לא רק חובות | שלום רוזנברג

ההלכה היהודית מכירה גם בזכות, והיא לא רק הצד השני של החובה. על "זכויות האדם" כניצוצות שנפלו מהקדושה

הרבו חוקרים והוגים יהודים לטעון שההלכה אינה מכירה בזכויות אלא רק בחובות. תפיסה זאת הפכה למעין קונצנזוס, לדעתי מוטעה. זכויות האדם הן לדעתי ניצוצות שנפלו מהקדושה. אלא שלפעמים הן התלכלכו מדי בהבל ובטומאה שלתוכם הן נפלו. אבל על כך בשלב מאוחר יותר.

אפיון מיוחד

מלכתחילה סברתי שעצם השאלה על זכויות וחובות היא מיותרת. למה הדבר דומה – כך  חשבתי –  לדלת הנפתחת לכיוון אחד. בצד אחד כתוב "דחף", בשני "משוך". ה"דחף" הוא חובתי לזולת או לחברה, ה"משוך" מייצג את זכותם לדרוש זאת ממני. לפי זה יש סימטריה ברורה בין השניים. מזמן התברר לי שטעיתי. אסביר זאת תוך שאני נעזר ברעיונותיו של רבי שמשון רפאל הירש (אגרות צפון, אגרות יא-יג, מהדורת מוסד הרב קוק, תשי"ב, עמ' מא. "המהדורות החרדיות" של הספר מצונזרות במקומות שונים). שר"ה מדבר שם על שישה סוגים שונים של ציוויים הניתנים לנו בתורה: תורות, משפטים, חוקים, מצוות, עדויות ועבודות. נא לא לטעות. לנו חשובים כאן המשפטים והמצוות. אך זהירות! אנו רגילים לדבר על ה"מצוות" כמכלול החובות. שר"ה מדייק בכתובים, וקובע שהמילה "מצווה" מאפיינת סוג מיוחד בהן.

ה"משפטים" מבוססים על זכויות: "עזוב בידיו ותן לו כל שזכאי הוא לכנותו בכינוי שלו". החובות נולדות מהזכויות, "כל שזכאי הוא". מעמד שונה ל"מצוות". הן "ציווים… ללא תביעות זכות עליהם", מצד אחרים. רק אני יכול לפתוח את הדלת, בדחיפה מבפנים. המצווה נולדת "מתוך עצם פקודת ה' ומתוך מושגה של מהות ייעודך כבן אדם וכבן ישראל". המצוות הן כולן בבחינת חובות, צדקה למשל.

המשפטים מצביעים על זכויות עצמאיות, זכויות האדם. רשר"ה בונה מערכת ראשונית של זכויות: "כבד את תביעתו של האדם לאמת, את זכותו לחופש, לשמחת החיים ולשלוות נפש, לכבוד ולשלום. לעולם אל תשתמש לרע ברפיון גופו, בחלישות רוחו ולבבו, ולעולם אל תשתמש לרע בתוקף השלטון החוקי שיש לך עליו". זו היא זכות ההגנה משחיתות הממשלות ומשרירותם של החוקים והשופטים.

הרש"ר הירש הוסיף מקורות לרשימת הזכויות. הערותיו הושלמו במהדורת מוסד הרב קוק על ידי הרב משולם ראטה ז"ל (1962-1875). ההערות חושפות את מקורות הזכויות בפסוקים ובפסקים שלכאורה מדברים רק על חובות. אך האיסורים בנויים על זכויות. המשפטים הם לפי זה מעין "לאו הניתק לעשה", לא במובן החז"לי של הביטוי אלא כגלגול מחויבות לזכות. המשפטים מגדירים את הצדק. לא כך המצוות שלא עוברות גלגול כזה. החובה קיימת, אלא שלזולת אין זכות לדרוש ממני את מילוי החובה כלפיו, ודאי לא כלפיו דווקא. יש דרגת חופש במחויבות הזאת.

ניצוצות מתנגשים

מחויבות המצוות נובעת ממצוות האהבה. אם תרצו הן יישום של "ואהבת לרעך כמוך", לא כשלילת השנאה אלא בנוסח החיובי, כפי שגרס הרמב"ם על בסיס דברי חז“ל: “שכל מצות אלו… הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך“ (הלכות אבל יד, א). ואכן, מקום מיוחד יש לגמילות חסדים: “לקדם באונך ובהונך עסקי האדם או לתמוך בעניים בכל המסיבות ברכושך בכל גופך ברוחך ודיבורך להלביש ערומים להשביע רעבים… לרפא חולים לדאוג לחסרי ישע לתת עצה לאובד עצות ללמד תועים בינה, להטיל אחדות בין השרויים במחלוקת, להיות לברכה בכל דרך ובכל מקום שתוכל“.

ה“זכויות“ הן ניצוצות של משפט וצדק, ולמרות זאת הן נראות לי בעייתיות. הפרופסור לפילוסופיה הראשון באוניברסיטה העברית, ליאון רוט (1896-1963), העיר פעם (במילים שלי) שהבעיה איננה עם המושכלות הראשוניים, אלא עם השניים. בעברית של ימי הביניים, “המושכל הראשון“ הוא אותה תפיסה בעלת ברירות עצמית, האינטואיציה של האמת השוכנת בקביעת החיוב שיש בזכות. הדבר מסתבך כאשר אנו באים להוציא את המסקנות, “המושכל השני“, מאותה אמת.

הזכויות תקפות ללא ספק. אולם כאשר אנו באים ליישם אותן, אם אמנם אין אנו מרמים את עצמנו, אנו נתקלים בבעיות משניות ללא פתרון. זאת ועוד, פעמים רבות זכויות שונות סותרות אחת את השנייה. התוצאה – הכול מגיע לבית המשפט להחלטה “יש מאין“ שביחס אליה אין לי אותה ודאות מיידית. דוגמה אחת תספיק, הזכות שבה דגל שר“ה: “כבד את תביעתו של האדם לאמת“, זכות שנמחקה לחלוטין מתודעתנו, למרות שהיא תנאי הכרחי לאפשרות הדמוקרטיה. האם מותר לעיתונאי ולעורך עיתון לעוות או להשתיק את ההתרחשויות שהוא מתאר בגלל האינטרסים הפוליטיים, אולי גם האישיים, שלו, וזאת על פי רוב בשם “זכות הציבור לדעת“?

ולמרות זאת “ניצוצות“. היטיב להסביר זאת ד“ר יצחק לוין, פרופסור ב“ישיבה אוניברסיטי“ ואחד מראשי אגודת ישראל בארצות הברית, שהשתתף בוועדה לזכויות אדם של האו“ם אחרי השואה. בישיבה שדנה על גורל הפליטים באירופה בפברואר 1950, הצביע לוין על פרקים א‘ וב‘ בעמוס, המדברים על פשעי עזה, אשדוד וצוֹר: “עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם“. היו אלה פליטים יהודים ששרדו במלחמה שנשכחה. עמוס מאשים את הגויים האלה שלא היו נתונים לחוקי ישראל. כאן לידתן של הזכויות ובכלל של החוק הבינלאומי האוניברסלי האמיתי וההוגן, החייב לשכון בלב האנושות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביוני 2013, ב-גיליון פינחס תשע"ג - 829, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: