לכתוב כדי להאיר את האמת | לב ארן

הספר על ספינת העבדים הוא מופת לכתיבת משכרת חושים של סיפורים אנושיים שנועדו לקלף שכבות זיוף. הסופר, אנתרופולוג הודי אוהב אדם וחושף צביעות, ידע גם להדוף שקרים של מחרימי ישראל

 ים של פרגים

אמיטב גוש

מאנגלית: אינגה מיכאלי

אופוס, 2012, 544 עמ'

כשאמיטב גוש יקבל את פרס נובל לספרות, תנשום המתרגמת אינגה מיכאלי לרווחה. הספרים של גוש יֵצאו מחדש, ומיכאלי תשמח שלמרות השכר הצנוע שקיבלה מן ההוצאה עבור התרגום של "ים של פרגים" היא טרחה לתרגם את הספר בצורה ראויה.

בדמיוני היא תאמר לעצמה: היה לי פיתוי לא קטן לעגל פינות עם הספר הבלתי אפשרי הזה, ואיזה בלגן היה לפרק ולהרכיב את מילון המונחים הבלתי אפשרי עוד יותר, העוסק במונחים ימיים הודיים מהמאות הקודמות ובהשפעתם על השפות המודרניות; ואיזה כיף שהספר חוזר לחנויות עם התווית "חתן פרס נובל", ואין לי שום כיווץ של בושה בבטן. כך, בדמיוני, מיכאלי היא הצדיק שרואה בהיכנסו לעולם הבא את ההימלאיה של היצר הרע שהצליח להתגבר עליו בחייו בעולם הזה.

עיסוק בלשון האנושית

למה מיכאלי נכנסה לפרויקט התרגום המורכב הזה איני יודע, אבל למה גוש נכנס לזה פשוט יותר לדמיין; אלה הספרים שהוא אוהב לכתוב, ולו יכול היה לשבט את עצמו היה מפיח חיים בכל תקופה היסטורית שניתן להעלות על הדעת. אחת המסות היפות שלו עוסקת בצער על כך שתקופת גילוי הנפט בארצות ערב לא הניבה איזה ספר מכונן שיזכיר לנו את הלפני ואחרי של קו פרשת המים הזאת בתולדות האנושות.

אין סופר טוב מגוש בהענקת תחושת מקום שמפעילה אצל הקורא את כל החושים, עד שכל תחושת המציאות נעלמת, וצלצול טלפון מחריד את לבך המופתע, הרי כל כולך נמצא על ספינה רעועה במימי הסונדרבאנס, בביזה בארמון בורמזי, בחישוב חשבונות של סוחר יהודי בקהיר, או הפעם, בלב ספינת עבדים לשעבר שתמלא תפקיד חשוב במלחמות האופיום בין סין לאימפריה הבריטית.

הסבלנות האינסופית של גוש לנבור בארכיונים ולחבר היסטוריה אלטרנטיבית של אנשים קטנים שחיו בתקופות חצי נשכחות מייצרת עוד ועוד ספרים מענגים שלרוב נוסף להם בונוס קטן, שלא לומר אובססיה גדולה, והוא העיסוק בלשון האנושית.

בספר "בארץ עתיקה", הערבית היהודית של הגניזה הקהירית והלשון הבינלאומית שפיתחו הסוחרים זכו להארה; גיבור הספר "ארץ הגאות והשפל" היה מתורגמן, והפעם הזרקור הוא על הלאסקרים, אותם ימאים הודים שהיו בתחתית שרשרת המזון של המפעל האימפריאלי הפורטוגלי והבריטי, ושבטרילוגיה הזאת ימצאו את עצמם מעורבים עד צוואר במלחמות האופיום של האימפריה הבריטית נגד סין ("ים של פרגים" הוא הראשון בטרילוגיה).

וכך לפעמים נראה שהסבלנות האינסופית, האהבה לשפות, המומחיות של הדוקטור לאנתרופולוגיה מאוקספורד והכישרון הנדיר לספר סיפור מרתק מאלצים את גוש שוב ושוב לחצוב את חיי היומיום של ההיסטוריה ולהפיח בהם חיים באופן שאינו מתחנף או ניו־אייג'י, ולרוב גם ללא שעבוד הסיפור לתפיסות הפוסט־קולוניאליות של גוש. הוא תמיד יעדיף את המעניין על הסביר, ובכל זאת הוא מעניק תחושת מציאות מרשימה בעזרת שליטה בסגנון ובקצב שמשכיחה בקריאה ראשונה פרטים בלתי סבירים. תחושת חיות שנתמכת על ידי תיאורים מדוקדקים ומצמררים ממש של חיי היומיום, למשל המעבר של האופיום מן השדה ועד המוצר המוכן לעישון.

תחושת המציאות נעלמת. מלחמת האופיום, אדוארד דנקן, 1841

תחושת המציאות נעלמת. מלחמת האופיום, אדוארד דנקן, 1841

שחרור מכלא המעמד

למרות שגיבורת הטרילוגיה היא ספינת עבדים לשעבר בשם איביס, הפרק הראשון בטרילוגיה עסוק יותר בסיפורים האנושיים שמביאים ערב רב של אנשים שונים אל הספינה.

יש לגוש טרילוגיה שלמה לכתוב על האיביס, ולכן הוא גם יכול בקצב של שַֹיט רך לאסוף אל הספינה את גיבוריה, כך שנכיר אותם היטב כשהם עולים אל הסיפון או מושלכים אל תא המאסר בירכתי הספינה.

האיביס מארחת הודית בת המעמד הגבוה שאולצה לשרוף עצמה בטקס הסאטי לאחר מות בעלה הנרקומן ואיתה מגיע לספינה בן זוגה, בן כת המנודים שהציל אותה מאותה שרפה. רק בריחה מהודו תציל את הזוג מול מסע החיפושים של המשפחה הנקמנית שכבודה חולל. נערה צרפתייה חובבת בוטניקה שעולה גם היא על הספינה בזהות בדויה וכולה מכוסה, כי מה לנערה לבנה ולאיביס הארורה;  מנהל חשבונות מושחת ורוחני כאחד שחש כי הקברניט הספק שחור של הספינה הוא האל קרישנה בכבודו ובעצמו; הקברניט שמוצאו השחור מתועד אי שם במסמך מרשיע אך עורו לבן מספיק כדי להיות קברניט של צבעונים הודים, וראש הלאסקרים שלו מטפח אותו אך גם מסתיר ממנו סוד נורא.

מכל הדמויות שלא כולן הוזכרו ומכל והסיפורים קסם לי במיוחד תיאור ההידרדרות של ראג'ה מאונגלז בשם ניל רטאן, אחד ממאות נסיכים זעירים שייצרה האימפריה הבריטית. בתיאוריה הראג'ה בז למשטר הקאסטות כנהוג לאיש נאור, אבל גם עיוור לכל הפריבילגיות שהמשטר מעניק לו. כל דבר מזון הנכנס לפה וכל יציאה לשירותים נעשים בדקדקנות היאה למעמדו. הסכסוך של הראג'ה עם איש עסקים בריטי גס ואסרטיבי והצביעות של מערכת המשפט הבריטית בהודו משילים ממנו את כל הרגליו. בהתחלה הוא מזועזע מתא מעצר נוח עם שירותים פרטיים. ובסוף הוא לומד – כמעט באהבה – לנקות את גופו של חברו לתא האסירים מהצואה שנדבקה בו מרוב הזנחה שמקורה כמובן בהתמכרות לאופיום.

לא תחושת קבס מילאה אותי בתהליך ההידרדרות של הראג'ה אלא זיכוך, השלת הזיוף ולבישת האמיתות האנושיות הפשוטות. שחרור מכלא של משרתים, מעושר עצום, ממאהבת שלא גורמת שמחה ומפרוטוקול מוקפד של התנהגות היאה למעמד אל פשטות, כנות ונגיעה בחומרי החיים השפלים והמרוממים.

בדמותו של הראג'ה ובזכות התירוץ הספרותי של גוש לעסוק בה אנו מגלים שהגיהנום אינו אלא חיים בתוך השילוב בין הקודים הצבועים של החברה הבריטית לבין החוקים הסבוכים עוד יותר של חיי הקאסטות הגבוהות של הודו.

תרגום סיפורה של האיביס הוא תרומה נכבדה לתרבות העברית וזו תגדל עוד יותר אם גם שני הספרים הבאים בטרילוגיה יתורגמו, בחרדת הקודש הראויה.

חטא שמורות הטבע

בנאום שנשא בקהיר לפני ארבע שנים, הבדיל גוש את האדם מן החיה בכך שהאדם יודע לחיות דרך הסיפור, וגוש מקפיד לספר סיפורים דומים דרך הפרוזה שלו וגם כמסאי. לפעמים אותם סיפורים יופיעו כפרוזה וכמסה וישלימו זה את זה.

למשל, גוש מסויג מהאופן שבו המערב תופס את האקולוגיה, ובמיוחד את הדרת האדם מן הטבע כדי לשמור על הטבע מפני האדם. תפיסה שנקודת הבראשית שלה מצויה במאה ה־18, והיא מתגלמת בסיפור חייו של הסופר והבוטנאי הצרפתי ז'ק אנרי ברנרדן דה סן־פייר, שהפך לבוטנאי באי מאוריציוס וכתב שם את הרומן "פאול ורגניה" המתרחש גם הוא באי. סן־פייר, עוד יותר ממורו הגדול רוסו, קיבע את התפיסה הרומנטית הרואה באדם הפרעה לטבע והביטוי שלה הוא בשמורות הטבע הקיימות עד היום בכל מדינה. תפיסה שהייתה זרה, לפי גוש, לנפש ההודית שראתה את הכובש הבריטי מנכס עוד ועוד שטחים כדי ליצור טבע נטול אדם.

כדי לחזק את טענתו שהתנועה שהשתלטה על השיח הסביבתי מייצגת תפיסות מערביות רומנטיות וזרות כנראה לשאר האנושות מביא גוש תזכיר של מנהל מוזיאון בריטי בכלכותה במחצית המאה ה־19 שמגיע אל ברֵכות מים שבהן נלכדו עשרות לווייתנים כתוצאה מגאות ושפל שסחפו אותם לברכות המידלדלות שתיכף תתייבשנה. המנהל הבריטי ששמו אדוארד בלית – בן דורו וידידו של דארוין –  הופתע לראות שהכפריים העניים והרזים להחריד לא ניסו להרוג את הלווייתנים לטובת שומן ובשר אלא דווקא להצילם ולהדפם בשארית כוחם לפלג המים המרכזי העמוק מספיק עבורם.

במאבק עם הכפריים הצליחו עוזריו של בלית לחלץ כמה לווייתנים לצורכי מחקר ואולי לשם תהילה מדעית, ובכל זאת בלילה חדרו הכפריים למעבדה בניסיון לחלץ עוד כמה לווייתנים.

את הסיפור על בלית אל תחפשו בספרי ההיסטוריה. גוש חילץ אותו מהערת שוליים, שבשוליה היו הכפריים ההודים והלווייתנים המרגשים במרכז.

לכן, כשאנחנו פוגשים בספר "ים של פרגים" נערה בוטנאית צרפתייה, יתומתו של בוטנאי צרפתי שנקלע להודו אך חלם על מאוריציוס, והיא מסתננת לספינת האיביס כדי להגיע איתה למאוריציוס, אנחנו מבינים לאן חותר גוש – אל שורשי החטא, ההחטאה של התפיסה הקולוניאליסטית שכפתה עצמה על העולם.

פרה לא קדושה

בספר "ארץ הגאות והשפל" המתרחש לא רחוק מכלכותה, בארכיפלג של הסונדרבאנס שנמצא בגבול בנגל ההודית ובנגלדש המוסלמית, העיסוק הוא בדולפין הנהרות שאותו חוקרת ביולוגית ימית ממוצא הודי. זה האור שבסיפור. הצל נמצא בכתבים הגנוזים ששכבו במרתף, ובהם מתואר גירוש של פליטים בנגלדשים מאחד מאיי הסונדרבאנס בשנות השבעים – כמובן לשם שימור הטבע ובעיקר יערות המנגרובים והטיגריס הבנגלי – גירוש שעלה בחייהם של כשבע מאות בני אדם.

העובדה שהגירוש בוצע על ידי המפלגה הקומוניסטית ששלטה אז, וגם שנים רבות אחר כך באותו אזור, מדגישה עוד יותר את ההשתלטות של שיח סביבתי מערבי דורסני – שרואה באדם יצור טכנולוגי רחוק מהטבע – גם על ההודים עצמם. גוש לא נתן להיסטוריה למחוק את המצור והטבח בשם ערכי הטבע הנעלים, ואני מניח שרוב ההודים, קל וחומר המערביים, מכירים את הטבח הזה דרך משקפיו של גוש.

ויש דוגמה קצרה יותר וקרובה יותר אלינו. בספר המסות שלו "The Imam and the Indian" וגם ברומן “בארץ עתיקה“ מתאר גוש את ימיו כדוקטורנט אוקספורדי לאנתרופולוגיה החוקר את הכפר המצרי.

בתור הודי, מגלה גוש מיד שהוא חייב למצרים הסבר כיצד הוא, איש מלומד, כמעט דוקטור, מאמין בקדושתן של הפרות ועובד אותן. כל ניסיונותיו של גוש הצעיר להסביר לכפריים שהוא אדם חילוני לחלוטין ולא מאמין בשום פרות לא משכנע את ידידיו החדשים, והוא ממשיך לסבול הערות לעגניות או ביקורתיות על אמונתו הכופרת.

ואז הוא שם לב שכאשר הוא הולך בשדה עם ידידיו, וממול עוברת פרה, הם נחפזים לזוז הצידה, ומוצאים לעצמם איזה עיסוק שלא קשור בו. לבסוף גוש מבין שידידיו מבקשים להעניק לו רגע של פולחן אישי עם הפרה, ללא הפרעות, ללא לעג וללא עין ביקורתית. במרחב הציבורי עליהם לגנות את עבודת האלילים, אבל במרחב אחר הם מאמינים שכל אדם זכאי לרגע פרטי עם בוראו.

אומץ מול השמאל המחרים

ברומן וגם במסה מביא גוש את אמונתו ואהבתו אל האדם דרך דוגמאות אמיתיות ופיקטיביות חוצות יבשות. אין לו ספק שהאחווה בין אדם לאדם, אחוות המין האנושי, היא אמיתית ומתקיימת תחת הגסות והשפלות שקיימת בעולם. גוש הוא אנתרופולוג, מסאי וסופר שזכה בשלושה פרסים בינלאומיים על מפעל חיים, אבל נדמה לי שהוא רואה עצמו בראש ובראשונה כאוהב אדם.

גוש הוא לא רק סופר נפלא, אלא גם איש ישר. לפני שנתיים הוענק לו פרס דן דוד באוניברסיטת תל אביב. גוש הוא מגדולי החושפים של שקר הנאורות האימפריאלית שהאדם הלבן סיפר לעצמו בבואו לבזוז את אסיה ואפריקה. השמאל ההודי ראה בו בשר מבשרו ובצדק, ושר במקהלה רועמת את שיר החרם על מדינת ישראל ומוסדותיה האקדמיים. לא רק שגוש לא נכנע ללחץ להחרים את ישראל, הוא גם הוכיח במאמר תקיף את צביעותם של מקדמי החרם על ישראל.

הוא לא היה חייב לקנות לו אויבים בקרב חבריו ויכול היה לדלג על הביקורת מבלי לוותר על הפרס. היו סולחים לו ומייחסים זאת לחולשה האנושית לזכות בהכרה ובכסף. ובמחשבה שנייה, הוא היה חייב להגיב, כי העוצמה האדירה של גוש, ולפעמים גם החולשה שלו ככותב, היא להגיד את מה שיש לו להגיד, להשתמש במילים כדי להאיר אמת, ולא להסתירה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון פינחס תשע"ג - 829, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: