הטוב, הרע והמצפון | ירון אביטוב

דה־ויט יצר רומן שנון הבנוי על מסורת מערבוני המערב הפרוע וחותר תחתם. האחים שכירי החרב נשלחים למשימת חיסול בעוד תודעתם מתחילה להשתנות. "חטא ועונשו" אמריקני

 האחים סיסטרז

פטריק דה־ויט

מאנגלית: כפיר לוי

כנרת, זמורה־ביתן, תשע"ג, 304 עמ'

בסיפורו הידוע של ארנסט המינגוויי, "הרוצחים", שוכב המתאגרף השבור והמשלים עם גורלו במיטתו, מחכה להגעתם של הרוצחים, ולא שועה לאזהרות שכדאי לו להימלט כיוון שעומדים לנקב את גופו ביריות. משהו מרוח הסיפור הזה שורה גם על הרומן המיוחד של פטריק דה־ויט, "האחים סיסטרז", שגם בו הקרבן המיועד, איש המערב הפרוע ומחפש הזהב הרמן קרמיט, יודע שהרוצחים עומדים לחסלו. הרומן מסופר הפעם מהזווית של הרוצחים ולא מזו של קרבנם המיועד. אצל דה־ויט הכרוניקה של רצח ידוע מראש מקבלת תפנית המעניקה לה תובנות חדשות, כשהרוצחים חוברים לבסוף לקרבן, אבל גם החבירה הזו לא תמנע ממנו את גורלו הידוע מראש.

הבהלה לזהב של המאה ה־19 יצרה לימים בהלה מסוג אחר, לכתוב ספרים או לעשות סרטים על המערב הפרוע, האזור שהוליד סדרה בלתי נלאית של מערבונים וספרים קלילים יותר ופחות שתיארו את רוח התקופה. כפי שהבהלה לזהב חלפה מן העולם, כמדומה שחלפה גם הבהלה לכתיבה על המערב הפרוע. אולם המיתוס של המערב הפרוע לא מת, והוא חי לפחות על מדף הספרים. והפעם לא סרטים קלוקלים הנשלפים ממכונת ההסרטה באותה המהירות שבה הגיבורים שלהם שולפים את אקדחיהם, וגם לא חוברות מסחריות של סיפוריהם הרדודים של ביל קארטר ורינגו סטאר, שניסו להחיות בישראל של שנות ה־60 את תעשיית סרטי המערב הפרוע, אלא מערבון מודפס של פטריק דה־ויט שהוא רומן שנון וחתרני על פי דרכו, שהיה מועמד לפני שנתיים לפרס בוקר.

מצב צבירה סופני

כמו סיפורים וסרטים רבים העוסקים בנושא, גם הרומן של דה־ויט מתרחש באמצע המאה ה־19 בארצות הברית (1851), ובאזור הדמדומים של החוק, שבו שולטים מאפיונרים ורוצחים, שודדים ומחפשי זהב, שיכורים ופרוצות. במהלך הקריאה של 304 עמודי הספר לא ייתקל הקורא ולו גם באיש חוק אחד לרפואה, אלא רק בהמון טיפוסים שליליים שנצרת האקדח שלהם תמיד שלופה. הרומן שמתחיל בתקוות גדולות מסתיים בסדרת רציחות, בטרגדיה ובמוות.

ב"האחים סיסטרז", שם אירוני שמכריז מראש על חתרנותו של המסר, מתוארת ארץ רחבת ידיים בלי דין ובלי דיין, שבה אפשר היה לשלוט רק בכוח הזרוע. עושר לא הספיק, כיוון שהוא היה מצב לגמרי זמני. הרוצח חזק תמיד מן העשיר ויכול לחסלו בכל רגע נתון. כך שהשולף הכי מהיר היה למעשה גם הכי חזק והכי עשיר.

המערב הפרוע היה אזור ספר נפשי ולא רק גיאוגרפי. העלילה זרועה בגוויות רבות על אם הדרך ובצדה, וכל הדמויות ברומן חיות למעשה על תנאי, ונמצאות באחד משני מצבי הצבירה: לפני המוות או אחריו. במערב הפרוע הגונב מגנב פטור, ואם היום אתה עשיר הרי מחר יגנוב מישהו את כספך ויהפוך אותך לעני מרוד, והעשיר החדש יישדד אף הוא ואולי גם יירצח על ידי הרוצח השכיר הבא בסדרה, וכך הלאה במעגל קסמים שאין לו סוף.

התאווה לזהב היא הרסנית אף יותר מתאוות הרצח. כדורי הרובה לא מצליחים להשיג כמה מהגיבורים, אך מטילי הזהב מצליחים להשיגם ומשלימים את המלאכה. אבק הזהב, המעוור עיני רבים, הוא אפוא הרסני יותר מאבק השרפה, וכמדומה שהוא מצליח לחסל אנשים שגם האקדוחנים המהירים ביותר לא הצליחו לחסל.

המאפיונר המקומי המסתורי ומטיל האימה, המכונה הקומודור, מטיל על האחים סיסטרז, צ'ארלי הבכור ואיליי הצעיר ממנו, את אחת המשימות החשובות שלהם – לאתר ולחסל את קורט קרמיט וורם, האיש שהמציא נוסחת קסמים אלכימאית לגילוי מטילי זהב הרובצים על קרקעית הנהרות – משימה שממנה לא ישובו כפי שהיו לפניה.

הרסנית יותר מתאוות הרצח. הבהלה לזהב איור: טוני אוליבר, 2007

הרסנית יותר מתאוות הרצח. הבהלה לזהב איור: טוני אוליבר, 2007

החלום להיות זבן

הרומן כתוב כמונולוג המסופר מפיו של איילי, המגולל סיפור מסע הפותח צוהר להכרת החיים האמריקניים של פעם: הערים והעיירות (במיוחד יפה התיאור של סן פרנסיסקו והנמל שלה), המסבאות והסוסים, הלבנים והאינדיאנים.

"האחים סיסטרז" מתרחש בתקופה שבה הסופר האמריקני הבולט ביותר היה מרק טוויין, וכמדומה שכתיבתו ההומוריסטית השפיעה על זו של דה־ויט. התיאורים של ארצות הברית של פעם הזכירו לי כמה מהתיאורים של מרק טוויין בספרו מהמאה ה־19 על ארץ הקודש ("מסע תענוגות בארץ הקודש", מחברות לספרות). הנופים והטיפוסים אמנם שונים, אבל תיאורי העליבות כמדומה דומים.

הרומן מחדד את ההבדלים באישיותם של צמד שכירי החרב. האם הם באמת כה נקלים כפי שניתן לשער? האם הקרבן שלהם הוא אדם כה רע כפי שהוצג בפניהם? או שגם הרוצחים וגם קרבנם הם בסך הכול בשר ודם. איליי, האח הצעיר, הוא אדם בהחלט נדיב עד שהקורא ישאל את עצמו האם הוא אכן רוצח שפל או סוג של רובין הוד. את כספו הוא מחלק בנדיבות לחדרנית, לשחפנית שעומדת למות, לנער אינדיאני שלא יודע מה לעשות עם כל כך הרבה כסף ועוד.

איליי הוא אדם מצפוני, המטיל ספק כמעט מן הרגע הראשון במשימת החיסול שמטיל עליהם הפעם הקומודור וחולם על היום שיפרוש מעבודתו כשכיר חרב ויהפוך לזבן פשוט בחנות, בעוד אחיו צ'ארלי, המכונה "הרשע", הוא בעצם רוצח קר רוח במיוחד, שבמצבי סיכון מתגלה במלוא תושייתו. "הוא נפלא במצבים כאלו, צלול מחשבה ונטול פחד לחלוטין… בכל פעם התעוררה בי הערצה כלפיו" (145), חושב איליי. צ'ארלי, שהקרבן הראשון לכדורי הרובה שלו היה אביו המרושע אף יותר ממנו (צ'ארלי ירה בו למוות כשהכה שוב ושוב את אמו), נוהג לקחת בכוח מהחיים את מה שאחרים לא רוצים לתת לו, וכל זאת עד שהחיים לוקחים ממנו בכוח את ידו הימנית, ידו היורה, היד שירתה למוות באנשים רבים כל כך.

אבל גם לצ'ארלי חסר המצפון יש עקרונות ויש גבולות, ואיליי מצליח לעורר בהדרגה את מצפונו, עד שאפילו הוא, הקשוח, מטיל ספק במשימה שהם עומדים לבצע. "אני לא אוהב לחסל מישהו רק בגלל כושר ההמצאה שלו" (186). איליי מנצל את ההזדמנות כדי לנסות לשכנע את אחיו לפרוש מן המשימה, אבל צ'ארלי דבק בה ומשלם על כך מחיר יקר. מערכת היחסים בין האחים משופעת בעליות ומורדות, ולא פעם צ'ארלי עולב באחיו שדווקא מעריץ אותו. אם בתחילה צ'ארלי, זה שרואה ברצח ובפשע מעין שליחות וייעוד, הוא זה שמצליח לכפות את רצונו על אחיו הצעיר, הרי לקראת הסיום היוצרות מתהפכים ודווקא איליי נוטל את היוזמה והופך לדמות החזקה מבין השניים.

קריצה להוליווד

במהלך העלילה מתחולל שינוי הדרגתי בתודעת האחים, בעיקר זו של איליי, ובעזרתו הם מבשילים למי שהם יהיו לאחר סיום המשימה. אצל איליי זהו שינוי רצוני, מתוך הכרה ובשלות, ואילו אצל צ'ארלי זהו שינוי שנכפה עליו עקב פציעתו. אבל כדי להגיע למקום שבו הוא רוצה להיות באמת, איליי עוד צריך לבצע, והפעם לגמרי מיוזמתו, את משימת החיסול האחרונה בהחלט, זו שתסגור את המעגל ותוכל לשחרר אותו ואת אחיו לחיים החדשים שהם רוצים לפצוח בהם.

לפי החוקיות של ספרי המסע, רומן שמתחיל במסע גם ייגמר במסע. שני האחים, מצולקים בגופם ובנפשם, דמויות איוביות של המערב הפרוע, משלימים עם גורלם ויוצאים במסעם בחזרה אל נקודת ההתחלה שממנה התחיל הכול, מקום שבו אולי יחושו שוב מוגנים ולו באופן זמני.

"האחים סיסטרז" כתוב באופן מאוד קולנועי וקצבי, כאילו קורץ לתעשיית הוליווד להפיק ממנו עוד מערבון. אבל דה־ויט קורץ כל העת לקורא. מסמן לו שהוא צוחק על המערב הפרוע, כמו גם על הקוראים וגם על עצמו. הקורא כאילו יכול לשמוע תוך כדי קריאה, לפחות בכמה מפרקי הספר, את הד צחוקו המתגלגל של דה־ויט שלקראת הסיום מתחלף בבכי. תרבות המערבונים אמנם נוכחת בספר, אבל דה־ויט משתמש בחומרים הללו רק לצרכיו הסאטיריים והחתרניים והוא לש מהם רומן פוסט מודרני פרוע לא פחות מן המערב הפרוע.

למעשה, דה־ויט כתב כאן רומן שרומנים קלאסיים מהדהדים בו יותר מאשר המערבונים. ראשית, "החטא ועונשו" בגרסה אמריקנית, ויותר מכך, זהו רומן סרוונטסי מובהק: שני גיבורים, האחד מרכזי והשני המשמש כמעין הסאנשו פאנשה שלו ומתייחס לסוסו טאב כאילו היה הרוסיננטה שלו, יוצאים רכובים למסע ארוך הכתוב בצורה פיקרסקית כמו סיפורו של דון קישוט.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ג, 5.7.2013

פורסמה ב-5 ביולי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות מסעי תשע"ג - 830, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: