קנאות של אהבה | אורי וייל

חטא ישראל בבעל פעור פגם בברית שבין ישראל לקב"ה, ובשעה כזו אין תיקון אלא בקנאות. סובלנות או רחמים יתגלו דווקא כזלזול

מוכרת ברבים השאלה בדבר הפיכתו של אליהו, הקנאי הגדול, למבשר שלום ומלמד זכות, למלאך בזקן לבן. לשיטת הרב קוק, אין תכונות השלום ולימוד הזכות תיקון לאופי הקפדני של אליהו אלא גילוי גבוה של אותו אופי עצמו:

כשם שבתחלה לפני התבסמותו הכיר יותר מכל את עומק הכיעור והזיהום שעולם שפל זה שקוע בתוכו, ומפני כך קנא באש שלהבת לבער את רוח הטומאה והמחזיקים בו, כן יכיר אחרי ביסומו את כל ניצוץ קודש שבעולם זה להעלותו ברוח שלום, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם (שמונה קבצים ג, צב).

בדברים הבאים נבקש להראות שבדרכו הפרשנית כיוון הראי"ה (אם במודע ואם לאו) לרמזים שהמקרא עצמו מפזר.

בידיים כבולות

אחת השאלות המרכזיות בפרשת פינחס נוגעת לתגובתו של משה, שנראית כאקט של פסיביות וייאוש. חז"ל שמו לב לתגובה זו ודרשו בנועזות כי נתעלמה ממנו הלכה, אך השוואה עם פסוקים מקבילים בתורה מאפשרת להבין את התנהגותו.

לאחר חטא העגל עולה משה אל ההר ובמעמד גילוי שלוש עשרה מידות הרחמים מבקש את חסד הא־ל ואת סליחתו. בסופו של הדיאלוג פונה ה' לחידוש הקשר עם ישראל ולסיוע ישיר למסעם ומלחמתם מתוך גדולת רחמיו. מי שיקרא היטב את דברי ה' בנקודה זו יזהה שבצד הארת הפנים, הסליחה וההבטחות ישנה אמירה פשוטה לגבי חטא שמידת החסד לא תהא תקפה לגביו:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ… כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא. פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ.

הקישור המילולי והסגנוני שעורך המקרא בין דברי ה' הללו לבין חטא בני ישראל בשיטים הוא מובהק:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.

חטא הזנות והעבודה הזרה המעורר את קנאת ה' (שבפרשתנו לובשת את פינחס) אינו מביא את משה בשום שלב למחזה המוכר של בקשת רחמים מצד משה על העם. הצעתי היא שידיו של משה כבולות: הוא יודע שעל חטא זה ה' בעצמו אמר שמידת החסד לא תהא תקפה והתגובה אליו תהיה מתוך קנאות.

נראה שהסיבה לכך שמידת החסד אינה יכולה להתגלות בחטא בני ישראל בשיטים היא שיש כאן חילול של הברית עצמה. הקישור בין העבודה הזרה לזנות חושף את ממד הבגידה שבפנייה החוצה מהקשר המיוחד בין עם ישראל לה'. ב"הפוך על הפוך", אם ה' לא יקנא כאן את קנאתו הדבר יעיד על זלזולו בברית ועל כך שאינו אוהב באמת את עם ישראל, הנמשל לבת זוגו. דבר דומה נאמר בזוהר (ויחי רמ"ה) לגבי הקנאה (בתרגום): "כל מי שאוהב ולא קושר עמו קנאה, אין אהבתו אהבה".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בין הורות לזוגיות

הדימוי המתאים ליחס של משה לעם הוא דאגה הורית. בהחלט יכולים להתעורר כעס, אכזבה וייאוש אצל ההורה אך תמיד יש הכרה במוגבלות התביעה המוסרית מהילד, ומתוך כך יש סבלנות. הכעס, לפיכך, ינבע לרוב מלחץ מוגזם שמפעיל הילד ולא מהשיפוט הנוקב שלו ביד ההורה. הצד השני של מטבע זה הוא בקשת הסליחה: משה לעולם לא מבקש רחמים על העם בזכות מעשיו או תכונותיו. בקשתו מכוונת לגילוי רחמיו של ה' ולחשש מחילול שמו הנקרא על עם ישראל. מי שנפגש עם אנשים נפולים כאשר הוא נושא בלבו אהבה גדולה ואורך רוח, אהבתו תקלקל את שורת הדין.

בשונה ממשה, תכונתם של פינחס ואליהו היא המבט הנוקב שאין בו מקום לטיוח ולכיסוי. פינחס ואליהו מביטים לברית. כאן יש דווקא מקום מרכזי לבירור הכן והנוקב ולגילוי לב – בדומה ליחסים בין בני הזוג, הנדרשים לגעת בנקודות הכואבות. אך גם בקנאה כזו, כמו בזוגיות, צריך ללמוד את הצמצום והעלמת העין, מה שאליהו התקשה לעשות: "כִּי הַקִּנְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּשְׁבִיל אַהֲבָה, יְכוֹלָה לְהַטִּיל מַחֲלקֶת, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי שֶׁמְּקַנֵּא לָהּ וְכוּ' וְעַל כֵּן דַּע שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה צְרִיכִין הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים לְהַעֲלִים תּוֹרָתָם לְשָׂרְפָן וּלְהַאֲבִידָן כַּנַּ"ל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִסְתַּלֵּק הָרוּחַ קִנְאָה שֶׁלּא יְקַלְקֵל, חַס וְשָׁלוֹם" (ר' נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן ב, לב).

פינחס ואליהו באים ללמדנו שהקנאות הכרחית. פינחס מבין שחטא השיטים קשור במצב נפול של הברית, שבו הקשר בין עם ישראל לה' אינו אמיץ והופך להיות נזיל. חטא זה הוא מעין קדימון לבעייתיות שבישיבה בארץ, שבה החטא אינו בריחה מפני המתח הבלתי נסבל של הקדושה, כפי שקורה בחטאי המדבר, אלא נובע מסתמיות, שעמום ובנאליות המנתקים את העם מהברית. כך פירשו חז"ל את שם המקום "שיטים" (סוטה ג): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

נקודת הטוב

באופן מפתיע, אלמלא זמרי וכזבי אותה בנאליות של החטא הייתה בקלות יכולה להדביק את כל עם ישראל כמו מגפה שקטה. זמרי וכזבי, בניגוד לשאר החוטאים, פועלים מתוך כוונה עקרונית ולא מתוך סתמיות וכך חושפים בפני עם ישראל ובפני פינחס תמונה קשה ובהירה של חילול הברית. חשיפה זו פותחת בפני פינחס את האפשרות לעורר את גילוי הברית מתוך הבלבול בצורה נוקבת ובהירה, במקום דברי חינוך וניסיונות השפעה שהיו נבלעים בתוך הרפש הריקני של חטא שיטים ובעל פעור.

האומנם בשביל להתעורר מקשר סתמי ומחטאי השטות צריכים אנו לערעור קשה ולמעשים קנאיים וקיצוניים? נראה שאין לזלזל באופציה זו, ויש מקרים שבהם היא הכרחית (לשם הבהרה: אני מציע להוריד מהשולחן את אופציית האלימות. כוונתי כאן היא למאבק ומחאה נוקבים ונחרצים בחולאי החברה והתרבות). אך נראה שהרב קוק, בעקבות דמותו "המאוחרת" של אליהו, ראה גם אפשרות אחרת להגיע לאותה תוצאה – לימוד הזכות.

אמרנו לעיל שעיקר עבודתו של משה הוא בקשת הרחמים והסליחה. בקלות ניתן להכניסה בסל אחד עם לימוד הזכות, אך למעשה מדובר בהתרחשות כמעט הפוכה. לימוד הזכות, לפחות על פי הרב קוק, הוא אקט קנאי של חיפוש אמת, ולא של חסד ואהבה בלבד. הרי הזכות איננה פיקציה, היא נקודה אמיתית בנפש של הפרט והכלל. כעבודה זוגית וחברתית, לימוד הזכות, חשיפתה ופעולה מתוך הכרה עמוקה בה יוצרים אפקט דומה לזה של מעשה פינחס, אך הפעם בצורה חיובית יותר.

הבה נדמה שבמקום שבני הזוג שבהם עסקנו קודם ידברו בכנות ובגילוי לב על הדברים המפריעים להם (דבר שהוא הכרחי לפעמים), יפנו הם אחד לשני בדברי שבח והערכה לנקודות הטובות שאותן הם מזהים זה בזו. כל מי שחווה את שני סגנונות השיחה הללו יודע שיש ביניהם קרבה רבה, אפילו בתחושה. הרי שניהם קשורים בכנות, בתקשורת חיונית ובהתעוררות הברית. בדומה, פעולה מנהיגותית־בריתית ברוחו של אליהו אליבא דרב קוק תפנה להתבוננות ולחשיפה של נקודות חוזק והשראה, ומתוכם תתעורר החיוניות של הברית בין חלקי העם ובינו לה'.

יוצא מכך שבצד הנשיאה בעול, אהבת ישראל, הסבלנות והסליחה, יש לתת לאופציה "הקנאית" לפעול במקום שבו תנועת האהבה הפשוטה אינה מספיקה. כנראה שלא בכדי זיהה הראי“ה שבדורות התחייה נידרש דווקא לאופציה זו כמפתח לשלום ולגאולה. יהי רצון שנזכה ללמוד תכונה זו, נינצל מסכנת האלימות הטמונה בה ונאיר בעזרתה את נקודות החוזק והטוב שבישראל ובאנושות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביוני 2013, ב-גיליון פינחס תשע"ג - 829 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: