עסקה מאירה | נסים ליאון

ספרו של רייכנר על תופעת הגרעינים התורניים מצטרף למסורת של סיפורי מהפכת החלוצים הציונית שנכתבו בידי החלוצים עצמם. סיפורים המעלים סוגיות חברתיות מעניינות ונוסכים אופטימיות 

966966 דווקא שם

סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית

אלישיב רייכנר

ידיעות ספרים, תשע"ג, 302 עמ'

 אחד המדורים החביבים עליי בעיתונות השבת הוא מכתבו הקבוע של העיתונאי אלישיב רייכנר, המתפרסם במסגרת עיתון "מקור ראשון". המכתב מופנה לרוב אל דמויות שונות בציבוריות הישראלית. בהיגיון פשוט, במילים מדודות ובאמצעות הזיכרון הארוך של עיתונות טובה מתאר רייכנר לקוראיו את הפערים הקבועים בין רטוריקה למעשה ובין דימוי למציאות הנקשרים במעשים ובאמירות של דמויות אלו. התוצאה היא בת־צחוק קלה והרהור ממושך יותר במקומה הקבוע של האירוניה בחיינו הציבוריים. ספרו של רייכנר "דווקא שם" על הגרעינים התורניים בישראל אינו עושה כן, ואולי טוב שכך.

הספר "דווקא שם" מציג את סיפורה של תנועה דתית־חינוכית וחברתית היוצאת את גבולות מפעל ההתיישבות הציוני־דתי שהתפתח מאז מלחמת ששת הימים ביהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן. תנועה המבקשת לעצמה נוכחות והשפעה גם במרחב העירוני בפריפריה ובמרכז בישראל. זהו מפעל המכונה בשגרת הלשון של החברה הציונית־הדתית "הגרעינים התורניים", ובלשונו של רייכנר – "תנועת ההתיישבות החברתית".

אלישיב רייכנר נוטל את קוראיו למסע קצר ומתומצת בינות תשעה עשר סיפורי חיים ויצירה חברתית בישראל של העשור הראשון והשני של המאה העשרים ואחת. זהו סיפורם של המייסדים והמובילים של גרעיני התיישבות חברתית ודתית בישראל. רובם מגיעים מעולמה של החברה הציונית־הדתית.

עימותי בראשית

הסיפור הראשון הוא סיפורו של המקום שממנו הכול התחיל. זהו סיפור הבראשית של הרב צפניה דרורי, המגיע כרב צעיר ומלא אידיאלים חינוכיים אל קריית שמונה של סוף שנות השישים. למרות קשיים רבים הרב דרורי מצליח להקים במקום ישיבת הסדר וממנה מתפתחת קהילת מחנכים ורבנים הנטועה במקום ותורמת, לטענתו של רייכנר, להעצמתה של הקריה הצפונית.

מקריית שמונה אנו נודדים דרומה, אל דימונה, שם אנו נחשפים לסיפורו האישי של הרב דוד תורג'מן, יליד המקום, המתחנך במוסדות הציונות הדתית שמחוצה לה וחוזר אליה בברכת רבו, הרב יעקב אריאל. תורג'מן מייסד בדימונה מוסדות ישיבה וחינוך. זהו למעשה הדפוס שיחזור בלא מעט מקומות. הגרעין הציוני־דתי יתרכז בבנייה מלמטה של מוסדות לימוד וחינוך, מהם שיפנו אל כלל האוכלוסייה ומהם שישרתו את חברי הגרעין. החינוך הוא האבן הראשה של הגרעין, מכאן הכול יתחיל. סיפורו של הגרעין בדימונה חושף את הקוראים גם לעימותים הפנימיים המלווים לא פעם מפעלי בראשית – הוויכוח האידיאולוגי, המאבק על משאבים, על מקום ודרך. התוצאה היא לרוב פיצול המוליד מפעל דומה נוסף. במקרה זה המדובר בגרעין במצפה רמון.

הסיפור השלישי בספר מוליך אותנו אל עיירת עולים לשעבר במרכז הארץ, קריית גת, ובה אנו לומדים על מפעלי גרעיני "הנני" שבו נוטלים חלק צעירים יוצאי אתיופיה שהתחנכו במוסדות הציונות הדתית וחוזרים אל קהילותיהם במטרה "לחדש את המרכז הקהילתי של בני העדה האתיופית, לחזק את המנהיגות המקומית ולהוות מודל לחיקוי לצעירים" (38).

הסיפור הבא נוטל את הקוראים שוב אל הדרום, אל העיירה ירוחם, אך הפעם לא אל מי שחוזרים אל המקום במטרה ליטול בו אחריות, אלא אל מי שמבקשים להעתיק את עצמם, את חייהם, את מקור פרנסתם, אל מקום חדש כחלק משליחות חברתית. כאן לראשונה אנו גם לומדים כי הגרעין אינו רק מקור לעשייה חברתית אלא גם מקור ליזמות כלכלית באמצעות מפעלי חינוך, תיירות מקומית ומסגרות שיח. סביב שאלת חלוקת המשאבים עולות מחלוקות שלהן נלווים חילוקי דעות על סגנון חיים דתי רצוי שאין נעדר ממנו הוויכוח "המסורתי" בעניינים שכאלה בסוגיות מגדריות. הפרק על ירוחם הוא מרתק ולו משום שהוא יכול לשמש מפתח לעימותים רחבים יותר הנקשרים בחברה הציונית הדתית בת זמננו, וכל זה כבקליפת אגוז בחיי הבראשית של העשייה החברתית־דתית בירוחם.

יכולתי להמשיך ולספר על הגרעין בלוד המלמד כי העשייה החברתית והדתית משמשת לא פעם גם מקור של יזמות כלכלית ופתרון בעיות דיור של זוגות צעירים בחברה הציונית הדתית. סיפורו של הגרעין בעכו מלמד על הפיכתה של ההתיישבות החברתית לשחקן משמעותי במרחבים עירוניים מעורבים בישראל. יכולתי להתעכב על סיפורו המורכב של הגרעין באריאל ועוד ועוד. אך אינני רוצה לפגום בהנאת הקריאה של מי שעדיין לא אחז בספר. מכאן אני רוצה קצת להתרחק מעט מהספר ולסכם את התרשמותי ממנו.

לא נהנים מאור הזרקורים. חברי גרעין "הנני" של הקהילה האתיופית בקריית גת  צילום: דני פנטהון

לא נהנים מאור הזרקורים. חברי גרעין "הנני" של הקהילה האתיופית בקריית גת
צילום: דני פנטהון

נשים ואינטגרציה

הספר "דווקא שם" אינו מחקר אקדמי או עיתונות חוקרת. לא נמצא בספר נתונים מסודרים על היקף תנועת הגרעינים התורניים או על הפרופיל הסוציולוגי של חברי התנועה. מאמר רקע חשוב הממוקם בחלקו האחרון של הספר, פרי מחקר עבודת הדוקטורט של מטי דומברובסקי, מספק במקצת את הדברים. כך לדוגמה תורם המאמר את ההבחנה המעניינת הבאה. דומבורבסקי מבדילה במאמרה בין גרעינים דתיים לגרעינים חברתיים (271). הראשונים מטרתם להשפיע מבחינה דתית על הסביבה שבה הם מתמקמים. הגרעינים החברתיים לעומת זאת מתרכזים בקידומו החברתי של היישוב שבו הם מתמקמים.

דוגמה בולטת למקרה הראשון היא הגרעין התורני ברמת גן המבקש, ככותרת הפרק העוסק בסיפורו, "להאיר את העיר". הגרעין ברמת גן כמו גם הגרעין בתל־אביב הם חלק בלתי נפרד מתנועת תשובה ציונית־דתית המתפתחת במחצית השנייה של שנות התשעים, כמעין גרסה שכנגד לעבודת ההחזרה בתשובה והקירוב של החוגים החרדיים. דוגמה בולטת למקרה השני היא סיפורו של הקיבוץ העירוני בשדרות המובא אף הוא בספר.

ככלל, תוך כדי הקריאה בספר צצות סוגיות רבות היכולות לעניין את מחקר החברה בישראל בת־זמננו. כך לדוגמה שאלת מערך היחסים בין חברי הגרעינים לבין הציבור שאליו הם פונים. ניתן להתרשם כי תנועת הגרעינים התורניים אינה פועלת בחלל ריק. סיפוריהם של גרעינים שונים המשובצים בספר מלמדים על מערכת יחסים מורכבת בין חברי הגרעינים לסביבה הרחבה שבה הם בוחרים להתמקם. בתוך כך גם מוצפת שאלת היחסים האתניים בין אשכנזים למזרחים שבאה לא אחת לידי ביטוי בסוציולוגיה של חיי בית הכנסת שאותו מקימים חברי הגרעין או שאליו הם מצטרפים. זו מערכת יחסים שנעה בין פטרונות לאינטגרציה ואינה שונה בהרבה ממערך היחסים המוכר בסוציולוגיה בין כוחות אוונגרד לבין הציבור שבשמו או למענו כוחות אלה פועלים.

שאלה מעניינת נוספת הצפה מתוך הקריאה בספר היא מקומן של נשים בהובלה ובהשתגרות של תנועת ההתיישבות החברתית. כיצד משקפת תנועת ההתיישבות החברתית את המהפכה הגדולה המתרחשת בחברה הציונית־הדתית בתחומי המגדר; מהפכה הנוטלת חלק בניסוח ובהובלה של ביצועים אידיאולוגיים שונים. מחקריה של ההיסטוריונית לילך רוזנברג־פרידמן למשל מלמדים על ההזדמנות וההחמצה המלוות את המעשה המהפכני בחברה הציונית־הדתית, אך דומני כי אין בתיאורים המתומצתים בספר כדי להקיף את הדיון בשאלות הללו ובעוד רבות.

אך כאמור "דווקא שם" אינו ספר עיון אקדמי. להבנתי רייכנר מספק לנו חיבור נרטיבי, המצטרף למסורת ארוכה של סיפורי מהפכת החלוצים הציונית בידי החלוצים עצמם. זאת סוגה ספרותית עברית שימיה כימי המבט הרפלקטיבי, זה המתבונן פנימה, אל היוזמות החלוציות הנוטלות מקום מוביל בעשייה הציונית. הספר "דווקא שם" מצטרף למעשה לכתיבה המביאה עמה את הנרטיב של הסובייקט החלוצי העברי; בין אם המדובר במחדשי היישוב העברי בשפלה, בגליל ובנגב, אנשי העליות החלוציות, ובין אם המדובר במחדשי היישוב העברי ביהודה, שומרון ורמת הגולן, אנשי תנועת ההתנחלות הציונית־דתית; בין אם המדובר בדמויות כשלמה צמח, ברכה חבס, חיים שורר ואליעזר שמאלי, המעידים מכלי ראשון על מפעלי החלוצים יוצאי העלייה הראשונה והשנייה, ובין אם המדובר בדמויות כחגי סגל, גרשון שפט ומאיר הר־נוי המעידים מכלי ראשון על חלוצי תנועת ההתנחלות הציונית־דתית בשנות השבעים והשמונים.

בשורה מעודדת

בספר "דווקא שם" מספר רייכנר לאזרחי ישראל את סיפורה של עשייה חלוצית שלרוב אינה נהנית מאור הזרקורים ומזמן מסך. בשפה מעודכנת ובהירה, המסתייעת באכסניה מיומנת היטב בעבודת ההפצה, הוא מאפשר להניח את סיפורה של תנועת ההתיישבות החברתית כנדבך נוסף במיתולוגיית היסוד של העבריות המתחדשת ובמרכזה המיתוס של החלוץ. במקרה זה החלוץ החברתי.

הספר מזכיר לנו כי החברה הישראלית מיוסדת על סיפור מעשי החלוצים. זהו מיתוס היסוד של החברה הישראלית, מעין מקבילה מקומית למיתוס "המהפכה" בחברה הצרפתית או למיתוס "האבות המייסדים" בחברה האמריקנית. מעשי החלוצים מתוארים לא אחת כמפעליהם המודרניים של יחידים, של בודדים, שנטלו אחריות על המציאות בשמו של רעיון משנה מציאות שחייב אותם להגר מסביבתם החברתית אל מקום חדש.

סופרים עברים הפכו מפעלים אלה למיתוסים חזקים של יוזמה, של פעולה, של עשייה ושל השראה לעתיד. מאמר מעניין בהקשר זה פרסם לפני פחות מעשור הסוציולוג עוז אלמוג על אודות יזמי ההיי־טק בישראל שבהם הוא רואה גלגול מעודכן של מיתוס החלוץ. "דווקא שם" ממשיך את קו המיתוס המסורתי של החלוץ, של מי שמבקש בכוח הגירתו והשתקעותו לעצב חברה חדשה.

אלישיב רייכנר הוא סופר ועיתונאי הצומח מתוך תנועת ההתיישבות החברתית שעליה הוא כותב. ספרו משמש מקור להצגתה כבשורה חלוצית מעודדת בפני החברה הישראלית הרחבה; חברה הרוויה בשנים האחרונות בביקורת עצמית המגובה בסיפורים של התפרקות מסגרות, בנבואות על אודות קריסתה הוודאית, בדוגמאות למאמצים הסיזיפיים לסגירת פערים חברתיים ובתיאורים בדבר חוסר האכפתיות והאדישות האזרחית הרעה הפושה בה. סיפור הגרעינים התורניים, בגרסתו של רייכנר, הוא אולי מעין נרטיב הפוך לנרטיב של חיבור עיתונאי אחר שיצא בעשור הקודם – "עסקה אפלה בדרום" מאת דניאל בן סימון.

הקורא בספרו של בן־סימון יוצא פסימי. הוא קורא את סיפורה של ישראל כמציאות שבה מדינה יוצרת חברה שבורה ותלותית. הוא קורא בתוך נתיב נרטיבי שאותו תיאר בעבר חוקר המחשבה הישראלית דוד אוחנה כספורט ניפוץ המיתוסים. הקורא בספרו של רייכנר יוצא אופטימי. הוא קורא על ישראל שבה החברה יוצרת מדינה, שלמה יותר ומועצמת. הוא קורא על עסקה מאירה בצפון, במרכז ובדרום.

אך יש לזכור, הכותב הוא בן תנועת ההתיישבות החברתית ומנאמניה. תנועה זו עודה מחכה למחקר ביקורתי מקיף ומרוחק שלא רק מתוך התבוננות בהקשריה הציונים־דתיים אלא בהקשריה הנוגעים לחברה הישראלית הרחבה ובהתייחס לקשר התיאורטי שבין עשייה חברתית לעשייה פטריוטית בעולם הנוטה לקפיטליזם חומרני; מחקר החושף את הפערים הקבועים שבין רטוריקה למעשה ובין דימוי למציאות, הנקשרים גם הם במיתוס החלוץ החברתי.

ד"ר נסים ליאון מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון פינחס תשע"ג - 829, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: