חלום יעקב | הילה מלמד

יעקב בוסידן ברח ממצרים לישראל, נדד מהמעברה לקיבוץ והרחיק עד ללונדון, והכול בעקבות חלומו – האמנות. בעשור השמיני לחייו ולאחר שהציג ברחבי אירופה, הוא שב לארץ ומבקש ליצור בה אמנות שורשית

השנה הייתה 1949, ויעקב בוסידן היה אז בן 10, ילד יחיד לאמו ולאביו המאמץ בעיר הנמל פורט סעיד במצרים. באותה שנה התרגשה צרה על עירו – מגפת כולרה פשתה בכול וגבתה קרבנות רבים. היה רק קהל אחד דבו לא נגעה – בני העם היהודי. הקהילה הקטנה ניצלה מהמגפה, אם משום הרגלי הסניטריה, אם בזכות יד עליונה המסוככת על בני חסותה באותה ארץ זרה כבר מימי אבות. לאות הודיה לא־ל על נס ההצלה התאספו כל יהודי פורט סעיד בחצר בית הכנסת וכמנהג אבותיהם שחטו שה, עולה לה'. הם אף נתנו מהדם על מצח כל איש ואיש, כזכר ליהודים שנתנו דם על המשקופים אי אז בערב יציאתם משעבוד מצרים לגאולה.

למרבה הצער, השלטונות בפורט סעיד לא ראו בעין טובה את המחווה. שחיטת השה בהיאספות הקהל התפרשה על ידם לא כאות הודיה על ההצלה אלא כאות שמחה לאיד, כחגיגה על מותם של המונים במצרים. העונש שהוטל על הקהילה, בחינת מידה כנגד מידה, היה איסור גורף על שחיטה כשרה ועל ייבוא בשר כשר לעיר.

אביו של יעקב סירב לקבל את הגזרה, והחליט להכניס בשר כשר אל תוך העיר ויהי מה. סבו, שגר בקהיר, היה קצב, ואת הבשר ששחט הבריח האב לתוך פורט סעיד ברכבת משא. אך כמו בכל סיפור טוב משהו חייב להשתבש. הרכבת שנשאה בתוכה את קריאת התיגר של בוסידן האב התקלקלה ושבתה ממסעה. בעוד הקרח המגונן על הבשר החל נמס עברו שוטרים ליד הרכבת וגילו את תכולתה. גורלו של האב נגזר – אחת דינו לתלייה.

ניצלנו בזכות המחט

לכאן נכנסת, כפי שמכנה אותה יעקב, "המחט של אמא". כי כמו בכל סיפור טוב, התפנית אל עבר ההצלה מגיעה ממקום לא צפוי. "לעשירים אז בפורט סעיד היו בעלי מקצוע שעבדו בשבילם. הנגר שלהם, הטבח שלהם, התופרת שלהם. אמא הייתה תופרת ועבדה אצל עשירים ובעלי השפעה. היא הגיעה לעבודה באחד מן הימים והמעסיקים שלה אמרו לה 'שמענו שאת נוסעת לצרפת'. היא נבהלה, חשבה שמכשילים אותה. היא בכלל לא ידעה מה זה צרפת. היא אמרה 'לא, מה פתאום', והם שוב אמרו לה 'כן, אתם נוסעים לצרפת'. הם הבריחו אותנו עם אבא באונייה. כך ניצלנו, בזכות המחט של אמא".

מצרפת עלה יעקב עם הוריו לארץ, וכך החל הילד שגדל להיות אמן את מסעו ברחבי הגלובוס. אוסף ההתרחשויות שמרכיבות את סיפור הגעתו של יעקב לארץ מצטרף לסיפורים אחרים בחייו, שגם הם נושאים בתוכם אקראיות מפתיעה. באותו אופן אקראי קיבל את הסמן המשמעותי ביותר למהותו של אדם – את שמו. שני ילדיה הקודמים של אמו נפטרו, וכשנולד זה האחרון יעצו לה אוהביה לא לקרוא לו בשם, כדי "להטעות את השטן". הילד כונה "צ'יקו", "הנער". כשהגיע לבית הספר היסודי, שהיה תחת ממשל צרפתי, הפך צ'יקו לז'אק, ולאחר מכן, בבית הספר התיכון הבריטי, כונה ג'ייק או ג'ייקוב. משם התגלגל ונחתם שמו ליעקב.

"גם לגמרי במקרה נהייתי צייר", הוא אומר, אך כשמצטייר הפסיפס השלם של חייו נדמה שאין מכוון ממקריות זו. כשאני שואלת אם אפשר לראות את הסטודיו שלו, הוא אומר לי ש"כל הבית הוא הסטודיו". ואכן כך – הבית בצור הדסה רחב ידיים, רב מפלסי, ובכל מקום שאליו תפנה ראשך תראה מיצירותיו – צילומים, ציורי שמן, פסלים. גדר האבן המקיפה את חייו ואת חצר ביתו מעוטרת קליגרפיה מעשה ידיו, באותיות המשלבות את הכתב הספרדי והאשכנזי, קוראות לעוברים ושבים: "שאלו שלום ירושלים".

הגדר מספרת לא רק את סיפור האהבה של יעקב עם החומר, אלא גם את סיפור האהבה שלו עם ציון, עיר הקודש. אחת היצירות הגדולות שלו היא ספר אמן שנוצר לאחר מחקר הגותי מקיף על שמותיה הרבים של אהובתו זו, ספר הנקרא "ירושלים שמות שמות סביב לה". האמן התחקה אחר שמותיה של העיר – מהתנ"ך והמדרש, משירת ימי הביניים ועד לספרות העת החדשה – ואסף לא פחות משלוש מאות תשעים ואחד שמות.

"ציורי נופיה וגיבוריה של ירושלים, מעוטרים בקליגרפיה מופלאה של שמותיה, יוצרים אמנות שהיא מצד אחד חזותית ומצד שני ספיריטואלית", כותב פרופ' בנימין איש שלום על הספר. "ועמה נכנס המתבונן בסודו של עולם השמות והולך הוא ונמשך אל מעבר לדף, לצבע ולשרטוט, נחשף אל המסומל, אל ממד של עומק ושל משמעות שאך לעתים נדירות זוכה להם אדם". השמות מסודרים לפי סדר הא"ב – תחילה חשב היוצר לסדר אותם על פי סדר כרונולוגי, אך "ירושלים היא מעל לזמן", הוא אומר. הספר, יחד עם שיר השירים וההגדה של בוסידן, מוצג בימים אלו בתערוכה מיוחדת במרכז למוסיקה בירושלים.

ספרי האמן שיצר, וביניהם היצירות האלו, זכו בפרסים רבים כגון פרס יסלזון ליודאיקה, פרס מוזיאון ישראל, פרס כבוד בביאנלה להדפס במונטה קרלו ועוד. יצירות אלו ואחרות מעשה ידיו מוצגות באוספים פרטיים, במוזיאונים ברחבי העולם ובמוזיאון ישראל בירושלים. בערב השקת הספר על שמות ירושלים אמר האוצר הראשי יגאל צלמונה כי "העיסוק בכתיבה אמנותית היום הוא כמעט חתרני. הוא אנטי תעשייתי, אנטי כלכלי ואנטי תועלתי. הזיקה הטבעית שלו היא לעונג, לעיטור, להתנהלות האיטית, לריכוז, לתפילה, לקודש. כל זה הוא לוקסוס במובן החיובי והנהדר והנפלא של המושג הזה". כשנתוודעתי לאיש, גיליתי כי תיאור זה מקיף לא רק את הספר ואת יצירתו של האיש, אלא קולע גם לדמותו של יעקב עצמו.

פרשנות מיוחדת לסיפור יציאת מצרים. "בראשית", מתוך הגדת בוסידן, תצריב, 1976

פרשנות מיוחדת לסיפור יציאת מצרים. "בראשית", מתוך הגדת בוסידן, תצריב, 1976

המכחולים לאשפה

 ובחזרה לסיפור. בשנת 1949 עלה יעקב בוסידן עם אמו ואביו למדינה החדשה שרקמה עצמה בארץ ישראל. הם היו חלק מקהילה אינטלקטואלית של יהודים מצרים, דיברו שפות רבות, שמרו את המסורת היהודית, למדו והכירו את מקורותיה. "אמא שלי הייתה לוקחת מהעשירים ותופרת לעניים", מספר בוסידן, "והיא הייתה מזמינה אלינו את כל מי שהיה צריך, לאכול ולשתות. אבל היא התנתה זאת בתנאי אחד – גם כדי שלא ירגישו נצרכים – שכל מי שבא צריך ללמד אותי תורה".

העלייה לארץ, על ההצלה הגדולה שטמנה בחובה, לא הייתה פשוטה. "כשהגענו לארץ שיכנו אותנו במעברה, במחנה העולים בעתלית. היו שם מחנות של אשכנזים, יוצאי צפון אפריקה ואחרים. העדה המצרית לא הייתה מוכרת ולא ידעו איפה לשכן אותנו. עברית לא הייתה השפה המדוברת, למרות שאני כן ידעתי כבר לדבר קצת כי למדתי בבית הכנסת בפורט סעיד. גרנו באוהל שהיה מחולק בסדין, מצד אחד של הסדין משפחה אחת ומצד שני משפחה נוספת. הרהיטים היו ארגזים של תפוזים, ואם הזזת קצת את הסדין עברת את הגבול.

"באחת השנים היה שיטפון גדול במעברה ששטף והציף הכול. העבירו אותנו משם למקום שנקרא מחנה ישראל, זה כבר היה בניין ששימש בעבר מחנה צבאי של הבריטים. המחנה היה מפוצל לשניים, חלק של אשכנזים וחלק של ספרדים", יעקב מתאר.

"התרבות המצרית הייתה שונה, בעיקר כי דיברנו שפות זרות, צרפתית, אנגלית. שמרנו גם את המסורת היהודית כמו תפילות, חגים, שבתות". יעקב הצעיר מצא את עצמו בבליל של תרבויות מקיפות, וכמו שמשתקף עוד היום בציוריו נמשך אל השונה והחדש. "הופתעתי לראות את העדות האחרות, והן ריתקו אותי. כמו באוהל של התימנים למשל, לא היה להם רב אלא מורי, והם למדו מתוך ספרים שהיו זורקים וכל הילדים ישבו מסביב וחלקם קראו הפוך. השוני משך אותי גם בתור ילד, ועד היום זה מושך אותי, לראות את השפה וההתנהגות".

במשפחתו של יעקב הציור לא היה עיסוק מקובל, והנער נאלץ להמציא לעצמו דרכים ליצור בסתר, ללא כלים וחומרים. כשאני שואלת איך התחיל לצייר, איך הצליח, הוא מפנה את השאלה בחזרה אליי. "אם אין לך מכחול, ואת רוצה ליצור כזה, מה היית עושה? היית לוקחת אולי קווצת שיער?". הפתרון של יעקב היה קצת אחר. "הייתי לוקח גפרורים, ובעדינות חותך אותם לאורך, לסיבים דקים דקים. איתם הייתי מצייר. אבל כשאבא היה מגיע הביתה הוא היה מנקה את השולחן, וזורק הכול לפח אשפה יחד עם ה'מכחולים' שלי. אבא חשב שהוא עושה את הדבר הנכון, מחנך אותי, רוצה עתיד טוב לבן שלו. אבל בגלל ההתנהלות הזו עזבתי את הבית". יעקב בן השלוש עשרה עבר לקיבוץ גבעת חיים. "באותו הזמן גם זרקו אותי מבית הספר, אמרו שאין לי סיכוי ללמוד. אז הלכתי לקיבוץ דרך 'עליית הנוער', ושם נתנו לנו סוג של חינוך".

מה זאת אומרת "סוג של חינוך"?

"הכניסו לנו מודעות ציונית, מודעות של שוויון, של להיות נגד ההורים שלך, כי הם לא יודעים מה זה שוויון. בקיבוץ חילקו את הילדים של 'עליית הנוער' לקבוצות. אני הייתי רשום כיליד מצרים אז שמו אותי בקבוצה של הספרדים. לא ניסו לערבב את העדות, הרעיון היה שנהיה עם נערים שדומים לנו, כדי שיהיה יותר קל. הנערים שהיו איתי לא ידעו קרוא וכתוב, היו צועקים, היו מניפים טוריות זה על ראשו של האחר, והייתי מסתכל ונדהם", מתאר בוסידן את החיים כנער זר בקיבוץ. "היו מסמנים אותנו בבגדים אחרים, קיבלנו תזונה דרך 'עליית הנוער', והקיבוץ קיבל כספים כי גידל אותנו. יותר מכך, היינו ילדים חסונים ועבדנו שעות ארוכות. ילדי קיבוץ עבדו שלוש שעות ביום ואנחנו עבדנו חמש שעות. בחופשים עבדנו שמונה שעות ביום. הרעיון היה להכשיר אותנו לעבודה".

ברחת כי לא אפשרו לך ליצור, אבל נשמע שגם בקיבוץ לא היית בסביבה שמעודדת אמנות.

"להפך, המדריך שלי היה בעצמו צייר. הוא היה אדם רגיש ועזר לי. בסופו של דבר הוא גם אימץ אותי. הילדים שלו קינאו כי הוא נתן לי הכול. הקיבוץ נתן לי היכרות עם חתך רחב של החברה הישראלית, לימד אותי אהבת הארץ ואהבת האדמה. ביליתי שעות בספרייה ולמדתי מה שלא היה לי בבית, כי שם לא היו קוראים ספרות, היסטוריה. וזכיתי במלגה הראשונה לקבלת צבעים".

בוסידן נשאר בקיבוץ עד גיל 18, ואז חזר לקריית אונו, לבית הוריו, כבר "מלא בביטחון מסוים", כדבריו, לגבי מקומו בעולם האמנות ולגבי מקום עולם האמנות בנפשו. את הכשרתו קיבל תחת הדרכתו של פרופ' יוסף שוורצמן, שגם סייע לו למצוא את העבודה הראשונה שלו בתחום האמנות. הוא הגיע למערכת עיתון ובה עבד בליטוש צילומים ובהכנתם להדפסה. "היום עושים את זה במחשב, אבל אז היינו צובעים את הצילומים ביד. היית מקבל צילום שחור לבן וצריך להוציא אותו בצבע. יש אדום שחור וצהוב שחור, ואתה חייב להחליט מה כמות השחור כדי שהאדום יתאים לצהוב. עבדת כאילו בחשכה".

זו לא עבודה טכנית ומתסכלת לאמן?

"לא, לא, זה לא היה מתסכל. היה בזה אתגר, והיו הרבה אנשים שרצו את העבודה, נבחרתי מתוך עשרות. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי. זה כן היה מתסכל שצריך להגיע בזמן לעבודה, שיש מסגרת. היו בודקים לנו את הניקיון של הציפורניים. היום זה נשמע הזוי. אבל זו הייתה אמנות בפני עצמה".

יוקו אונו בשק

בגיל 27 יצא בוסידן שוב לגלות, הפעם בעקבות אמנותו. הוא זכה במלגת קרן דה רוטשילד ללימודים בבית הספר גולדסמית קולג' בלונדון, וסיים את הלימודים בהצטיינות. בחלוף הזמן מצא את עצמו בוסידן נשאר בלונדון שנים רבות, גם זאת באופן כמו־אקראי.

"חשבתי שאחרי שלוש שנים אחזור לארץ", הוא אומר, "אבל קרה שביקשו ממני לעשות עבודת גמר, והתחלתי לעבוד על שיר השירים. הם רצו רק שני עמודים, לראות איך אני עושה חלוקה של דף, אבל אני לא הבנתי את האנגלית וחשבתי שהם רוצים את כל הספר".

עבודת הגמר הזו הפכה לאחד הפרויקטים הגדולים שלך. איך אמן בשנות השישים בלונדון נמשך דווקא לשיר השירים?

"הייתה בי כמיהה לספר הזה, שהיו בו כל הסוגים של היופי, של ריחות הארץ, של בינו לבינה. זו הייתה תפיסה חדשה של היופי, לא סוג של נוף או של בחורה עם עיניים יפות, אלא יופי יותר אוניברסלי. רציתי להגיע לאור החזק של הארץ, אור שלפעמים כל כך מסנוור", הוא מחווה בידיו אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות בסלון הבית, המזמינות פנימה זוהר של בוקר. "אל האור הזה רציתי להגיע. עשיתי את הספר בשחור לבן כדי להדגיש אותו וזה יצא מאוד דרמטי".

בד בבד החל בוסידן לעבוד על ההגדה – פרשנות מיוחדת שלו לסיפור יציאת מצרים, סיפור השייך אליו באופן קיומי ואישי. ההגדה מלווה את הטקסט בדימויים המתחילים כבר מבריאת העולם. היא מאוירת בטכניקת תחריט, שיטה מורכבת שבה מצפים לוח מתכת בשכבת שעווה ואותה שורטים לאחר מכן. את הלוח מניחים בחומר חומצתי שמאכל את המתכת החשופה מתחת לשריטות. בשלב האחרון מנקים את השעווה, מניחים קלף מעל התחריט ומעבירים במכבש גדול וכבד, והלחץ מעביר את האיור לקלף בצורת ראי. ליצירת ההגדה הייחודית נדרשו שנים של עבודה, ובהן נעזר בוסידן במספר אסיסטנטים, סטודנטים לאמנות.

סיפור אהבה עם עיר הקודש. יעקב בוסידןצילום: רות בוסידן

סיפור אהבה עם עיר הקודש. יעקב בוסידן צילום: רות בוסידן

לא הייתה לך תמיכה כלכלית בזמן העבודה על ההגדה. איך מרימים כך כאלו פרויקטים גדולים?

"עם דבר קטן שנקרא נס", משיב בוסידן. כשאני מנסה לברר איך מתרחש נס שכזה, הוא מפליג למזרח, אל מחוזות הארגמן. "הנה סיפור קטן שממחיש את זה. צבע ארגמן, מה בסיסו? יוצרים אותו מחרקים שהיו אז במדינה מזרחית מלאת מלחמות. באותה תקופה, כשהייתי בלונדון, אי אפשר היה להשיג אותו, ואם כן המחיר שלו עלה למחיר של זהב. אמנם היו צבעים אחרים, סינתטיים, אבל הם היו משחירים, והייתי חייב להשיג דווקא את הצבע הזה. אחרי הרבה מאוד חיפושים הצלחתי למצוא חנות אחת של זוג קשישים שאולי המידע לא הגיע אליהם, והם מכרו את הצבע במחיר רגיל. שאלתי אותם כמה יש, הם אמרו לי – מספיק. בדרך כלל, כמה קונים? 100, 200 גרם. אמרתי להם – אני אקנה כל מה שיש לכם.

"הוא הסתכל על אשתו, הסתכל עליי, ואמר לי לחזור מאוחר יותר. אז בלונדון היו יוצאים להפסקה בשעות הצהריים. הלכתי לשבת בבית קפה ליד החנות, הסתכלתי אם עוד מישהו נכנס, והלב שלי פועם. כשחזרתי לחנות הוא אמר – נמכור לך את כל הצבע. אבל בתנאי אחד. אנחנו כבר זקנים, לא רוצים להתעסק עם זה יותר, ואנחנו רוצים שתקנה את כל החנות. אז קניתי".

הגעת ללונדון בתקופה מאוד סוערת חברתית, תרבותיתשנות השישים. התהפוכות השפיעו על האמנות שלך, עליך?

"זו הייתה באמת תקופה מאוד מעניינת. הייתה תנועה עולמית של חופש, שחרור וזכויות נשים, וזה גם השתקף באמנות עצמה. אז התרחש המעבר מהתקופה הוויקטוריאנית באמנות, שבה ציירו דיוקנאות, והכול היה צריך להיות מאוד מדויק, אל התקופה של השחרור והמהפכה. אני באתי מדיסציפלינה גרמנית, שבה לאמן יש אחריות כלפי החברה, והוא לא מעליה. המהפכה של שנות השישים לא דרשה את זה. הם לקחו מלפפון וזרקו אותו לתוך מדבר".

גם אתה נכבשת בתפיסה הזו?

"לקחתי מה שיכולתי. זו לא הייתה התרחשות שנולדה בבת אחת. היו כל מיני זרמים, אקספרסיוניסטיים ואימפרסיוניסטיים. הייתי סקרן לכל דבר, תמיד חיפשתי דווקא את השונה. הכרתי כל מיני אמנים, גם את יוקו אונו. הזמינו אותה להרצות באוניברסיטה שלמדתי בה, אבל היא הייתה הכי משעממת בעולם".

היא הייתה אמנית?

"כך היא טוענת. היא ישבה על הבמה בתוך שק וניסתה לדבר איתנו על אומנות".

זה היה מוצג אמנותי ברוח התקופה?

"לא, היא פשוט טענה שככה היא מרגישה בנוח, כשהיא יושבת בתוכו על הרצפה. אבל היא לא הייתה הבעיה שלי, אלא האוניברסיטה שהביאה אותה והתלמידים שדיברו עליה בהערצה, גם מתוך רוח הסוציאליזם והקומוניזם שהייתה שם, ובממשלה הבריטית בכלל".

בתור מי שלמד, יצר והציג מיצירותיו בכל אירופה, מה דעתך על האמנות בארצנו הקטנטונת?

"בציבור הישראלי יש מהכישרונות הגדולים שאני מכיר. בציור ובפיסול, גם בתחום השירה, יוצאים פה שמונה תשעה ספרים כל יום. אין דבר כזה בעולם. אבל האמנים פה כל הזמן מסתכלים על חוץ לארץ ונדמה לי שהם נשרטים מזה. הם לא מקבלים את התוכן שממנו באמת היו צריכים לינוק".

50־60 חתולים

"אני עובד איפה שאני ישן", אומר בוסידן, ולכן היה עליו למצוא מקום רחב ידיים מספיק כדי לשמש לסטודיו ולמגורי קבע. באותן שנים אותו מקום היה בית ויקטוריאני עתיק, רחב ידיים, שבו גרה אישה קשישה. היא השכירה חלק מביתה במחיר זול יחסית, משום שאיש לא רצה לגור במקום, ולא בכדי. "הבית שלה היה חשוך, וחיו בו חמישים־שישים חתולים. לא היה לה כסף להאכיל אותם, אבל היא לא הסכימה שהשכנים יאכילו אותם ויזרקו להם שאריות, הייתה לה גאווה וזה לא היה בכבוד שלה. השטיחים בבית היו ספוגים בשתן שלהם, הריחות היו בכל מקום, והם היו 'נשואים' בינם לבין עצמם, עם כל המחלות שאפשר לדמיין. חתולים בלי שיניים, בלי שיערות בזנב", הוא מתאר.

נשמע מחריד. איך יכולת לצייר במקום כזה?

"זה היה לא רחוק מהאוניברסיטה והיה זול, ולאישה הזו היה גם ידע רציני מאוד באמנות. היא אהבה אותי והגנה עליי, לימדה אותי נימוסים, איך לא לעשות שגיאות בחברה הבריטית. והיו לי מרחבים. זו הייתה תקופה שלא שמחו להשכיר דירות לזרים בלונדון. כשבעלת הבית נפטרה קניתי את הבית על ידי הלוואות". הבית אכסן בתוכו כמובן גם את כל הצבעים שקנה בוסידן אי אז בפרשת הארגמן, עד שפורצים חדרו לבית, השחיתו חומרים והרסו יצירות.

לא הייתה זו הפעם היחידה  שבה הבית הותקף. לפני כחמש שנים, כשבוסידן העתיק את מגוריו בחזרה לישראל, התקשרו אליו ידידיו מלונדון לשאול האם יש בבית אורחים. לא היו אלו אורחים, אלא פולשים, מהגרים פולנים שהשתלטו על הבית שעמד ריק. הבית העתיק, שבוסידן שיפץ והפך למרכז אומנות, הושחת, ורבות מיצירותיו נגנבו ונמכרו. המשטרה המקומית הפגינה אוזלת יד, משום שחוק אנגלי עתיק אוסר לפנות את מי שהשתלט על מבנה ריק. הצרות לא תמו בכך – בעת חזרתו של בוסידן ללונדון כדי להציל את ביתו התגלה כי הוא חולה בהרעלת דם וכי חייו בסכנה. פרופ' פוירשטיין, ידיד קרוב שסייע לאמן מאז צעירותו, דאג שיתאשפז ויקבל את הטיפול הדחוף שלו היה זקוק. לבסוף, דווקא בזכות האמנות חזר הבית לבעליו – הפולשים הובאו למעצר באשמת גנבת יצירותיו של יעקב ומכירתן.

חזרתו של יעקב לארץ כמעט עלתה לו במחיר הבית ובמחיר חייו, אך הסיבה שבגינה חזר הייתה דווקא רוח חיים חדשה שהחלה לנשב בו. יעקב ואשתו רות הביאו לעולם את משה מאורי, והחליטו לגדל אותו רק בארץ. כשאני שואלת מתי רות נכנסה לתמונה, הוא מחייך אליה. "רות תמיד הייתה בתמונה", הוא קובע. "רק לא במסגרת".

רות היא אמנית בעצמה. תחילה הייתה תלמידה של יעקב, וכיום היא מסייעת לו בעבודת האמנות שלו. אחת היצירות המרגשות התלויות בביתם היא יריעה ברוחב ואורך של כשניים־שלושה מטרים, מעוטרת ביונים ובסמלים שונים, בצבעים רבים ובקליגרפיה מיוחדת –  הכתובה שנתן יעקב לרות ביום חתונתם. היצירה המונומנטלית הובאה לחופה מגולגלת כקלף, ושני אנשים החזיקו אותה כשנפרשה. על בנו הוא מספר לי ש"יש לו נדיבות לב גדולה, וזה כל מה שיכולתי לבקש". הקטנטן בן החמש גם מצייר, כמובן, וכשאני שואלת מה אבא חושב על הציורים של משה מאורי, בוסידן מתקן את שאלתי: "תשאלי מה משה מאורי חושב על הציורים של אבא. זה מה שחשוב".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 ביוני 2013, ב-גיליון פינחס תשע"ג - 829 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ד"ר שלמה אלון

    סיפורו של יעקב בוסידן מרגש ומשמח. הרוחניות של יעקב שופעת ומתפרצת מכל שורה בשיחה אתו. זכיתי להכירו לראשונה לפני יומים בלבד. הוא אמן יהודי בכל מאודו. מי יתן ונזכה לחזות מיצירתו רבת התחומים עוד שנים הרבה, עם רתי ומשה מאורי. שנה טובה ויישר כוחכם במוסף שבת של "מקור ראשון".
    שבוע טוב, ד"ר שלמה אלון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: