קסם של בדידות

בלעם מצטייר בתורה ובדברי חז"ל כאיש בודד בעל רצון קמאי לשלוט לבדו בעולם. ההנגדה לבדידותו של אברהם מעידה כי מניעיו הם הגאווה והכבוד

עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.

עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה,ט).

 על מנת להאיר את דמותו של בלעם אפתח בפרשנות על משנה אחרת במסכת אבות על פי המהר"ל מפראג, שאיתה הפגיש אותי לפני יותר מעשור מורי זוהר מאור. מדובר בדברי ר' חנינא סגן הכהנים "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". באופן מפתיע, המהר"ל מציין את רצון האדם "לבלוע" את רעיו כנובע משורש עמוק מאוד בבריאה – האדם נברא יחידי ועל כן תמיד נמצאת ברקע האפשרות שהוא יהיה יחיד בעולם, ובכך תתגלה לכאורה באופן פשוט יותר האחדות במציאות.

 הסבר זה של המהר"ל מסביר את הנטייה האנושית להיות מאוים במידה רבה מעצם הנוכחות של אדם אחר. השונות מאיימת על האחדות, ומכאן נטייתו הטבעית של האדם ל"גבהות", לרצון לבלוע או לבטל את האחר. העצה המובאת במשנה היא ללמד עצמך שפלות וענווה ולהתפלל לשלומה של מלכות, שהיא גורם המחבר את האנשים לכלל.

שמו של בלעם כולל בתוכו את השורש "בלע". כאן מצוי סימן ראשון לכך שכוחו הרב של בלעם נובע מרצון אדיר לעוצמה הקשורה עם היותו "יחיד" בעולם. בלעם הקצין עמדה זו כל כך, עד שרכש יכולת יוצאת דופן להביא את ביטולם של אנשים אחרים לידי פרופסיה מאגית. זאת הוא עושה בעזרת "עינו הרעה": הוא מוצא את הנקודה שבה אנשים מתגלים באפסותם ובדלותם, וכך מבטל את מציאותם. הכלי המרכזי שבו הוא משתמש לשם השגת יעדו הוא הגדלת כבודו וכוח אישיותו, כפי שעולה בבירור מניסיונות בלק לשכנעו: "כי כבד אכבדך מאד" (כב, יז), "האמנם לא אוכל כבדך" (כב, לז).

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

ניכור לעולם

היותו של בלעם סוכן בודד וחופשי עולה מאליה מתוך הכתוב, ואף נתמכת בדברי חז"ל – "בלעם – בלא עם" (סנהדרין קה). כאן גם נמצא את נקודת הדמיון הראשונה לאברהם אבינו. כמו אברהם, גם בלעם הוא מעין "יחיד בעולם". לגבי אברהם אפשר להגיד שבדידותו נובעת דווקא מרצונו להתבטל בפני האנושות ולבקש את טובתה, רצון שמחייב תלישות מהקשרים לאומיים צרים. אברהם, בשונה מבלעם, אינו מברך ומקלל את העולם מתוך גדולת אישיותו. אדרבה, דווקא מתוך ביטולו כלפי השכינה הוא הופך להיות בעל ברכה.

המקרא מצביע על כך דרך הדמיון בפסוקים בין בלעם לאברהם. בלק מציין את כשרונו של בלעם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (כב, ו); ואילו על אברהם נאמר: "ואֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). סגולת אברהם עוברת גם לעם ישראל, כפי שבלעם מעיד בברכתו האחרונה: "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כד, ט).

בדידותו של בלעם לעומת זו של אברהם מצטיירת כבדידות אנטיפתית, כזו שמסתכלת על העולם במיאוס ובדין. בתודעה של בלעם הוא אינו שייך לעולם הרצונות האנושיים הסובייקטיביים אלא מחובר ישירות עם צו השמים. תודעה זו מוכרת לנו גם מאישיותם של מיסטיקנים ואנשי רוח מודרניים, שביקשו את החיבור האישי עם האל מתוך ניכור לעולם.

בדידותו של בלעם מתחזקת מדרשתם המוזרה לכאורה של חז"ל שעל פיה בלעם היה בא על אתונו (סנהדרין קה). נראה שמדרש זה מרמז על מציאותו של אדם הראשון לפני בריאת האישה, אז לפי חז"ל בא האדם על כל החיות. בריאת האישה חייבה את האדם להתמודד עם אחרוּת – "עזר כנגדו". וגם כאן יש קשר מעניין עם דברי המהר"ל: בלעם הבא על אתונו מבקש חוויה של יחידות ושליטה מוחלטת, כאשר בעולם רק א־לוהים הוא מלך יחיד בבריאה. פתיחת הפה של האתון היא אם כן מעין התרסה של הקב"ה כנגד דרכו של בלעם, שבעל כורחו צריך להתמודד פתאום עם דעה מנוגדת לשלו מהמקום הכי פחות צפוי. גם חוסר יכולתו של בלעם לראות את המלאך קשור בכך; בניגוד לאברהם שהקשיב למלאך ששינה מהצו המקורי שקיבל אברהם בחזון הלילה, בלעם אינו מסוגל להיות קשוב לגילויים חדשים במציאות ואינו מסוגל לראות את המלאך העומד בדרכו.

עומק החידלון

 שיאה של הפרשה מתרחש כאשר בלעם מוותר על העין הרעה מתוך מבט על חולשה בעם ישראל ופונה ל"נשק יום הדין" – "וישת אל המדבר פניו". במדבר מתגלות אפסות הקיום האנושי ותחושה של חידלון, תחושה שאולי הכול מאוס, חומרי ומתכלה, ושאין טעם אמיתי בשום דבר. כך בלעם מנסה להגיע אל המקום העמוק ביותר של ביטול חפץ ה' במציאות, לזהות את האפסות והמוות מאחורי כל ה"קליפות" של התרבות, הדת והמוסר.

אך דווקא משם, מן המדבר, קללתו של בלעם נהפכת לברכה העמוקה ביותר. בלעם מגלה שביסוד הבריאה קיים רצון שורשי של ה' להיטיב ולקיים את העולם, המתגלה בברית המקיימת של ה' עִם עם ישראל, עַם המבשר על אפשרות של עולם מתוקן. כשדבר זה מתגלה כל קיומו של בלעם כנביא מתערער: "ועתה הנני הולך לעמי: מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו" (רש"י, כד יד).

אך ארסו של בלעם לא תם. כוונתו הרעה פוגמת בכל זאת בעם ישראל, ומתגלה בחטאי בעל פעור – אל הסתמיות והחידלון, המסכן יותר מכל עבודה זרה את עצם הברית. גם לכך ניתן מענה, במעשהו של פינחס. בכך ניגע אי"ה בפרשה הבאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013

פורסמה ב-21 ביוני 2013, ב-גיליון בלק תשע"ג - 828 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: