חיי יצירה או חיי קלישאה | רבקה מרים

קלישאה תחילתה בהתגלות וסופה בהתאבנות. היא איננה מהווה איום על עצם הקיום, אבל היא בהחלט מקהה את החושים. מסה על מכנה משותף, קלישאה והסיכוי ליצירה

הרבה שנים, נדמה שמאז ימי בית הספר שלי, לא חשבתי על צמד המילים "מכנה משותף" עד שזומנתי להשתתף לפני זמן לא רב בכנס שזה היה נושאו. בכנס לקחו חלק אנשים מתחומים שונים – היסטוריה, סוציולוגיה, הגות, אמנות פלסטית ותיאטרון, כשכל אחד מהמשתתפים בא להתבונן במכנה המשותף מזווית ראייתו שלו.

"מכנה משותף", חשבתי לי, מה בעצם אומר לי המושג הזה – והנה צירוף המילים הכמו אקראי התרחב לו פתאום, וכתמיד כשמעמיקים במושג כלשהו התברר גם כאן שעצום הוא ורב ומלוא כל הארץ כבודו.

ללכוד את הגנום

מימי לימודי החשבון הכושלים שלי בבית הספר אני יודעת שיש מכנים משותפים שונים למספרים השונים, ובמציאת מכנה משותף לשניים־שלושה מספרים או יותר ניתן לגלות את הקשר ביניהם, את המשחק האחד ששניהם פועלים לפיו ומופעלים מכוחו.

ואם לצאת מעולם המספרים – הרי שמאז ומתמיד ברור לי שיש מכנה משותף אחיד לכל היש, אלא שזה טמיר ונעלם, בלתי נתפס. עם זאת ניתן לגלות, בהקשרים שונים, מכנים משותפים לחי, לצומח ולדומם.

ברור לי גם שניתן למצוא מעין גנום בסבך השפות האנושיות, ברור שֶׁיֵּש בשינויי התקופות ובזרמי המחשבה השונים קודים ותבניות, מכנים משותפים ורווחים מְבדלים – אבל שכשם שאין ללכוד את הרוח אין ללכוד את הגנום הזה. וטוב שכך.

כשתינוק נולד ומגיע מאי־אן, הרי שכבר הגוף שלו, הדומה לשלנו, משתף בינו לבינינו, אבל על גבי המכנה המשותף הבסיסי הזה אנחנו מקנים לרך הנולד מכנה משותף נוסף – אנו מעניקים לו את ה"והגדת" שלנו. הדבר אמור בכל משפחה, בכל שבט ועם, בכל תרבות, תהיה אשר תהיה. התינוק החידתי הזה, שהגיע אלינו כשהוא כבר טעון במטען שלעולם לא נדע מהו, מוטען על ידינו, עקב בצד אגודל, גם בתנועות המוכרות לנו, במנהגים, במילים, באמונות שרכשנו, בניסיון חיינו המצטבר, הן זה האישי והן זה שנחלנו מאותם שקדמו לנו. "המכנה המשותף" הוא השם המשותף, והשמות המשותפים רק הם המאפשרים לנו לתקשר זה עם זה.

כשאנחנו מלמדים את  הילד את אותם דברים שלגבינו מוכרים ומובנים מאליהם, מבחינתו שלו הם יהוו תמיד חידוש – הלימוד מהווה עבורו הרפתקה פתוחה, משובבת, התגלות, הארה. הילד לא מקבל את מה שאנחנו מעבירים אליו כקבל חומר משומש, הוא חווה את העולם כמקום רענן ואינסופי, כשהגבולות הראשוניים שהוא פוגש רק מעצימים את תחושת האין־גבול שלו. שעה שהילד לומד, הוא עצמו מתהווה ונוצָר – הלימוד לש אותו, מפסל את נפשו ואת גופו.

אבל אז מגיע השלב שבו כבר רכש לכאורה הנער את אוצר ההנהגות, את השפה שהנחלנו לו. הוא כבר הגיע לבגרות, הכלים כבר בידיו והוא נמצא על פרשת דרכים, ואם המכנה המשותף מהווה קרקע משותפת – וכך אכן קוראים לו בשפות זרות, מקום או מרחב משותף – לאן אפשר לפנות על בסיס אותו מרחב משותף? מה יעשה האדם במה שהוקנה לו?

ובהכללה גורפת אוכל לצמצם זאת לשני כיוונים, וברור שאני מפשטת ומרדדת את מורכבות הדברים, ובכל זאת – המכנה המשותף הוא פרשת הדרכים המובילה לחיי יצירה או חיי קלישאה.

הלימוד מהווה עבור הילד חידוש והארה צילום: גטי אימג'ס

הלימוד מהווה עבור הילד חידוש והארה
צילום: גטי אימג'ס

פקק ופתח

מהי קלישאה? אם להשתעשע בַּמילה, אפשר לומר שקלישאה היא כלי ששימש לשעה וכבר עברה שעתו. קלישאה היא קליפה שהתנתקה מהגרעין ומהפרי החי. כל קלישאה תחילתה בהתגלות, וזו עדיין מסותרת בה אלא שהתאבנה, ומפני שאין בה עוד חיות אין בה עוד לא סיכון ולא סיכוי. המשתמש בקלישאות אינו מסתכן, והוא, כמו שנוהגים לומר, "הולך על בטוח".

אולי כדאי להזכיר כאן את "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, שם הוא מספר על השפה שראשית מופעה היה בחרדה והתפעמות, ובהמשכה היא הפכה לשכבה אטומה המבדלת את האדם מתהום הכרויה מתחת. הילד שבגר והיה לאדם החי בקלישאות יצר לעצמו שכבת מגן, הוא חי בשאננות של מי שיודע, כשלאמתו אין שום אפשרות לרדת אף פעם עד תום לחקר הדברים. ביאליק אומר בהמשך המאמר שלו שרק ביצירה, והוא מתייחס בעיקר לפרוזה ולשירה, כל אחת מהן בדרכה, ניתן להציץ אל נבכי התהום.

וכאן אני חוזרת אל האופציה השנייה שאותה הזכרתי לפני משפטים אחדים, אל היצירה.

היצירה היא הביטוי לאותו לימוד ראשוני שאין לו סוף, היא שלב נוסף בו – יציאתו של אותו לימוד מהכוח אל הפועל. במהלך חיינו אנחנו מנסים לרדת לסוד הקיום שלנו, אך מיד כשנדמה שפענחנו צופן מסוים מתגלה מאחוריו כיסוי חדש. החיים בעולם קלישאי גורמים לקהות חושים, גם אם הם מקנים, לכאורה, תחושת ביטחון. הם גם מקור השעמום וחוסר הדריכות. הלומד האמיתי אינו משתעמם. הוא נשאר דרוך וערני, סקרן ופקוח למסע שלו, שאינו חוזר על עצמו. כך גם היוצר בשעת עבודתו. הקלישאה היא עצירה, מין עור יבש וקהה, בעוד היצירה היא תנועה שאינה פוסקת לעולם ורקמה חיה.

אבל אם הקלישאה היא פקק, הרי שהיצירה מהווה פתח חשוף, שלא לומר פרוץ. אם בקלישאה יש ביטחון, הרי שביצירה אין ביטחון כלל, להיפך, היוצר מסתכן בבדידות, בטעות, בהיפגעות ובזיהום, באבדן.

למרות כל החששות, הרי שאחרי שהמכנה המשותף הראשוני הוקנה לנו שומה עלינו, לפחות לפי המסורת היהודית, להמשיך מעבר אליו, אל היצירה. כך עלינו לעשות, למרות הטלטלה המתמדת שביצירה, למרות הסיכונים. נדמה לי שמסותר בין עשרת הדיברות המוכרות לנו גם הדיבר "לא תקלש", דהיינו, לעולם אל תקפיא את החיים, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אל תחיה בעולם קלישאי, אלא הפוך בה והפוך בה, וכך שוב ושוב ושוב. מפני שאין סוף לא רק לָעולם, אין סוף גם לאפשרויות נגיעתך בו. אתה עצמך אין לך סוף, וכשאתה יוצר אתה בד בבד מתהווה וממשיך להיווצר בעצמך.

ליצור מבראשית

כשמתבוננים בפרקים הראשונים בספר בראשית הרי שיש שם שתי הוראות לאדם שבשתיהן מוטל עליו ליצור – בציווי הראשוני הוא מצטווה לפרות ולרבות, ואחר כך הוא מצטווה לתת שמות לעולם האופף אותו. אפשר לשייך את הראשון לעולם הפיסי, ואת השני למה שנהוג לקרוא בשם העולם הרוחני.

הציווי הראשון לא מוגבל לאדם בלבד – גם בעלי החיים אמורים לפרות ולרבות, וכך גם הצמחים. חשוב כאן להגדיר גם את הפרייה והרבייה כיצירה, שהרי ממהות היצירה שהיא מפתיעה תמיד את היוצר, ולעולם אינה שיבוט או העתק שלו. המשכיות הקיום הפיסי מתפתחת בשונה מהמקור, שהרי אין שני פירות זהים, ולא שני בעלי חיים זהים. אין זהות אפילו בין תאומים זהים. יוצא שגם ביצירה הפיסית יש חידוש מתמיד, לכן לא יכולה להיות בה קלישאה.

בציווי השני, לעומת זאת, מונחת האופציה להגיע לקלישאה – זה הציווי שצווה האדם לתת שמות. ואם נחזור למכנה המשותף, הרי שכאמור מדובר כאן בכינויים ובהגדרות המשותפים, שמאפשרים לנו לחוות את השותפות האנושית ומצרפים אותנו זה לזה.

מתן שם אינו משהו אוטומטי, להיפך, האדם נזדקק להגיע לקרבה אינטימית עם מה שהוטל עליו לקרוא לו בשם, ולפי המדרש אפילו נזדווג בכל חיה לפני שידע איך לקרוא לה. הצלם שבאדם מתבטא במתן השמות, שהרי לפני כן רק לבורא הייתה היכולת הזאת. נתינת השם היא ניסיון לתפוס את העולם הסובב, להגדירו, להבין את תכונותיו, כשהשמות אינם קבועים, והם מתפתחים עוד ועוד כתוצאה מהיכרות חדשה בכל פעם. הנה כך, למשל, קרא האדם לאישה קודם כול "אישה" ואחר כך "חוה".

הגדרה, או קריאה בשמות, היא תהליך אישי, אבל גם כלל אנושי. הייתי אומרת שהקריאה בשמות בביטויה הרחב מתבטאת בכל יצירת האדם באשר היא, בהגות ובמדע, באמנות. בכל פעם נדמה שכבר ניתן שם לדבר, והנה יוצאים החיים למסע גישוש נוסף, שבמהלכו מוחל שם חדש על אותם הדברים. זוהי ההתפתחות בתרבות, התהליכים המתחלפים במה שקרוי הציוויליזציה.

זה גם המקום שבו התורה שבעל פה ממשיכה את התורה שבכתב – כשהכתב הוא מה שהיה רק לפני רגע גם הוא על פה, עד שקפא ושקע בכבדות לבין הדפים, קפא, אבל הותיר חרך, או סדק, לשם ייכנס על פה חדש לטלטל ולרענן הכול. העל פה אינו חוזר על עצמו לעולם.

וכשם שהעל פה הוא בלתי נראה, כך גם היצירה אינה חייבת להתגלם דווקא בחומר, או להתגלות בעולם החושים. לפעמים סמויה היצירה כך שאפילו היוצר לא יודע שיצאה ממנו – אבל היא נוכחת, והיא ממשיכה להתפתח גם אם יוצרה מת או כאשר הוא מתנכר אליה. יש לה חיות משל עצמה, היא אינה תלויה בו עוד.

תהליך שיבקיע אלינו מחדש את הכוח החי. פוג'ה בכלכותה, 2012 צילום: EPA

תהליך שיבקיע אלינו מחדש את הכוח החי. פוג'ה בכלכותה, 2012
צילום: EPA

געגוע למה שניתצת

עד כאן כמו דיברתי בגנות הקלישאה, וכאן עליי לעצור. כי גם בקלישאה חבוי אור חשאי. החיים ממשיכים לפכות בה בסתר. כמו בפרחים יבשים שהונחו בספר וביכולתם להחיות סיפור אהבה ישן, מסתתרת גם בקלישאה חוויה חיה, עשירה, חווית אמת.

הקלישאה לא מסכנת אותנו, היא לא מהווה איום על עצם הקיום, היא רק מקהה את החושים. היא אולי מאִטה, היא אולי מטמטמת, אבל לא צריך לקום עליה ולכלותה, אלא לגחון עליה ולהנשים אותה כדי להפיח בה חיים, או לסור הצידה ולבנות משהו חי בסמוך לה או במרחק ממנה. אי אפשר לשכך את להט הקרב כשקמים להרוס אלילים, אבל עם הזמן מתגלה שלעתים קרובות התינוק נשפך עם מי האמבט, וה"לא" פועם בעוצמה בלי שום "כן" שנמצא מתחת.

בעולם של היום, כפי שאני רואה אותו, שורר דיכאון בין היתר מפני שהרבה קודשים נרמסו ומשהו חדש לא קם תחתיהם. ניפוץ מיתוסים, או מה שנוהגים לקרוא לו בשם "שחיטת פרות קדושות" (קשה לי להעלות על הכתב את הצירוף הזה, מפני שאני צמחונית..), אף הוא אופנה. ניפוץ קלישאות יכול להפוך קלישאה. לאחר הניתוץ אתה יכול לגלות פתאום שאתה מתגעגע למה שניתצת. לפעמים דווקא בחפצים ישנים, שכבר הוצאו משימוש, מתגלה הקסם באופן חדש.

ואולי, אם כבר הזכרתי כאן אלילים, אספר כאן משהו שחוויתי בהודו, בכפר שמתפרנס רובו ככולו מבניית אלילים, קטנים וגדולים יותר. באחד הימים נכנסתי לאחת החנויות ושוחחתי עם בעל המקום, איש צעיר שהיה מכוסה בשכבת אבק דקה, ואחז פטיש ואזמל בידיו. כשעצר ממלאכתו והשקה אותי בצ'אי הודי, שאלתי אותו אם לכל התיירים שרוכשים אצלו את הפסלונים אכן יש אחר כך אלוהות בבתיהם.

לא, הוא ענה לי בשחוק, התיירים תמימים ולא מבינים מה הם קונים – מי שאכן רוצה שהפסל שהוא לוקח עימו יהפוך לאלוהות, צריך להעביר אותו מין טקס אינטימי, פוג'ה, טקס שבו פותחים את עיני הפסל ואז, ורק אז, נפקח בו הכוח.

ונראה לי שאנחנו צריכים, אם אני חוזרת לעולמנו שלנו, עולם שבו הרבה מילים ומושגים התקלשו לקלישאות והם לנו פסילים ואלילי שווא, להעביר את המושגים שדהו, ואותנו גם יחד, תהליך אינטימי משותף, תהליך שיבקיע אלינו מחדש את הכוח החי, היוצר, שנדמה שאבד.

הנה העליתי את הדברים על הכתב, וכבר נתקבעו גם הם והפכו למין תורה שבכתב – אבל אולי אסוג, אהפוך את דבריי על פיהם, או שפשוט אתבונן על הכול מזווית אחרת. מפני שלא עלינו המלאכה לגמור. אמנם דיברתי בשבח היצירה, הצבתי לי ציונים, כשברור שמעבר לכך מה שנדמה כסטטי מצוי, בעצם, גם הוא, בתנועה. מפני שהמכנה המשותף הוא נהר הזורם בזרימה מתמדת, וגם מה ששקע לקרקעית כקלישאה עתיד, במוקדם או במאוחר, לצוף ולעלות, להתגלות כחלק משטף היצירה שהתחילה לפנינו, ושלא תסתיים גם אחרי שלא ניראה כאן עוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: