיים ב"1984", שאפשרו לאח הגדול להשגיח על כולם, קירות הבתים ב"פרנהייט 451" מכוסים צגים, מעין חדר צ'אט אינטראקטיבי ומערכת מסירה של זרם בלתי פוסק של קטעי בידור קצרים. בהיותם רחוקים מהצגים, לאנשים היו "צדף אלקטרוני" או "רדיו אצבעוני" שנכנסו בנוחות לאוזן על מנת להזרים אליו בידור (נשמע מוכר, משתמשי האייפוד?). עם ניוונו של המוח הקולקטיבי ההתייחסות לספרים נעשית עוינת, בעולם שהולך ונהיה יותר ויותר אנטי־השכלתי. נציב הכבאים ביטי מסביר לגיבור הרומן, מונטאג:

הנה לך, מונטאג. לא היתה שום הוראה מהממשלה. לא היה שום צו, שום הצהרה, שום צנזורה. לא בהתחלה, לא. הטכנולוגיה, הניצול ההמוני ולחץ המיעוטים עשו את העבודה, תודה לאל. היום, תודות להם, אתה יכול להיות מאושר כל הזמן… [הכבאים, דהיינו שורפי הספרים] נמצאה להם עבודה חדשה כשומרי שלוות נפשנו… אנשים רוצים להיות מאושרים, נכון? האם לא שמעת זאת כל חייך? אני רוצה להיות מאושר, אומרים אנשים. האם איננו נותנים להם אושר?… האיננו גורמים להם הנאה? רק בשביל זה אנחנו חיים, לא? בשביל התענוג, בשביל הריגוש? ואתה חייב להודות שהתרבות שלנו מספקת הרבה מאלה (עמ' 67־68).

מונטאג פוגש את פֵאבּר, פרופסור לאנגלית לשעבר שסובל מייסורי מצפון על שלא הגן על הספרים לפני שהיה מאוחר מדי. בהסבירו את היתרונות שבקריאה הוא מציע שזוהי הגישה הטובה ביותר לפנאי. "אה, אבל יש לנו הרבה שעות חופשיות", סותר מונטאג, ולכך עונה הפרופסור:

שעות חופשיות, כן. אבל זמן לחשוב? אם אתה לא נוהג במהירות של מאה מייל לשעה, כך שאינך יכול לחשוב על דבר מלבד הסכנה, אז אתה משחק במשהו, או יושב בחדר שבו אינך יכול להתווכח עם ארבעת הקירות של הטלוויזיה, למה? כי הטלוויזיה 'אמיתית'. היא מיידית, יש לה ממדים. היא אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה. זו חייבת להיות האמת. זה נראה כל כך אמיתי. היא מקפיצה אותך מהר כל כך למסקנות שלה, שלמוח שלך אין די זמן למחות, 'איזה שטויות!' (עמ' 93־94).

ברדבורי שואל אותנו למה שמישהו ירצה לקרוא – לקרוא בעיון ובעומק, ולא רק את ספרי הקומיקס שהכבאים עוד מתירים – ולא לראות את צ'רלי נושך את האצבע, או להיות האדם השני מיליארד שרואה את "גנגם סטייל" ביוטיוב.

עולם שהולך ונהיה יותר ויותר אנטי־השכלתי  איור: shutterstock

עולם שהולך ונהיה יותר ויותר אנטי־השכלתי
איור: shutterstock

חיים של פנימיות

אבל הקריאה היא חלק חיוני לחיים ערים ומעורבים. אני זוכר את עצמי נכנס לראשונה לספריית ישיבה יוניברסיטי בניו יורק כסטודנט, כשלמולי שלט גדול שעליו ציטוט של ר' יהודה אבן תיבון: "שים ספרים חבריך, רעה בגניהם ולקוט שושניהם". לקראת סוף הרומן מונטאג פוגש את מחתרת הספרים – אוהבי ספרים מנודים, שלמדו ספריות שלמות בעל־פה. זה את ג'ונתן סוויפט, וזה את "המדינה" של אפלטון (מונטאג לבסוף לוקח על עצמו לשנן את ספר קהלת). כמו התנאים או האמוראים, הם "בעלי המסורה" של "הספרות שבעל פה". האין זו מהות הקריאה? האם הספרים שאנו קוראים לא נהיים חלק מאיתנו?

בחינוך, כמו בחיים, אנו חייבים להדגיש שהפעולה הפשוטה של הקריאה הינה האימון הטוב ביותר לפיתוח התכונות הנדרשות לניהול חיים של פנימיות והיכולת לחשיבה רפלקטיבית המובילה לבגרות רוחנית. על פי פרופ' פאבר, קריאה נכונה מובילה ל"איכות מרקם של מידע" המושגת בעזרת הקריאה, הפנאי לעכל אותה ו“הזכות לפעול על בסיס מה שלמדנו מיחסי הגומלין בין שני הראשונים“. הנרי דיוויד תורו, בפרקו של “וולדן“ המהלל את הקריאה, מבטיח שעל גבי ערמת ספרים “אנו יכולים לקוות לעלות ולגשת אל גן העדן סוף כל סוף“.

התרגום המצוין של נועה מנהיים יזכיר לקוראים הישראלים את מרכזיות הקריאה בתרבותנו, במסורתנו ובחברתנו, ובה בעת הוא מזהיר מפני הסכנה האפוקליפטית של מגמות מסוימות. באפילוג החדש, שממקם את הרומן בתוך ההקשר הרחב יותר של הז‘אנר הדיסטופי, היא מזכירה לנו ש־60 שנה לאחר ההוצאה הראשונית של הספר אנו חיים ב“עולם חדש מופלא“, שבו אתר amazon.com יכול למחוק ספר אלקטרוני שלם בלחיצת כפתור (מה שקרה לפני ארבע שנים, באופן אירוני, לספרו של אורוול). אנו מסתובבים עם סמארטפונים, שאיתם אנו יכולים לגשת כמעט אל כל עולם הידע האנושי, אך משתמשים במכשירים אלו כדי לצפות בחתולים משחקים עם חוט. האח הגדול לא היה מסוכן כל כך בסופו של דבר. האם נוכל לומר את אותו הדבר על תוכנית הריאליטי העונה לאותו שם?

 הרב יוסף סאקס הוא מייסדה של 'עמותת עתיד' לחינוך יהודי, ומרצה ב'בית עגנון' בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: