עבודה שלא על פי כללים | ישראל קורן

משנתם של האדמו"ר מאיזביצא ומרטין בובר נוגעת בחיפוש אחר רצון ה' האמיתי, הדינמי והמשתנה. על המתח שבין החוק להתגלות ועל הספק שמלווה כל ודאות

בקבלה ובחסידות ישנו יחס של השלמה וגם של מתח בין התגלות כללית – ההתגלות הקולקטיבית לעם ישראל במעמד הר סיני – ובין התגלות אישית המדריכה את האדם לפעולה או להימנעות ממנה על פי הנחיה א־לוהית ישירה. המתח בין שתי הקטגוריות נחשף בשעה שניתנת עדיפות להתגלות האישית על פני ההתגלות הקולקטיבית, וכן במצבים שבהם סותרת ההתגלות האישית דברי תורה מפורשים.

אידיאל ההתגלות האישית כפסגת חיי הרוח של היחיד תופס מקום חשוב במחשבתם של רבי מרדכי יוסף ליינר, הרבי מאיזביצא, בעל "מי השילוח" (1854־1800), והוגה הדעות היהודי מרדכי מרטין בובר (1965־1878). להלן אתייחס לעמדתם של שני ההוגים בסוגיה זו.

הרבי מאיזביצא נמנה על זרם אליטיסטי בחסידות פולין שמייסדו היה רבי יעקב יצחק מפשיסחא (1813־1766), שכונה בפי חסידיו "היהודי הקדוש". חסידות זו התאפיינה בשאיפה למצוינות בתחום הלימוד השכלי ובשאיפה להכרה עצמית נוקבת, שהתבטאה בין השאר בקילוף המסכות שעל פני האדם, כלומר בחשיפת שקריו העצמיים.

מורו של הרבי מאיזביצא היה תלמידו של "היהודי", רבי שמחה בונם מפשיסחא (1827־1765). בהמשך, עם מותו של רבי שמחה, קיבל עליו הרבי מאיזביצא את מנהיגותו של רבי מנחם מנדל מקוצק (1859־1787). הרבי מקוצק נודע כאדם תקיף, ביקורתי ותובעני בדרישותיו כלפי עצמו וכלפי זולתו. לכן הוא כונה בפי חסידיו "השחור". הרבי מאיזביצא פרש מחצרו של הרבי מקוצק בעקבות חילוקי דעות.

הרבי מאיזביצא נודע בקרב חסידיו ומתנגדיו בעיקר בשל אמירתו ה"פרובוקטיבית" ש"הכול בידי שמים וגם יראת שמים". כלומר, בהשקפתו לאדם כמעט אין חופש בחירה. בנוסף על כך נודע הרבי מאיזביצא בעדיפות שהקנה לעבודה רוחנית ש"לא על פי כללים": "שאף שאדם נזהר לקיים כל השולחן ערוך עדיין הוא בספק אם כיוון לעומק רצון ה' יתברך, כי רצון ה' יתברך הוא עמוק עמוק מי ימצאנו" (פרשת בחקתי). תורה נוספת של בעל "מי השילוח" הקשורה לאידיאל ההתגלות האישית היא "עבודת הבירורים". עבודה זו מהווה הכשרה ותנאי מקדים לקראת התגלות אישית, היות שעל מנת שיזכה האדם להנחיה א־לוהית אמיתית עליו להתגבר על נגיעות ונטיות אישיות – חיוביות או שליליות – המונעות ממנו לעמוד על רצונו של א־לוהים ממנו.

אפשר אולי להצביע על מקור לאידיאל ההתגלות האישית אצל הרבי מאיזביצא בדברי מורה מורו, "היהודי הקדוש", שאמר כי "כל הכללים שאדם עושה לעצמו בעבודת השי"ת אינם כלל, וגם זה הכלל עצמו אינו כלל"  ("תפארת היהודי" אות צג, עמ' קעו). תורתו של הרבי מאיזביצא מצביעה על עומק הנהגת הבורא את עולמו, על ריבוי פניה ובתוך כך גם על נתיביה והנחיותיה הלא צפויים העשויים לסתור דברי תורה המפורשים במקום אחר. לאורה של השקפה זו חותרת, כאמור, תורת בעל "מי השילוח" להתגלות אישית שיש בה הנחיה א־לוהית פרטית, "מה שהשי"ת חפץ עתה" ("מי השילוח", פרשת בלק), כתכלית עבודתו הרוחנית־הדתית של היחיד. רק ידיעת רצונו של א־לוהים בסיטואציית חיים נתונה מאפשרת חיים מדויקים, והשאיפה לדיוק בתחומה של הרוח אף היא עיקר חשוב בחסידות זו.

אידיאל ההתגלות האישית יוצג כאן באמצעות כמה דרשות של הרבי מאיזביצא וכמה קטעים הלקוחים מכתבי בובר. בתוך כך אגע בקצרה בסוגיה חשובה נלווית, העולה אצל הרבי מאיזביצא ואצל בובר והמקבלת משנה תוקף בסוגיית ההתגלות האישית: הוודאות והספק שבעשייה הדתית.

התגלות פנימית

את השקפתו על עדיפותה של עבודת א־לוהים שלא לפי כללים ביטא הרבי מאיזביצא בדרשותיו בכמה מקומות ובכללם בפירושו לאיסור לעשות אלוהי מסכה:

אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז). מסכה היינו כללים וע"ז [=ועל זה] אמר הכתוב בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם רק בבינת לבך תדע בכל פרט דבר איך להתנהג כמו שמצינו באליהו בהר הכרמל… (פרשת כי תשא).

בעקבות פרשנים קודמים, הבין הרבי מאזיביצא ש"אלהי מסכה" הם אלוהות שנעשית על ידי הרכבה של מתכות באמצעות התכתן והפיכתן למוצק ("מי השילוח", פרשת קדושים). אלוהות כזו היא תוצר מוגמר, נוקשה וסטטי המנוגד לטבעה הדינמי של האלוהות, הכולל אצל הרבי מאיזביצא כללים, עבודה שלא על פי כללים ושבירת כללים.

באופן דומה הבין הרבי מאיזביצא את דברי בלעם לישראל "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כו, כג), בראותו בהם דברי ברכה לישראל המתארים את מימוש האידיאל הרוחני הגבוה ביותר: "היינו בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שהש"י חפץ עתה ויבינו על פי בינת לבבם שעתה רצון הש"י כך, ולא על פי כללים" (פרשת בלק).

דברי בלעם לישראל "כי לא נחש ביעקב…" הובנו על ידי בעל "מי השילוח" לא רק כברכה האמורה להתגשם, כתיאור מצבם של ישראל בעתיד כלשהו, אלא כמטרה שיש לפעול למימושה בהווה; כהנחיה רוחנית. להנחיה זו יש שני מוקדים: האחד מכוון להתגברות על נטיות (נגיעות) אישיות שאינן במקומן הראוי, בבחינת "סור מרע"; השני מצביע על התגלות אישית בשתי דרכים: התגלות א־לוהית פנימית בנפש והתגלות דרך סימן בעולם, בבחינת "עשה טוב". התגלות א־לוהית פנימית היא ידיעה "על פי בינת לבבם שעתה רצון השי"ת כך", והתגלות דרך קבלת סימן מהעולם המוחשי היא המתנה "לראות כפי שיתנהג מעצמו":

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", הנה עניין "נחש" הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו, ו"קסם" הוא להיפך, דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה, וזהו קסם היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו, ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם… (פרשת בלק).

בפירושו למילים "נחש" ו"קסם" לא הסתפק הרב במשמעותן המקובלת בפרשנות של המילים כשתי צורות של התנבאות אלילית וטען ששתי המילים מציינות מגמות הנטועות בנפש האדם, המניעות אותו לפעולה או גורמות לו להימנע ממנה. האחת היא התעקשות שנובעת מתחושה של ודאות והשנייה היא השהיית פעולה הנובעת מספק. "נחש" הוא "התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו", כלומר נקיטת עמדה או פעולה במצב שנראה לאדם ודאי; ו"קסם" קשור להימנעות מפעולה או להשהייתה כשלאדם יש ספק לגביה. שתי העמדות – של הוודאות ושל הספק – אסורות "שלא במקומם הראוי להם"; כלומר, במקום של ודאי אין לנהוג בהיסוס ובספק אלא בעיקשות, ולהיפך, במקום של ספק אין לנהוג בביטחון כוודאי.

התגלות א־לוהית פנימית היא אמת המידה לוודאות ולהתעקשות בדבר כלשהו: "באם ידע האדם בברור את רצון השי"ת, אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות [=בעוצמה או בחוזק]". לגבי מצב של ספק, מפתיע שבמקום זה, ובשונה ממקומות אחרים, הרב לא מפנה לכללי התורה, לעבודת השם על פי כללים, אלא מציע להשהות את הפעולה ולצפות להתגלות בעולם המוחשי: "אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה, וזהו 'קסם' היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו".

יוצא שבדרשה זו, בשני המצבים – של "נחש" ושל "קסם" – העדיף הרבי מאיזביצא התגלות אישית על פני עבודת הכללים. מצב של ודאי קשור אצלו להתגלות באמצעות האינטואיציה של בינת הלב, ובמצב של ספק הוא המליץ להמתין לסימן מא־לוהים בתוך העולם המוחשי.

כפי שציינתי, ישנם קווי דמיון בין אידיאל ההתגלות האישית אצל הרבי מאיזביצא ואצל מרטין בובר. בובר היה מחשובי הוגי הדעות במאה העשרים והושפע רבות מהחסידות. בובר ובעל "מי השילוח" נבדלו ביניהם ביחס להלכה. בעוד שבעל "מי השילוח" הכיר בחשיבותה של ההלכה "בשעה שאין בינת האדם מפורשת לנוכח האדם" (פרשת חקת), בובר לא ראה בהלכה אמת מידה המחייבת אותו ולא ראה בה את לִבתם של חיים יהודיים.

הדת כמסתירה את פני הא־לוהים. בובר

הדת כמסתירה את פני הא־לוהים. בובר

ספק תמידי

את עמדתו על עדיפותה של התגלות אישית על פני ההתגלות הקולקטיבית ביטא בובר בדבריו על "הלכה בת רגע", על ה"כאן ועכשיו", ובמה שהעיד על עצמו "שעליי להבדיל במעמקי הווייתי בין מה שמצֻווה עליי למה שאינו מצווה עליי" ("חסידות והאדם המודרני", עמ' 16, בתרגום לעברית). דבריו של בובר, "הרי אין לך כמותה של הדת שיש בידה להסתיר מאיתנו את פני הא־לוהים" ("בסוד שיח", עמ' 127), מזכירים את פירושו של הרבי מאיזביצא לאיסור לעשות אלוהי מסכה.

בדומה לדרשתו הנזכרת של הרבי מאיזביצא על דברי בלעם, ניתן להבחין גם אצל בובר בשני אופני התגלות של א־לוהים ליחיד: התגלות ישירה והתגלות באמצעות שפת הסימנים שבעולם. השקפתו של בובר על ההתגלות באמצעות שפת סימנים נשענת אצלו על היותו של העולם הטבעי מבע של א־לוהים; אמצעי שדרכו פונה א־לוהים לאדם. את השקפתו זו הציג בובר במסתו המוקדמת "המיתוס היהודי" (1914), שבה כתב כי "משעה שא־לוהים לא התגלה עוד בטבע באמצעות ניסים, עדיין ניתנות לתפיסה כל הבעותיו בטבע ובהיסטוריה" (עמ' 87). כלומר, בובר הכיר במעבר היסטורי ממציאות ניסית גלויה, שבה התגלות א־לוהית נתפסת במוחש בוודאות גמורה, ובין התגלות סמויה יותר, שבה מתקבלים רמזים דרך הטבע והאירועים ההיסטוריים.

באשר להתגלות אישית ישירה, הצביע בובר על חשיבותה ועל יתרונה על פני כללים במסתו "נביאי שקר" (1940). במסה זו דן בובר במחלוקת פוליטית חשובה שהתקיימה בזמנו של הנביא ירמיה, וניכרת, לדעתי, בדבריו דחיפות אקטואלית. מדובר בעימות בין ירמיה וחנניה בן עזור "הנביא אשר מגבעון" (ירמיה כח, א). שתי הדמויות מגלמות, לפי בובר, יחס שונה למציאות. ביניהן מפרידה תהום, ומעמדתן הנבדלת נובעת גם פעילותן הפוליטית. על ירמיה ציווה א־לוהים שישים על צווארו מוסרות ומוטות כדי לציין בפני עם ישראל ועמי האזור שא־לוהים נתן אותם בידי עבדו נבוכדנצר מלך בבל ושלכן אל להם למרוד במלכותו (ירמיה כז, א־ח). בניגוד לציווי א־לוהים לירמיה שבר חנניה בן עזור את המוטות שעל צוואר ירמיה בהכריזו על סיום השעבוד לבבל בעוד שנתיים ימים.

על חנניה כתב בובר: "[חנניה] אינו אומר שא־לוהים אמר כך אליו. נביא השקר אינו משקר. חנניה אינו שקרן. הוא אומר את האמת שהוא יודעה, הצרה היא רק שאינו יודע שום אמת ואינו יכול לדעתה, מפני שלא הבין מעולם מה פירוש ללכת ולהטות אוזן" ("תעודה ויעוד", ב, עמ' 142).  חנניה, לפי בובר, "יודע פשר דבר". הוא יודע את ההיסטוריה ומבינה. ירמיה, בשונה ממנו, אינו יודע פשר דבר:

אמנם דיבר אליו א־להים לפני שעה. אולם עתה שעה אחרת היא. היסטוריה הולכת ומתרחשת, והיסטוריה פירושה שאין שעה דומה לחברתה. א־להים פועל בהיסטוריה וא־להים אינו מנגנון… א־להים חיים הוא. א־להים יש לו אמת אבל אין לו שיטה, אמיתו מתבטאת ברצונו אבל רצונו אינו תכנית… [הוא] יכול כשישתנה העולם האנושי לשנות את רצונו הוא כלפיו (שם, עמ‘ 141).

אחרי שחנניה שבר את המוטות מעל צווארו של ירמיה הלך ירמיה לדרכו, לפני ששב לחנניה עם דבר א־לוהים, שלפיו חנניה דיבר שקר ולכן ימות בקרוב. על הליכתו זו של ירמיה כתב בובר בפתח מסתו: "בכל פעם שמגיע אני לפסוק זה אני מזדעזע מחדש ולומד מחדש" (שם), ובהמשך: "יתכן שהמציאות ההיסטורית נשתנתה. אין לסמוך על ידיעתנו. צריך ללכת ולהטות אוזן מחדש".

חנניה, ציין בובר, למד מההיסטוריה. הוא פעל על פי הכלל של ניסיון היסטורי. הוא השמיע את קולו של ישעיהו, שא־לוהים אמר לו שישבור את עולו של מלך אשור מעל צוואר יהודה. מכך הסיק חנניה שכן הדבר גם לגבי בבל. אבל חנניה לא ידע שמאז השתנו הנסיבות. הוא "אינו מכיר את ההיסטוריה המתרחשת". חנניה, לפי בובר, הוא פטריוט ישר, אך יש פטריוטיות ישרה שאינה במקומה. פוליטיקה הנחשבת לריאלית אינה בהכרח כזו באמת:

חנניה הוא בעיני עצמו מדינאי גדול, כי מצליח הוא, לפי דעתו המוצקת, לשמור בשעת הסכנה על כוחות ההתנגדות שבעם, אבל באמת הוא מצליח רק לשמור על השליה, שעִם כישלונה ייכשל כל כוח העםנביאי האמת הם בעצמם בעלי הפוליטיקה הריאלית, כי משמיעים הם את שליחותם המדינית מתוך ראיית כל המציאות ההיסטורית, שניתן להם לראותה. נביאי השקר, בעלי פוליטיקת ההשליה, קורעים בכוח משאלתם מטלית מן המציאות ההיסטורית ותופרים אותה בתוך השלייתם המגוונת. כשרוצים הם לפעול בכוח הסוגסטיה, מראים הם את תפארת הצבעים; ואם שואלים אותם לאמיתו של דבר, מבליטים הם את המטלית (עמ' 143).

הן ירמיה הן חנניה ביטאו את עמדותיהם בבחינת ודאי. ירמיה, בשמעו את דבר א־לוהים מפורש (התגלות ישירה), וחנניה, בהסתמכו על תקדים היסטורי ובהישענו על רגש הפטריוטיות הלאומית. ירמיה, בשונה מחנניה, הכניס עצמו בספק אחרי ששמע את דברי חנניה, בהלכו "לשמוע" אם השתנו השעה ההיסטורית וייעודה. נראה, אפוא, מדברי בובר שגם כשמדובר בוודאות הנובעת מהתגלות א־לוהית יש מקום לספק.

שאלת הוודאות

הן בובר הן הרבי מאיזביצא הכירו באי הדיוק שבעבודת הכללים, אך גם הכירו באפשרות של טעות בתחום ההתגלות האישית. מדברי בובר האמורים עולה שהתגלות אישית עשויה להיות בעלת תוקף זמני בלבד. לכך יש להוסיף כמה ספקות שבובר התייחס אליהם במקום אחר: כיצד יודע אדם בוודאות אם הוא שומע את קולו של א־לוהים, את קול עצמו או את קולו של מאן דהוא המבקש להדיחו? לכן, במקום שבו הפעולה מצדו של אדם נוגדת את “המוסרי היסודי“, הציע בובר לדבוק בעיקרון של “רק ‘עשות משפט ואהבת חסד‘, וכן ‘הצנע לכת‘ עמו, עם א־לוהים“ (שם), כלומר לדבוק בנורמטיבי הכללי. מכאן שאין לבטל את ערכה של הדוׂגמה הדתית: “מחשיב ומכבד אני את מִקשתה ה‘אובייקטיבית‘ של הדוׂגמה, אבל מאחורי שתיהן [=הדוגמה הדתית והמוסר הכללי, י“ק] אורבת מלחמה… נגד כוחה הדיאלוגי של הסיטואציה, אורבת הסכנה של ‘אחת ולתמיד‘, המנוגד לרגע הבלתי־צפוי“ (“בסוד שיח“, עמ‘ 127).

סיפור העקדה נושא באופן נצחי את המורכבות הקשורה להתגלות אישית. כיצד ידע אברהם בניסיון העקדה שא־לוהים הוא שדיבר אליו ושזה אכן היה דברו? לפי בובר, בשונה מאיתנו, אברהם “לא היה מסוגל עוד לעולם להחליף בקול אחר את אותו הקול אשר אמר אליו ‘לך לך מארצך וממולדתך‘“ (“פני אדם“, עמ‘ 313); אך אפשר להקשות: האם אברהם ידע זאת בעצמו וכיצד ידע זאת בוודאות? האם ישנה קטגוריה נבואית אובייקטיבית של ודאי שבוודאי שמעפילה מעבר לקטגוריה של ספק שבוודאי?

הרבי מאיזביצא היה מודע אף הוא לאפשרות של טעות ושל סילוף בתחום ההתגלות האישית: “כי גם בנבואה צריך בירור גדול אם הוא אמתיות מאת הש“י“ (“מי השילוח“, פרשת קדושים). במצב כזה של ספק בהתגלות הפנה הרב לעיקר מרכזי במחשבתו הדתית – עבודת הבירורים כתריס בפני התגלות שגויה או כוזבת. מאלפת הדוגמה שהביא:

כמו שמצינו בירמיה עצמו בשעה שהיה חבוש בבית האסורים והיה לו נבואה שיקנה השדה מאת חנמאל בן שלום דודו ואחר כך כאשר בא חנמאל בן שלום דודו ואמר לו שיקנה מאתו השדה אז אמר "ואדע כי דבר ה' היא" (ירמיה לב, ח), משמע שעד עתה היה מסופק בדבר אם היא מאת ה' פן היא ביען כי רצונו לקנות השדה, לכן ידמה לו שגם רצון ה' היא לזה, וזה נקרא מסכה היינו עיקשות ברצון אחד. לכן צריך האדם לברר את עצמו בכל ענייניו ולהסיר מאתו כל נגיעותיו" (שם).

ירמיה חשד בעצמו שמא הציווי שקיבל מא־לוהים לגאול את שדהו של דודו היה מוטה בידי נגיעתו האישית בדבר (רצונו לקנות את השדה). לכן הוא נהג בספק והמתין עד שדודו הגיע אליו בפועל וביקש ממנו שיקנה ממנו את שדהו. בהגעת דודו אליו ראה ירמיה סימן בעולם המאשר את ההתגלות שהייתה לו והסיק שהציווי הנבואי שקיבל היה אמת.

עם זאת, גם התגלות ישירה בצירוף שפת הסימנים בעולם אינה מתירה לגמרי את הספק, ובוודאי שאינה מחייבת את הבנת ההנחיה הא־לוהית לאשורה. כך ניתן ללמוד מהאונייה שזימן הקב"ה ליונה כדי שיברח לתרשיש:

והאונייה שירד בה יונה הייתה רחוקה מיפו מהלך ב' ימים לנסות את יונה. מה עשה הב"ה הביא עליה סערה גדולה והחזירה אל יפו וראה יונה ושמח לבו ואמר עכשיו אני יודע שדרכי מיושרת לפני" (פרקי דרבי אליעזר, ט).

אפשר לראות בהגעתה המיידית של האונייה לנמל יפו מקרה או סימן כוזב, אך אפשר גם לראות בה סימן כוזב־מדויק. יונה סבר שהגעתה של האונייה היא סימן לכך ש"דרכו מיושרת לפניו", אך למעשה היה זה סימן שלא התפרש על ידו נכון; סימן שנועד להפנותו לקראת לימוד חדש. הדרך המיושרת באמת פונה מזרחה לנינווה, ולא מערבה לתרשיש, אלא שהישר צריך לעבור תחילה דרך העקום.

פתח לתקווה

מדרש אגדה זה מצביע שוב על בעיית הוודאות ובעיית הדיוק בתחומה של הרוח, שמקורן כאן בפער שבין הבנת בן אנוש ובין עומק כוונותיו של הבורא; פער שהרבי מאיזביצא הצביע עליו פעמים מספר. פער זה יכול להביא לתסכול משום שנראה שכל ודאות מצריכה ספק או לפחות מידה של ספק בהיותה תופסת רק חלק מהאמת לאמיתה ובהיותה חשופה לשגיאות; אולם בגישתו של בעל "מי השילוח" ניתן למצוא גם מרחב מלא לתקווה. כפי שעולה מדרושיו של הרבי מאיזביצא, בעולם שבו שולט רצונו המוחלט והעמוק של א־לוהים, נמצאנו למדים בדיעבד שגם שגיאותינו היו מדויקות, ו"גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה, ז).

כך, במשנתו המורכבת והדיאלקטית של הרבי מאיזביצא יש מקום לא רק לשגיאות מדויקות (למשל, כפירתה ההכרחית של שרה באפשרות שתלד בן; "מי השילוח", פרשת וירא, ד"ה "ותכחש שרה"), אלא אף למעשי שטות העשויים להתברר כמדויקים ומועילים. את דברי קהלת "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (קהלת י, א) פירש הרב כמצב שבו "סכלות מעט" עשויה להיות עדיפה על פני חכמה וכבוד בהרחיבה את השלמות האישית.

*

נמצאנו למדים שהן אצל הרבי מאיזיביצא והן אצל בובר, עבודת הכללים אף שהיא נחוצה מציינת שלב נמוך יותר של עשייה רוחנית־דתית בהשוואה להתגלות אישית. עם זאת, נראה ששניהם היו מודעים לכך שעבודה על פי התגלות אישית אינה פותרת לגמרי את אפשרות האשליה שבוודאות, והיא מצריכה לכן בירור על בירור, ו/או הסתמכות ברקע על כללים.

סוגית הוודאות והספק הינה משמעותית הן לתיאוריה הן לחיי המעשה, הן עבור איש הדת הן עבור איש המדע והפילוסופיה. הכלי העיקרי שהציע הרבי מאיזביצא כדי לוודא שהוודאי הוא אכן ודאי הוא עבודת הזיכוך האישי באמצעות עבודת בירורים קפדנית. בנקודה זו מסופקני אם עבודת הבירורים יכולה למנוע באופן הרמטי את אפשרות השקר והכזב. לכן האפשרות שציין הרבי מאיזביצא של בחינת “ישראל“, “היינו מי שלבו נמשך אחר רצון הש“י בשלמות וכשייפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון הש“י שהשפיע לו“ (פרשת בלק), מצביעה אולי על קטגוריה נבואית (עתידית) שבה קיימת חפיפה גמורה בין תחושת הוודאות ובין האמת.

עוד אציין שאצל הרבי מאיזביצא, להוציא את עבודת הבירורים אין הנחיות כלשהן כיצד ניתן להגיע להתגלות אישית. חסר זה מועצם על רקע דברי הרב שיש ועבודת הבירורים צריכה אף היא לעזר א־לוהי (פרשת לך לך, ד“ה “ומבית אביך“). חסר כזה בהכוונה לקראת התגלות אישית בולט גם במשנתו של בובר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביוני 2013, ב-גיליון בלק תשע"ג - 828 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 59 תגובות.

  1. תודה תודה תודה !!!!!!!
    מזמן לא נהנתי כל כך לקרוא מאמר !!!!!
    🙂

  2. ראוי לציין שמה שצוטט מהאיז'ביצר על כך שגם מי שישמור על כל השו"ע לא יגיע לסוף דעתו של הקב"ה הרי שזה דבר שצריך לדעת שמעבר ל"חוק היבש" יש גם את הלפנים משורת הדין ו"קדש את עצמך במותר לך" ושמי שרוצה להתקדש באמת צריך לשאוף למעבר ללהיות שומר חוק בעלמא וזו מדרגת החסידות

    כמו שר' נחמן מברסלב אמר לחסידיו בכדי לדרבן אותם שנכון שהם אנשים כשרים אך הוא רצה שיהיו כחיות הנוהמות ביער דהיינו לא רק מסתפקים שמירה על ההלכה בלבד אלא מבקשי אלוקים מעבר לזה שיבנו עוד קומה על קומת ההלכה שאותה הוא כמובן הדגיש כל כך-"את הספר שלי תקמט איך שתרצה אך אל תפגע בסעיף אחד בשו"ע"- בדיוק כמו שמקובל אצל הקצינים לומר בצדק שהחיילים הגרועים הם החיילים שעושים
    "מה שצריך" דהיינו פועלים כנדרש ולא מגיעים למצב של ריתוק,שבת,שעות ביציאה וכד' אך מתי שצריך להתנדב ולהגדיל ראש ולעזור כאן הם פתאום ראש קטן ומסתפקים במינימום הנדרש מהם בכדי לא להיענש

    זהו אכן כל המסר של החסידות שמתבטא כאן יפה בשמו של בעל מי השילוח

    יהי רצון שנזכה להיות עובדי ה' מכל הלב

    "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" אכי"ר

  3. אמיר , הכוונה היא פשוטה מאוד – אדם צריך לשאול את עצמו כל רגע – "מה רצון ה' ?" ולהיות מתואם עם מצפונו ויושרו.
    ואם רצון ה' כרגע הוא לעבור על השולחן ערוך , אז לעבור על השולחן ערוך !
    ומרדכי אמר לעם ישראל לצום ביום טוב של פסח , ושלמה אמר לעם ישראל לאכול ביום כיפור לכבוד חנוכת הבית.

  4. יוסף,ודאי שיש מושג של "גדולה עבירה לשמה" שמושא המאמר כאן האיז'ביצר דן בו במי השילוח לא פעם ורואים זאת גם מיעל וסיסרא ומבנות לוט שהתעברו מאביהן כי הן חשבו שהן לבד בעולם וזה הדבר המתבקש וכן הדוגמאות שהזכרת

    אבל חשוב לזכור שמדובר במצבי קצה ששם אכן נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" "פעמים שביטולה היא קיומה" ו"גדולה עבירה לשמה" ואכן יש מושג כידוע לך של הוראת שעה עפ"י נביא

    לא מדובר במצבים של היום יום וודאי ודאי שלא על עקירת דין מהשו"ע באופן קבוע!

    חשוב לזכור שלא מדובר בהרגשה בעלמא וגם מדובר בהחלטות הרות גורל של אנשים גדולים שמחליטים על כך ולא על אנרכיה הלכתית!

    אנחנו רואים בחז"ל במדרש רבה על "ראיתי את דמעת העשוקים" את הזעקה הנוגעת ללב של דניאל חייטא על איסור הממזרים שסובלים על לא עוול בכפם בגלל עוון הוריהם אך דניאל חייטא לא סיים את המדרש בקריאה לבטל את איסור "לא יבוא ממזר בקהל ה'" למרות התמיהה והקושי הפנימי הגגדול עם איסור זה מפי עליון.

    אתה צודק שהמוסר הטבעי אסור לו להתקהות ושהפוסקים מעולם לא התעלמו ממנו בשאלות שהוא עורר וגם בדוגמא שנכתבה למעלה וניסו בכל כוחם שלא לצאת נגד המוסר הטבעי ולראות היכן הוא חי בשלום עם ההלכה שלכאורה נראית סותרת אותו

    אך צריך לזכור שההלכה בסופו של דבר מכריעה גם אם לא תמיד על פי הבנתינו

    בתגובתי ל"אמפתיה אינה לגיטימציה תגובות" כאן הבאתי קישור למאמר "זה סיני" של הרב סולוביצ'יק כדאי לך לעיין שם

  5. המדובר כאן על נבואה !
    על זה אמר ירמיהו כי לעתיד לבוא לא ילמדו איש את רעהו דעו את ה' , כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם. עבודת ה' שלך תהיה לפי מה שאתה משיג. תהיה במצב תמידי של "הוראת שעה"…לא במובן של "מקרה חירום" אלא במובן של כיוון ותיאום אל הרצון האלוהי ללא ספרים.
    רק שכמובן כדי להגיע למצב זה צריך ללמוד להיות ישר , לסלק ממך נגיעות ואינטרסים ולהבריק היטב את החלונות האטומים של התודעה , עד שיהפכו לשקופים ויכנס בהם רצון ה' כאור השמש הנכנסת בחלון.
    למה הדבר דומה ?
    למדתי 4 שנים את המקצוע שלי – רפואה סינית. למדתי למשל לאתר בדיוק של מלימטרים למעלה מ360 נקודות דיקור על גבי הגוף , ולמדתי גם את התפקודים המדויקים של כל נקודה ונבחנתי על כך.
    אך בשלב מסוים , ולשמחתי הוא קרה אצלי מוקדם , התחלתי "להרגיש". התחלתי לחוש בבירור את הנקודות על גבי גוף המטופל הנמצא מולי , ולהרגיש מה נכון לדקור אצלו – מה בחוסר מה בעודף וכו'.
    וכיום אינני זקוק לספרים עם רשימות של תפקודי נקודות , ואינני זקוק לדעת "לאתר נקודות" , כי אני חווה את כל זה באופן ישיר , וזה גם מתפתח כל הזמן.
    לא רק זה , זה תמיד יוצא מדויק ונכון יותר – כי הספר מתבסס על תיאור שמישהו כתב. מישהו בתקופה מסוימת , שתיאר את החוויה שלו והוריד אותה אל העם. ומכיוון שכמעט אי אפשר להוריד דברים אלו לספר , נאחז בהם הרבה שקר. לא מצד הכותב אלא בעיקר מצד הקוראם והמפתחים את דבריו שלא חוו את הדברים. ולכן הזהיר החכם באדם מלהיזהר ולעשות "ספרים רבים אין קץ".
    לעומת זאת כשאתה חווה את הדברים בבירור , כמו שאני חווה היום "נקודות" אין מקום לטעות. לעיתים יש חוסר דיוק כי חווים משהו שלא מבינים את פירושו , אך לעומת עבודה לפי ספרים אין מה להשוות בכלל ! כיום אינני מבין. איך אפשר בכלל לטפל לפי ספרים ולפי מפות המרידיאנים הקיימות !
    עם זאת , אם לא הייתי לומד 4 שנים בצורה מסודרת , לא הייתי יכול לטפל היום.

    אותו דבר בדיוק לעניננו – אתה חושב על "אנרכיה הלכתית". בהקשר הזה , פשוט כי מעולם לא השגת את רצון ה' כפי שהוא. אני אומר לך כי כשמשיגים קצת מרצון ה' , מבינים כי מה שקורה היום זו "אנרכיה הלכתית" החסרת קשר לרצון ה' , ואילו רצון ה' הוא מדויק וברור וחד כחוט השערה. זה הופך להיות פשוט כמו "אינסטינקט" כמו חיה שאיננה צריכה לחשוב יותר מידי אך האינסטינקטים שלה מכוונים אותה במדויק אל המקום הנכון. כך אצל הנביא מתפתח "האינסטינקט האלוהי" שהוא מדויק הרבה יותר מכל פלפול שכלי. ובשלב מסוים הוא כבר לא יצטרך ספרים – כמו שאמר ירמיהו.

  6. ישראל קורן

    דוגמה טובה. ישראל קורן

  7. תודה רבה 🙂

  8. נהניתי מאוד מהמאמר. כמו גם משאר הרעיונות שאתה מעלה.
    האם צירוף המילים "רצון ה'" אינו אוקסימורון?
    האם שייך 'רצון' אצל מי/מה שאמור להיות שלמות?

    • שלומות לידידי.
      בעיה תיאולוגית ידועה. רצון מעיד על חסרון ולאלוהים לא ניתן לייחס חסרון, כיוון שהוא אכן השלמות.
      להלן שני פתרונות:
      א. בשונה מרצונות אנושיים, רצונו של אלוהים הוא לטובת האדם בלבד, כלומר רצונו מהאדם הוא עבור שכלול האדם.
      ב. הבחנתו של הרב קוק בין שלמות לתוספת שלמות, קישוט על השלמות, שאינו מעיד על חסרון של ממש באלוהים.

    • בנוסף לתגובתו של ישראל :

      גם אם בפני האל פתוחות אינסוף דרכים ואפשרויות בלתי מוגבלות לבריאת העולם , בסופו של דבר נברא עולם עם חוקים מוגדרים ומוגבלים – חוקי המתמטיקה , הפיזיקה ועוד. איננו יכולים לדעת בדיוק למה עולמינו נברא בחוקים כאלו ולא אחרים , ואולי וסביר להניח כי קיימים עולמות אחרים עם חוקים אחרים לגמרי , אך מבחינתינו בכל אופן – זה מה יש !!!

      השאלה היא "מהו רצון ה'" בעולם כזה , הביאה אותי אל מושג ההרמוניה : בסופו של דבר ישנן "תבניות" מסוימות שהן "מושכות" , ואילו תבניות אחרות שהן "דוחות". ישנם דברים הרמוניים עבורינו וישנם דברים חסרי הרמוניה.
      ולהרמוניה , מסתבר יש חוקים. למשל אם נדבר על הרמוניה מוסיקלית , ברור כי ישנה "מוזיקה איכותית" והרמונית יותר , ויש כזו שלא.
      כבר הגר"א אמר (נמצא בהקדמת ר"י משקלוב לספר "פאת השולחן") כי לא ניתן להבין מאומה בסודות התורה , ללא הבנה בחוכמת הנגינה , וזה מסיבה זו.

      • ש.צ. לוינגר

        וליוסף אמר –

        הגע עצמך – את העולם ברא הקב"ה עם חוקים מוחלטים, חוקי מתמטיקה וחוקי פיזיקה, ודוקא בתחום ההבחנה בין טוב ורע, השאיר הקב"ה את העולם ללא כללים, אלא מסר את השיפוט בידי בעלי החוויות. דווקא בדברים שבהם יצרו של אדם עלול להטעותו ו'דרך איש ישר בעיניו'?

        את דברי הרבי מפשיסחא והרבי מאיז'ביצא על אי היצמדות לכללים יש להבין על רקע העובדה ש'החסידות' כשמה העמידה לאדם דרישות מעבר להלכה המוגדרת בספרים – גמרא ופוסקים. בדרישות המבוארות בהם מקיימים את השלבים הבסיסיים שהגדיר הרמח"ל – זהירות, זריזות ונקיות – שהם שוים לכל נפש.

        החסידות תבעה מהאדם יותר ויותר: פרישות – לקדש עצמו במותר לו; טהרה – שכל כוונתו תהיה רק לשם שמים (ובזה עבדו קשה בחוגי פשיסחה וקוצק, שבהם צמח הרבי מאיז'ביצא, ובחנו עצמם בזכוכית מגדלת); חסידות – לעשות לפנים משורת הדין כדי לעשות נחת רוח ליוצרו; ענוה – 'ביטול היש' כלפי הקב"ה; דביקות – שלא להיםרד אף רגע מהרגשת הנוכחות האלקית.

        כאן נדרש הרבי מאיז'ביצא (א) להנחות את החסיד ל'משקל החסידות'. לעמוד על המשמר ש'הכללים', הדרישות הפרפקציוניסטיות שהחסיד דורש מעצמו מעבר לדרישות ההלכתיות, לא יביאוהו לקלקולים, כגון יוהרא, ניתוק מהחברה הרגילה וזלזול במי שאינו בשאיפות רוחניות גבוהות כאלה. (ב) לנחם את השואף לחסידות, המוצא את עצמו מלא בפגמים נוראים מבחינתו. כאן היתה לו מחשבה זרה, כאן היתה לו פניה, כאן נהנה מהעולם שלא לשם שמים, כאן לא כיוון כראוי –

        לזה מכוונים דבריו, שיש לדעת שלפעמים צריך להגמיש את דרישות החסידות הפרפקציוניסטיות, ושלפעמים הנפילה מאידיאלי הדבקות הגמורה היא 'ירידה צורך עליה'. לגיטימציה לעבירות על ההלכה, היתה דרך השבתאות ולא החסידות. החסידים היו מדקדקים ומהדרים בשמירת ההלכה לא פחות מאחיהם ה'מתנגדים'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        יש בדברי החסידות גם עיסוק במעשיהם וטעויותיהם של גיבורי המקרא. כאן צריך להביא בחשבון שהאבות עדיין לא היו מחוייבים מצד ההלכה בתרי"ג המצוות ובשבילם גם מה שמעבר לשבע מצוות בני נוח הוא 'מידת חסידות'. כן צריך להיות מודעים שלנביאים יש מצב של נבואה לעבור על מצווה כ'הוראת שעה'. ברור היה הן לרבי והן לחסידיו, שהלימוד מהם לאנשים כערכנו הוא בבחינת 'דון מינה ואוקי באתרא' – לגבי דרישות השלימות שמעבר להלכה, ולא לגבי עיקר הדין.

  9. ולצבי אני אומר :
    גם משה רבינו לשיטתך היה "בעל חוויות" , אולי שכחת שכל התורה מבוססת על נבואה . . .
    נבואה היא מדויקת.
    ונבואה היא גם כן טבעית – זה חוק טבע שבדרגת התפתחות מסוימת של האדם מתחיל להנחותו רצון ה'.

    • ש.צ. לוינגר

      ה' גוער באהרן ומרים: 'אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה' (במדבר יב,ו-ט). וכן מעידה התורה: 'ולא קם נביא בישראל עוד כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים' (דברים לד,י).

      הרמב"ם הגדיר בהלכות יסודי התורה (פרק ז) את התכונות הנדרשות מכל נביא: 'חכם גדול בחכמה גבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר שבעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דיעה רחבה נכונה עד מאד… והוא מתקדש והולך… ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא… ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים…'.

      ובהמשך (פרקים ז-ט) מבאר הרמב"ם באריכות את ההבדלים בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה רבנו, ואת תפקידם של הנביאים לחזק את תורת משה 'לצוות על דברי התורה ולהזהיר את העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהם: זכרו תורת משה עבדי' (שם ט,ב).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. אני מכיר את הרמב"ם הנ"ל לא פחות ממך. ועם הכבוד הרב שאני רוחש לרמב"ם , כאדם שספרו "מורה הנבוכים" הוא המדריך הטוב ביותר לנבואה , כאן אינני שומע לו.
    אני סבור שהרמב"ם היה אמיץ מאוד בעניני המחשבה וההשקפה ולעיתים אף בניגוד לדעת חז"ל כאשר ראה שהאמת היא הפוכה – למשל בכך שהוא אומר שעם ישראל והאדם אינם תכלית הבריאה.
    אך לצערי לא היה לו את אותו האומץ בעניני הלכה ונבואה , והוא לא סוטה מדעת חז"ל גם כאשר הוא יודע שהאמת לא כדבריהם.
    ולעניננו :

    אני סובר שלא רק שניתן להגיע לנבואת משה , אלא שהתורה ניתנה על מנת שבכל דור יעמוד נביא כמשה ויתן לעם את הציווים המתאימים לאותו דור. ואלו דברי התורה עצמה :

    " נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ"

    משה מדגיש "נביא כמוני !" , הקב"ה עונה לו "כמוך !". ולא רק זה אלא שכל הקטע מדבר על ציווים ועל מצוות – מביא כדוגמה את מעמד הר סיני , ומדגיש בסוף "ודיבר אליהם את כל אשר אצווינו !"
    התורה ניתנה על מנת להתעדכן בנבואה בכל דור , ואתה רואה גם שבספר יחזקאל הוא מתנבא הלכות שלא נזכרו בתורה : כמו "אלמנה וגרושה לא ישאו הכהנים" " והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו".
    ובשל כך גם ביקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל.

    כמו כן רואים כאשר התורה מדברת על נביא השקר , היא מביאה שני תנאים :
    1. נביא המתנבא בשם עבודה זרה ,
    2. נביא שלא תתקיים נבואתו.
    היא לא אומרת מילה על נביא המשנה את נבואתו של משה , כי אפילו משה עצמו שינה את נבואתו , כאשר באו אליו בנות צלפחד. האמת הפשוטה היא כי בכל דור כאשר יש שאלות הולכים לנביא והנביא אומר את דבר ה' – ואם צריך אז גם משנה הלכות לפי צורך הדור.

    לגבי אהרון ומריים , התשובה פשוטה : בדורו של משה לא קם כמוהו , ובישראל עד אז גם כן לא קם כמוהו. אך התורה עצמה אומרת כי לעתיד יקומו נביאים כמוהו.

    ולעתיד לבוא בכלל כל עם ישראל יפסקו הלכות כל אחד לפי נבואתו באופן אישי. גם אלו פסוקים מפורשים בירמיהו. כלומר לא רק שכולם יגיעו לנבואה אלא שכולם יגיעו לדרגת נבואת משה !

    "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד"

    מי שרוצה לתרץ כל מיני "תירוצים בשקל" זכותו. אך מי שרוצה לדעת ולהבין את האמת , יש כאן מספיק חומר למחשבה.

    שבת שלום.

  11. יוסף,חבל שאתה נכנס לשבלונה של "דעתי היא ברירת מחדל ומי שלא חושב כמוני הוא או משקר לעצמו או שוטה" אולי מספיק עם זה?

    אם יש מישהו שלא מסכים איתך אז כנראה זה לא בגלל "תירוצים בשקל" אלא בגלל שהוא באמת ובתמים חושב שהוא צודק ואתה לא והוא רואה בנימוקיו נימוקים רציניים שהוא באמת חושב שהם נכונים

    להסתכל על כל הנימוקים של מתנגדך במכלול שלם של "עזוב שטויות" זה במחילה לא רציני

    חבל !

    כך את זה כחומר למחשבה

    • ראיתי פשוט את התירוצים שלווינגר הביא לי בעבר על חלק ממה שכתבתי כאן כמו "נביא כמוך" – שההסבר לפי דעתו הוא "נביא ולא מנחש" , ושבמעמד הר סיני העיקר לא היו המצוות.
      ועל זה אני אומר כי מי שמחפש תירוצים יוכל למצוא אותם , אבל מי שמאמין לתירוצים כאלו משקר לעצמו.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד עש"ק מטות מסעי תשע"ג

        לכב' מר יוסף כהן נר"ו, מחכמי יבנה ת"ו – שלום רב,

        אכן התייחסתי בפרוט לכל טענותיך, בדיון על 'המצוות שומרות עליך…', של יאיר כספי, באתרא הדין.

        אביא כאן בקצרה את עיקרי הדברים, בתוספת כמה נקודות חדשות:

        א. כבעל קורא בבית הכנסת שלך, אתה קורא שנה בשנה: 'ולא קם נביא בישראל עוד כמשה…', הואיל ומקובלים אנו מפיך שאתה איש אמת בכל הווייתך, הרי שיש לנו עדות נאמנה שהדברים נכונים עד היום הזה ועד בכלל.

        ב. הואיל ואנו מ'מבכרי המקרא' ולא ממבקריו, שומה עלינו ליישב דברים אלה עם האמור בשופטים יח: 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך'. על זה הבאתי את פירושו של רבי אברהם אבן עזרא: 'כמוני – שאני נביא לה' ולא קוסם ומנחש'.

        כפי תיאור התכונות של הנביא שברמב"ם, יש להרחיב כיוון זה, ולומר ש'כמוני' הוא : 'דומה למשה באופיו ובתכונותיו': ענק בחכמה, גיבור במידותיו ובכבישת יצריו, ומלה ענווה ונכונות למסור נפשו למען עם ישראל כמשה. 'כמוני' לפי זה הוא באופיו ותכונותיו של משה.

        (כאן אומר בשבחך, שיומים בשבוע אתה נוהג כמשה שירד אל העם וראה בסבלותם. כך אתה יורד יומים בשבוע לשדרות, ומייעץ ומטפל בתושביה במחיר מוזל. אשריך!).

        ג. כפי שעולה מכל דברי הנביאים ותיאוריהם שבמקרא, היו תפקידי הנביא העיקריים:

        1. לעורר את העם לקיום התורה ולהוכיח בכל עוז על אי קיום התורה או חלקים ממנה. בזה המשיכו הנביאים את מעמד הר סיני שמטרתו מפורשת בתורה: 'למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'.

        (וכפי שהזכרתי, בעשרת הדברות לא נתחדשו מצוות. מלבד מצוות שבת [שכבר ניתנה לפני כן בעת ירידת המן], כל הדברות הם ערכי מוסר בסיסיים שהאנושות נתבעה להם משחר ברייתה. את כללי ופרטי תרי"ג המצוות קיבל משה בהמשך, בארבעים הימים שהיה בהר).

        2. להנחות את האומה והיחיד בשאלות החיים, אם בעיות הפרנסה והבריאות של היחיד, ואם בשאלות הרות גורל של האומה, שטעות בהן עלולה לעלות בקרבנות רבים. האם לצאת למלחמה או לכרות ברית שלום?

        בשאלות מסוג זה פונים היום ליועצים מדיניים וכלכליים, ואנחנו רואים כמה גם המומחים מגששים באפילה. בזמן המקרא היו המלכים נועצים במגידי עתידות וקוסמים למיניהם. על מזהיר משה: 'ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך – אליו תשמעון'.

        נביא הדבוק בה', מלבד כוחו בידיעת ההווה והעתיד לאמיתם, הוא רואה את המציאות לעומקה. האדם המאמין מבין שבעיות רפואיות, כלכליות ומדיניות הן רק סימפטום לבעיות הרוחניות הנובעות מאי עשיית רצון ה'. הנביא יודע לאתר את שורש הבעיה ומדריך את האדם ואת העם איך לתקן את הדברים בשרשם.

        3. לנביא יש גם כוח מיוחד להתפלל ותפילתו נשמעת יותר, כדברי ה' לאבימלך: 'ויתפלל עליך כי נביא הוא'.

        ד. בשאלות של פרשנות קבעה התורה את הכתובת 'הכהן אשר יהיה בימים ההם או השופט', וכפי שדרשו חז"ל: 'אין לך אלא שופט שבימיך – יפתח בדורו כשמואל בדורו'. מובן ששמואל, הוא גם חכם גדול בתורה (שהיא תנאי הכרחי לנבואה!) וממעתיקי השמועה, שהכרעותיו עם בית דינו הן אבני יסוד של ההלכה. אף חגי הנביא שואל את הכהנים תורה וכן יחזקאל אומר על הכהנים: 'ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום, ועל ריב המה יעמדו לשפוט, במשפטי ישפטוהו…' (מד, כג-כד).

        (מה שהערת מפסוק כב, כבר ביאר המלבי"ם, ללכהנים בני צדוק יהיה מעמד מיוחד, בין כהן הדיוט לכהן גדול, ייאסרו באלמנה אך תותר להם אלמנה מכהן. לענ"ד מתיישב הדבר עם הקשרו של הפרק, המשבחם על ש'שמרו את משמרתי בתעות בני ישראל מעלי'. ניתן לומר שכשכר על נאמנותם יזכו לתוספת במעלת הקדושה, וזו בבחינת 'הוראת שעה', שבה יש מקום להוראה ייחודית של נביא.

        ה. מדברי ירמיהו: 'כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם' (לא,לח), אין הכרח שמדובר על נבואה. 'דעת ה" הוגדרה על ידי ירמיהו עצמו כשלימות מוסרית: 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד פשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

        ו. אכן מנבא יואל: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי' (ג,א-ב). מפשט הדברים נראה שיהיו הבדלים במדרגות, ולוואי שנגיע למדרגת 'ראתה שפחה על הים'.

        ז. בעזר ה' נזכה בקרוב להתגשות החזון: 'ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי דעת האדם, שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' ( (רמב"ם הלכות מלכים יב,ה).

        בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        תיקון:

        בסעיף ב: … עם האמור בפרשת שופטים (פרק יח)…

      • ש.צ. לוינגר

        השלמות לדברי מעש"ק מטות-מסעי:

        לסעיף א':

        היסוד לחילוק המהותי בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים מבואר בדברי ה' לאהרן ומרים: 'אם יהיה נביאכם, ה' במראה אליו אתודע… לא כן עבדי משה…', שהבאתי בתגובה שלפני כן. לדברים אלה מצטרפים דברי התורה בחיתומה 'ולא קם עוד נביא בישראל כמשה', הנכונים הן לעת כתיבתם והן לעת קריאתם עד סוף כל הדורות, ופדברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב, פרק לה (שהביאם לידיעתנו אברהם העברי). ועינינו הרואות עד היום הזה: 'אף אחד לא קם'!

        לסעיף ב':

        הדברים על 'נביא מקרבך כמוני', נאמרו בהקשר ברור – האיסור לפנות למעוננים וקוסמים. שהם היו 'המומחים' אליהם פנו בעולם העתיק בעניינים רפואה וכלכלה, מדיניות וביטחון. על מזהיר משה 'נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך – אליו תשמעון'. בוודאי שגם נביא שאינו במדרגת משה כשיר להדריך ולהנחות בענייני החיים, כפי שעשו שמואל, אליהו ואלישע. בהכרח לומר ש'כמוני', היינו 'נביא – ולא מנחש' כראב"ע, או 'כמוני' – חכם וצדיק ובעל מידות טובות, כפי שהצעתי (על פי תנאי היסוד לנבואה שקבע הרמב"ם).

        הזכרת מעמד הר סיני בעניין היא, לפי פשוטו, אגבית, משה אומר :נביא יקים לך… כאשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב ביום הקהל'. ברם, כפי שהזכרתי, יש לומר שהזיקה ל'מעמד הר סיני היא מהותית. הנחייתו של נביא בענייני החיים, קשורה מהותית לתפקידו (בהמשך למעמד הר סיני) 'למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'. הנביא יכול לרדת לשרשים הרוחניים של הבעיה הגשמית, וברר ולהוכיח על הטעון תיקון.

        לסעיף ה':

        אין מקורות הנוספים שהבאת מירמיהו אף מילה על נבואה. ירמיהו הגדיר את דעת אלקים כעשיית חסד ומשפט וצדקה בארץ. 'דעת' היא הפנמת דבר ה' בלב, וכדברי ירמיה שהתורה תהיה מופנמת בליבם של ישראל. בעוד שברית סיני לא הצליחה להביא להפנמת התורה בלבבות, לעתיד לבוא יופנמו ערכי התורה בלבבות.

      • ש.צ. לוינגר

        לסעיף ו':

        המקור היחיד שממנו ניתן לכאורה להבין שלעתיד לבוא תתקיים משאלתו של משה רבנו 'מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם' (במדבר יא,כט), הוא בדברי יואל (ג,א-ב): 'והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי'.

        יש לשים לב למספר שאלות:

        (1) האם 'שפיכת רוח ה" זהה לנבואה? כדאי לשים לב לעובדה ש'שפיכת רוח ה" נאמרת לגבי 'כל בשר' (כלל האנושות?) ולגבי 'העבדים והשפחות', בעוד שלשונות הנבואה והחזון אמורים לגבי 'בניכם ובנותיכם' ו'בחוריכם'. ולא נאמר 'כל'! לזקנים מובטחת מעלה פחותה יותר 'חלומות יחלומון'!

        (2) במקרא מופיעה 'רוח ה" לא תמיד בהקשר של נבואה.

        כך לגבי שמשון 'ותחל רוח ה' לפעמו' (שופטים יג,כה). יונתן בן עוזיאל המתרגם ברוב המקומות 'רוח ה" – 'רוח נבואה', מתרגם שם 'רוח גבורה'.

        ובישעיהו: 'ביום ההוא יהיה ה'… ולרוח משפט, ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה' (כח,ו). אגב, האתנחתא תחת 'ולרוח משפט' מלמדת ש'ולרוח משפט' מוסב גם על 'ולגבורה משיבי מלחמה…'. ללמדך שגבורת הלוחמים תלוייה בתחושת הצדק שלהם, באמונתם בצדקת דרכם.

        (3) הנבואה הנפלאה על נתינת רוח ה' על כל בשר צמודה לנבואה קשה: 'השמש יהפך לחושך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא' (ג,ד-ה).

        יונתן בן עוזיאל מתרגם 'אשפוך את רוחי' – 'אשפוך ית רוח קודשי'. נראה שמדובר כאן על מדרגת 'רוח הקודש' שהיא למטה מ'נבואה'.

        רש"י מגביל את 'על כל בשר' – 'על מי שנעשה ליבו רך כבשר, דוגמת: ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו,כו).

        רד"ק מפרש:

        'אשפוך את רוחי על כל בשר – פירוש בישראל… על ישראל הראויים להיות רוח הקודש עליהם. ואמר "כל", רוצה לומר: הגדולים והקטנים, כמו שאמר: "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", ו"רוחי" היא רוח דעה והשכל, כמו שאמר: " ומפני שיזדכך שכלם ויגבר במקצתם כח הדברי עד שיתנבאו, כי לא אמר כי כולם יתנבאו, אלא "ונבאו בניכם ובנותיכם", ובשפיכות הרוח אמר "על כל בשר", אבל בנבואה לא אמר "כל" … והבנים והבנות יתנבאו בנערותם כמו שמואל הנביא, והנבואה תהיה לכם במראה החלום, כמו שאמר "חלומות חזיונות", וכן היתה נבואת רוב הנביאים, כמו שאמר: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו" (במדבר יב,ו). וכן יהיו בהם מעלות זה למעלה מזה, כמו שהיו בנביאים שעברו, עד שאולי יהיה בהם כמשה רבנו ע"ה".

        לעומתם הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב, פרק לב), לא מגלה התלהבות מבשורת ההתנבאות ההמונית:

        'וגם אל יטעה אותך מה שנאמר בהבטחות בדברו: "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" (יואל ג,א). כי הוא פירש זאת והודיע מה תהיה אותה נבואה: "זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו", כי כל המודיע על נסתרות, אם מצד ידעונות ומשער אם מצד חזון אמת, נקרא גם כן נביא, ולכן קרויים גם נביאי הבעל והאשרה נביאים. הלא רואה אתה את דברו יתעלה: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום" (דברים יג,ב)'.

        לפי פירושו של הרמב"ם מתיישב יפה הקשרו של הפרק, האינפלציה של נביאים, אמיתיים ומדומים, והאנרכיה שבעקבותיה, מביאות לתוהו ובוהו ולליקוי מאורות 'השמש ייהפך לחושך והירח לדם'. ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

        יהי רצון שנזכה לגאולה קרובה ברחמים.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        תיקון:

        בדברי רד"ק, שורה 3:
        ורוחי היא רוח דעה והשכל, כמו שאמר (ישעיהו יא,ב): "ונחה עליו רוח ה'" ואחר כך פירש: "רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'", ומפני שיזדכך שכלם…

      • על הרוב אין לי מה להגיד , כי כבר אמרתי את שלי… ועם "תירוצים" אינני מתעסק.
        רק לגבי שמשון ולגבי יואל –
        הנבואה , כפי שכותב הרמב"ם , היא שפע השופע על הנביא.
        מכיוון ששפע זה הינו עניין טבעי , אז גם היום הוא נמצא , רק מיעוט הכנתינו גורמת לנו לא להיות נביאים.
        אך יש אדם שהוא מוכן חלקית. כי כדי שיתנבא נביא הוא צריך שישרה עליו שפע על היכולת המילולית ועל הדמיון ועל השכל.
        אך יש אדם אצלו שורה השפע על הדמיון בלבד , או על היכולת המילולית בלבד או על השכל בלבד . ויש אדם כמו שמשון אצלו שורה השפע האלהי על הכח הפיזי. אז גם שמשון היה סוג של נביא , כי שרה עליו השפע האלוהי , לכן כתוב ותחל רוח ה' לפעמו , רק שהוא היה נביא "לא מילולי".
        ולכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" כי אצל כל אדם הנבואה שורה באופן אחר ובאיברים אחרים. וכפי הבדל בני אדם זה מזה , כך ההבדל ביכולות הרוחניות. של כל אחד.
        אצלי למשל שורה שפע כשאני מטפל בהילינג אני מרגיש אותו באופן ברור , והוא שורה על הידיים. אז זו לא נבואה כמו נביא האומר כל מיני דברים , כי לא זכיתי שזה יהיה על הכח המילולי , אך מבחינה אחרת זה אותו הדבר בדיוק. ולכן אני יודע בבירור מהחוויה שלי כי אפשר בדורינו להגיע לנבואה אם באמת עושים עבודה לשם כך.
        וגם דברי יואל הם על דרך זו. ככל שהעולם ישתכלל , בני האדם יוכלו להיות מוכשרים לנבואה יותר ויותר. וזו הכוונה "אשפוך את רוחי" . וכל אחד יקבל אותה באופן אחר לפי טבעו.

      • ש.צ. לוינגר

        ואני מרגיש את השפע בלימוד דברי רבותינו הראשונים, אנשי אמת שפעולתם אמת!

      • זה נכון. כאשר קוראים בתורה ובזוהר וגם במשניות ניתן להרגיש שפע רוחני העובר דרך המילים. לכן לפי כמה דעות טוב לקרוא ואפילו בלא הבנה. וכנ"ל ניתן להרגיש סוגים שונים של שפע.
        ככל שמתכוונים "להמשיך שפע" דרך הקריאה , השפע ישרה יותר. וזוהי אולי השיטה הכי פשוטה להגיע לרוח הקודש. ועל דרך זו גם נוצר ה"מגיד" של מרן הבית יוסף.
        אך מי שקורא וכוונתו "אינטלקטואלית" בלבד והוא איננו מכיר במושג זה של "שפע" , השפע לא שורה עליו ועל לימודו.
        אך ככל שמתקדמים בדורות , השפע פוחת ופוחת , לפי הריחוק מדבר ה' וההפיכה של התורה לאינטלקט בלבד.

      • ש.צ. לוינגר

        לא צריך 'לכווין להמשיך שפע' – צריך לכווין להבין… ולחזור כמה פעמים עד שמתחילים להבין…

        והעיקר 'לברך בתורה תחילה – לקשר את התורה בנותנה': לבקש מאת ה' לפני הלימוד:

        'רועי! למד! – כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד! ויהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיביאנו לימוד תורתך לידי מעשים טובים ומידות טובות וייפתח ליבנו לאהבתך ויראתך!'

        הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מכיוון שאני יודע ש"ציטוטים" למינהם עושים לך את זה , אין לי בעיה להביא לך ציטוטים מספרים רבים בנושא של לכווין להמשיך שפע בעת הלימוד. אבל זמני יקר מכדי לעסוק בשטויות כמו ציטוטים ומניית מחברים . . .לכן אם תרצה לכווין להמשיך שפע תכווין , אם תרצה לא לכווין אל תכווין. וזהו. יום טוב. 🙂

      • ש.צ. לוינגר

        השוואה בין נבואתו של משה לנבואתו של ירמיהו עורך רבי אברהם סבע, ממגורשי ספרד, בפירושו לתורה 'צרור המור' (פרשת פינחס):

        ולפי שירמיהו היה גדול ומוכיח לישראל כמשה ע"ה, שאמר: 'אלה הדברים' (דברים א,א), אמרו שעליו רמז הכתוב: 'מקרב אחיהם כמוך' (שם יח,יח), וכן אמר: 'נביא מקרבך כמוני' (שם יח,טו). ולכן אמר: 'בטרם אצרך בבטן' (ירמיהו א,ה). ואמר: 'ויגע על פי ויאמר: הנה נתתי דברי בפיך' (שם א,ט). זהו שכתוב: 'נביא אקים להם ונתתי דברי בפיו' (דברים יח,יח).

        ואם תאמר: והא כתיב: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' (דברים לד,י) ? אלא: מה משה אמר: 'ואלה הדברים' (דברים א,א), כך ירמיהו אמר: 'דברי ירמיהו' (ירמיהו א,א). ומה משה התנבא בישראל ארבעים שנה, כך ירמיהו הוכיח לישראל ארבעים שנה…

        (מובא במאמרו של פרופ' נחם אילן, 'ירמיהו היה גדול ומוכיח לישראל כמשה', שבת שלום, גליון 808, פרשת פינחס תשע"ג)

      • ש.צ. לוינגר

        דברי רבי אברהם סבע מיוסדים על מדרש, המובא בילקוט שמעוני (ירמיהו, רמז רנ"ו):

        'רבי יודן בר סימון פתח: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך', וכתיב: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', ואת אמרת 'כמוך', אלא 'כמוך' בתוכחות.

        אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה: זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה; זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל; זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו; זה הושלך ליאור וזה הושלך בבור; זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד; זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות'

        על פי מדרש זה, ניתן לומר ש'כמוך' – שיש לו אומץ להוכיח את העם כמשה!

      • ש.צ. לוינגר

        המקור לדברי רש"י, המפרש: 'אשפוך את רוחי על כל בשר' (יואל ג,א) – 'על מי שנעשה ליבו רך כבשר, דוגמת "ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו)',

        הוא במדרש תהלים יד,ו:

        את מוצא שתי פעמים כתיב בספר תלים: 'מי יתן מציון ישועת ישראל'. אחת בספר ראשון (יד,ז) ואחת בספר שני (נג,ז). ולמה?

        אמר רבי לוי: כנגד הרב וכנגד התלמיד… הרב – זה הקב"ה, שאמר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם' 0דברים ה,כו), והתלמיד – זה משה, שאמר: 'מי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר יא,כט). ולא נתקיימו דברי הרב ודברי התלמיד בעולם הזה.

        אבל לעתיד לבוא מתקיימים דברי שניהם. דברי הרב: 'ונתתי לכם לב חדש' (יחזקאל לו,כו), ודברי התלמיד: 'אשפוך רוחי על כל בשר' (יואל ג,א).

        (הובא בספרו של ד"ר מנחם זהרי, מקורות רש"י: מדרשי הלכה ואגדה בפירושיו – תרי עשר, ירושלים תשנ"ג, עמ' 79).

        מדברי המדרש נראה שמשאלתו של משה שכל עם ה' יהיו נביאים עתידה להתקיים לעתיד לבוא, עם התגשמותה של נבואת יחזקאל: 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים' (יחזקאל לו,כו-כח).

        הווה אומר: תנאי יסודי להחלת הנבואה על כל עם ישראל, היא 'רוח חדשה' – שיבה אל ה', אל חוקיו ומשפטיו ואל ארצו!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. מהיכן לך כל הפרטים הללו עלי ??? 🙂 רק מהאינטרנט ???

    א. קם – בעבר.
    בעתיד ? התורה עצמה אומרת שיקומו. כמו כן במשה היו כל הדברים המנויים שם – ה' דיבר איתו פנים אל פנים והוא עשה מופתים גדולים ומפורסמים. מה שכנראה לא יהיה גם כמותם.

    ב. הדברים מובאים שם בהקשר של מעמד הר סיני ודברי ה' , ממילא ברור שהמדובר בציווים , ולא רק שה' יקים נביא עם מידות תרומיות כמו משה.
    אין לפרש "כמוך – ולא מנחש" , כי זה פשיטא בכל מקום שכתוב "נביא" – מהיכן תעלה על דעתך אחרת ? הרי התורה עצמה אוסרת על ניחוש , אז מהיכן תעלה על דעתך כי נביא הוא מנחש ?

    לא רק זה , אתה כאדם אינך יכול לדעת כלל האם האדם מולך הוא נביא או מנחש או הוזה או קורא בקלפים , ולכן התורה אומרת שני תנאים להבחין בנביא שקר –
    שלא יתקיימו דבריו או שיתנבא בשם עבודה זרה.
    לכן אם בא מישהו וטוען שה' דיבר איתו , בודקים אותו בשני דברים אלו וזהו. כל השאר לא רלוונטי כי פשוט אינך יכול לדעת. וברור כי מנחש לא יתקיימו דבריו לאורך זמן.

    ג. אין לי שום ספק שבעולם , שבניגוד לדעת חז"ל בתקופת בית ראשון הנביאים היו פוסקים הלכה מנבואה.
    (אפילו בחז"ל זו מחלוקת ולפחות רבי אליעזר הגדול סבר אחרת – ועשו לו מה שעשו).

    ד. אפשר עם "הוראות שעה" לתרץ כל דבר כולל את יחזקאל.
    אם זה היה המקור היחיד הסותר את חז"ל , הייתי מקבל את דעת חז"ל בנושא ומקבל "תירוץ" גם אם הוא דחוק.
    אבל כשאני רואה גם פסוקים מהתורה שפשטם מורה אחרת , גם פסוקים בירמיהו שפשטם מורה אחרת , אז מין הסתם גם הפסוקים ביחזקאל פשטם מורה אחרת.

    ה. לא רק שירמיהו כותב על נבואה , הוא כותב בשפה הכי פשוטה שיפסקו ממנה הלכה :

    "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. "

    ההבנה הפשוטה היא שדבר ה' יהיה בתוך כל אחד , ממילא לא יצטרכו ללמוד תורה כי כל אחד ידע מה רצון ה' ממנו בכל רגע.

    ואם תרצה מקורות נוספים ברוח זו אצל ירמיהו :
    "לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם-חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם."

    "וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, נְאֻם ה', לֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'אֲרוֹן בְּרִית ה", וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב, וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ, וְלֹא יִפְקֹדוּ, וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד."

    גם כאן אילו היה רק מקור אחד או שניים בירמיהו , הייתי שומע לתירוצי חז"ל כמו "לא שתיעקר יציאת מצריים ממקומה וכו'".
    אבל יש כאן שלושה מקורות ולא אחד : האחד אומר שלעתיד לא יזכרו כלל את ארון ברית ה' , השני אומר שלא יזכרו את יציאת מצריים , והשלישי אומר שלא יצטרכו ללמוד תורה זה מזה כי היא תהיה בליבותיהם של האנשים.

    כאשר יש לך שלושה מקורות כאלו זה מראה על גישה , והגישה של ירמיהו היא שלעתיד לבוא תהיה לבני האדם חוויה ישירה של הקב"ה , וממילא לא יצטרכו ארון הברית , כי יהיה מקדש בליבו של כל אחד. גם לא יצטרכו להזכיר יציאת מצריים , כי יכירו את ה' בחוש על סמך ההווה ולא על סמך העבר. ואפילו לא יצטרכו ללמוד תורה כי התורה תהיה בליבם.
    ממילא ההלכה עצמה תהיה שונה וידעו הלכה מנבואה.

    ו. לשמחתי האירו את עיני בפעם הקודמת שכתבתי שזכיתי לכווין גם לדברי קדוש ישראל הרב קוק זצ"ל בעניין זה , אז לפחות אינני בודד בכך.
    כנראה שבספר זה יש גם מקורות – לא קראתי אותו עדיין , אז אינני יכול להיות בטוח.

    http://www.magnespress.co.il/Book/%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94+%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%99%D7%AA.aspx?code=45-101108

  13. יוסף,
    אם אינני טועה, גם החוקר בנימין אופנהיימר מפרש את 'ולא קם בישראל עוד כמשה' על העבר עד משה (ע"פ נימוקים מתוך המקרא כמדומני).

    • תודה ! 🙂

    • אברם העברי

      לגבי "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – לא זכיתי לראות מה כתב על כך אופנהיימר, אבל:

      1. מהפס' הקודמים ברור שמדובר על העתיד, שכן כתוב לפני כן: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" – שזה בוודאות נכתב עשרות/מאות שנים לאחר מות משה, לפחות.

      2. אפילו מ"ד קאסוטו, בערך "דברים" באנצ' המקראית (כרך ב, עמ' 609) כותב: "…שהפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה מוכיח שאותה שעה שנכתבו דברים אלה כבר עבר זמן רב אחר פטירתו של משה".

      3. הרמב"ם (!) במו"נ ב לה כותב לגבי נבואת משה (מ' שוורץ, עמ' 382-383, הכוכביות שלי…):
      "אשר להיותה שונה מנבואת ***כל המאוחרים ***, אמר בתור הודעה: ולא קם נביא עוד בישראל… לפיכך הבהיר הכתוב… שלעולם *** לא יקום *** נביא שיעשה אותות בפומבי… וזה שאמר: ולא קם נביא עוד בישראל…"
      ברור שהרמב"ם לא התכוון כנראה לטעון שהפסוק נכתב מאוחר, אלא שהוא נכתב על דרך הנבואה, אבל מבחינה פרשנית התוצאה היא היינו-הך.

      • 1+2 אתה מעלה התנגשות נוספת עם המסורת המקובלת וזה נושא זמן כתיבת התורה. היה כאן לא מזמן מאמר שכתב כי זו גם כן דעת הראב"ע (שהתורה נכתבה מאוחר) והוא מביא לראיה גם את הפסוקים "והכנעני אז בארץ" , "בהר ה' יראה" "הנה ערשו ערש ברזל" "ועוד.
        כנ"ל רשימת מלכי אדום מעידה כך , וכן "וירדף עד דן".
        גם כאן אני מאמין כי מחויבותינו צריכה להיות קודם כל לאמת , ואחר כך למסורת.

        3. הרמב"ם כאן קצת "מעקם" את משמעות הפסוק על מנת שיתאים לעיקרון של נצחיות נבואת משה. זוהי שיטתו כידוע.

  14. יוסף שתי נקודות:

    1.בקשר לדעת האבן עזרא על קטעים שנוספו אחרי ימי משה רבינו הזכרת באותה נשימה את עניין "ואלה המלכים אשר מלכו באדום" בעוד על פסוק זה ממש האבן עזרא מביא בפירושו ביקורת חריפה על פרשן בן זמנו בשם יצחקי שכתב שפסוקים אלו נכתבו בימי בית ראשון והוא כותב על פירוש זה "ראוי ספרו להישרף"!

    2."מחויבותינו צריכה להיות קודם לאמת ואחר כך למסורת"-מבחינתנו היהודים המאמינים בתורת ה' מסורת=אמת והרי על כך בנויה כל אמונתינו

    • אברם העברי

      לגבי נקודה 2 – אם המסורת = אמת תלויה ב"אמונה" (שבמונחים השגויים שלך משמעה: תפיסה של קביעות כלשהן כנכונות ללא יכולת הוכחה), אתה בבעיה.
      ושוב אני מזכיר את הדוגמה היפה שהביא חגי משגב: המסורת שלנו היתה שהעולם נברא בששה ימים. עד שהעובדות טפחו על פנינו (למעט כמה שעדיין מתעקשים וכו'), ונאלצנו לשנות את התפיסה, תוך היאחזות בשברי מדרשים אודות עולמות קדמונים וכו'.
      למה בנושא כתיבת התורה אנחנו מתעקשים?
      כנראה כי זה נוגע בליבת התפיסה הדתית, וזה מעין "ייהרג ואל יודה".
      קח בחשבון (עצה טובה קמ"ל…) שכל העולם המשכיל, חוץ מקומץ יהודים-אורתודוקסים, רואה בעובדה הבסיסית של כתיבת מאוחרת של התורה, כמובנת מאליה – וזה כולל קתולים ופרוטסטנטים כאחד.

      וכאמור לא פעם – אין לכך קשר להשערת התעודות, ולא לוולהאוזן, ולא לאנטישמיות ולא לרפורמיות – רק עובדות פשוטות וברורות.

      • 4 נקודות:

        1.מעולם לא הגדרתי ״אמונה״ כאקסיומה שאינה ניתנת להוכחה או לסבירות בסיסית ואתה מכניס לפי מילים נו שויין.

        2.״כל העולם המשכיל טוען…״ וכי מה אכפת לי? מפיהם של אנשי חקר המקרא האקדמי אנו חיים? האמת נמדדת על פי הפופואלריות שלה או שהיא עד לעצמה? קח אתה בחשבון שאד פופולום הוא כשל לוגי.

        3. בכל אופן דבריך על כך שיש הסכמה גורפת על כתיבתה המאוחרת של התורה אצל הנוצרים לזרמיהן לא נכונים בעליל לא על הקתולים ולא על הפרוטסטנטים וודאי ודאי שלא אצל הפרוטסטנטים האוונגליסטים הפונדמנטליסטים שהם ציבור גדול ולא כת נידחת.

        4.״עובדות פשוטות וברורות״ וזאת מניין לך? קיבלת התגלות או משהו כזה? או שמא בפעם המיליון אתה לוקה בתסמונת של ראיית דיעותיך כברירת מחדל?

    • 1. קשיא על אבן עזרא.

      2. ציטוט דבריך :
      "מחויבותינו צריכה להיות קודם לאמת ואחר כך למסורת"-מבחינתנו היהודים המאמינים בתורת ה' מסורת=אמת והרי על כך בנויה כל אמונתינו"

      וזו הנקודה שמבחינתי היא קריטית וכואבת.
      במשך שנים רבות אכן מסורת היתה שווה לאמת , לא היה הבדל בינהן.
      אך בהדרגה בא העולם המודרני , וכפי שכתב אברהם העברי , פתאום נתגלה כי המסורת לא תמיד מדויקת.
      לא רק שנתגלה שהמסורת לא תמיד מדויקת , אלא דווקא הדרך של הטלת הספק וההליכה נגד המסורת הביאה לעולם ידע נכון ומוכח יותר. ידע שגם הוכיח את עצמו במבחן התוצאה – כמו למשל הידע על האבולוציה.

      ולא רק שהתברר שהטלת הספק הביאה ידע , גם התהליכים ההיסטוריים שעברו עלינו ובראשם הדרך בה הוקמה מדינת ישראל ואירועי השואה , הם דברים שאנו צריכים להפיק מהם לקחים. אין לי ספק שיהודי שמאמין שהכל מאת ה' צריך להפיק לקחים מכל הדברים הללו.
      לעשות לעצמו חשבון נפש אמיתי וללא הנחות לגבי אמונותיו , מתוך הבנה כי מה שהקב"ה רוצה קודם כל זה יושר ואמת.

      וזו הסיבה לבעיה האמונית היום : המשוואה "מסורת = אמת" פשוט הוכחה כלא נכונה פעמים רבות.

      זו הסיבה כי מבחינתי יש לשוב אל החוויה הישירה , ואין מה להתבסס היום על מסורת כ"הוכחה" אלא כקריאת כיוון בלבד !!!
      כבר כתבתי כאן שלמדתי בעבר רפואה סינית , ובשלב מסוים הגעתי ל"חוויה ישירה" בתחום הזה. התחלתי להרגיש את המרידיאנים עליהם הסינים דיברו , ופתאום ראיתי דברים שסתרו לגמרי את התיאוריה שלמדתי. זה עורר אצלי משבר אמון עמוק עם כל הרפואה הסינית -זה היה בשנה הרביעית ללימודי.
      זה היה קשה מאוד ועברו עלי חודשים בנסיונות להתאים את מה שאני מרגיש למסורת הסינית , חודשים שבסופם נטשתי את התיאוריה הסינית והחלטתי שאני הולך עם מה שאני מרגיש.

      יש לי הערכה עצומה למסורת הרפואה הסינית : בלעדיהם לא הייתי יודע כלום על מרידיאנים , חלקים גדולים מהידע הם בהחלט נכונים , וגם מהתיאוריה הפקתי הרבה. עד היום אני אוהב לקרוא ניתוחי מקרים בעיניים "סיניות".
      אך בסוף כשנמצא מולי מטופל אני עובד רק עם החוויה הישירה שלי , וזה חד וזה ברור וזה בהיר , אינני צריך לנתח שכלית אלא בעיקר לעבוד עם החוויה , והתוצאות מדהימות אותי כל פעם מחדש.
      פשוט אינני מתרגל לזה שאני לוחץ פה לוחץ שם , מכווין בזמן הלחיצה כך וכך , בדרך כלל לא מבין אפילו מה אני עושה , והופ ! מטופל שלא היה מסוגל לזוז מהמיטה במשל חודש הולך לאחר 3 טיפולים !
      (מטופל שהיה לי אתמול במקרה :-))

      לקח לי זמן , ומשבר הרבה הרבה הרבה יותר קשה , עד שנאלצתי להודות בכאב ובצער (ואפילו באימה ובפחד) שאני צריך לנהוג באותה דרך גם עם היהדות.
      לכבד וללמוד ככל יכולתי , אך בסוף ללכת עם מה שאני מרגיש , ולשאוף תמיד להגיע אל החוויה הישירה שהיא הפתרון של הספקות. לא "לקדש" את המסורת , וכן לקדש רק את הקשר הישיר עם האל.
      והיתרון של החוויה הישירה לעומת מה שיש לנו היום זה כיתרון האור מן החושך.

      • יוסף,לי אין קשיא על האבן עזרא כלל ר' יוסף טוב עלם הסביר בפירושו על פירושו של האבן עזרא "צפנת פענח" שהאבן עזרא אומנם טען על הוספות קטנות שנוספו לתורה במהלך הזמן שהתבטאו בדבריו שכונו "סוד השניים עשר" אך כשמדובר על פרשה שלמה שנטען עליה שהושתלה בתורה מאוחר יותר זאת האבן עזרא לא יכול היה לקבל בשום פנים ואופן והוא ראה בכך כפירה בתורה מן השמיים ולכן אותו יצחקי המצוטט "ראוי ספרו להישרף" עיין שם בצפנת פענח על האבן עזרא -פרשן מימי הביניים ,שלא תאמר שהוא "אפולוגטיקן מודרני"-

        לגבי שאר דבריך אני רוצה להזכיר שאתה בעצמך רואה התמודדויות כאלו ואחרות שאברם הזכיר שנשאלו ולובנו עוד לפני בוא המודרנה ועניין "אלו המלכים אשר מלכו באדום" ששנינו מדברים עליו ממש כאן נידון כפי שאתה רואה כבר בימי האבן עזרא ולכן הקרדיט ל"עולם המודרני" בעניין הוא שגוי מאוד

        אתה צודק שהטלת הספק הצליחה לקדם את המדע המודרני ולהביא את ברכתו בכמעט כל תחום בחיינו ודומני שחוץ מאנשי האיימיש רוב העולם לא היה רוצה לחזור לימי הסוס והעגלה

        אבל זה לא אומר שצריך להסיק מכאן שצריך להטיל ספק בכל דבר ולהפוך את הטלת הספק למעיין דת בפני עצמה.

        אם ראית את תגובותיי כאן על המאמר "יצר הרע לא יצא לגמלאות" יכולת לראות את סלידתי העמוקה מהמפכנים[הצרפתים ומאוחר יותר הרוסים הבולשביקים]שרצו לנתץ את המסורת ללא טיפת כבוד לעבר וליתרונות של חוכמת הדורות.

        הצרפתים לא שמעו לאזהרותיו של אדמונד ברק על כך שניתוץ זה ויהירות מחשבתית שמבוססת על התבונה בלבד יביאו לאסון ולהרס החברה שלהם מה שאכן קרה שנתיים לאחר כתיבת ספרו על כך["מחשבות על המהפכה בצרפת" ממליץ בחום על הקריאה!]

        כך שלא צריך לאבד אמון במסורת הדורות ולהתבשם יתר על המידה מהמודרנה גם אם היא הביאה דברים חיוביים מאוד שאני כאמור לא מתכחש לכך כלל.

        לכן אם מסורת הדורות אומרת לי שהתורה ניתנה למשה רבינו בהר סיני ואין שום הוכחה חד משמעית חותכת שתשלול זאת ואני רואה שאותה מסורת ממשיכה במשך אלפי שנים להתקיים ולעבור הלאה עם כל מה שעבר עלינו בחורבנות ובפיזור בגלות ונתקיימה בימינו לאחר התופת הגדולה של השואה שיבת ציון המיוחלת עפ"י הנבואה לפחות חלקית ושאני רואה שגם אותה מסורת הביאה את בשורתה גם לעולם כולו ושתי הדתות הגדולות הקיימות כיום הן תולדה ישירה שלה -גם אם הדתות הנ"ל עיוותו רבות את אותה בשורה עדיין סוף כל סוף מדובר באמונה בה' דרך התנ"ך ועיין ברמב"ם הלכות מלכים פרק יא- אז אני מבין שיש במסורת הזו אמת גדולה מאוד ואני לא ממהר להסיק מסקנות נחפזות לערער עליה

        שים לב שגם בימי הביניים לפני המודרנה אנשים לא היו מטומטמים והם גם נתקלו בפסוקים שמעוררים קושי ובכל זאת הם לא הגיעו למסקנות שצריך לזרוק הכל ואם אתה לא עיינת עד עכשיו אתה מוזמן לעיין מידי פעם בפירושו של האברבנאל על התנ"ך ולראות כמה קושיות יש לו על כל צעד ושעל כמעט בתנ"ך ועדיין זה לא גרם לו לנטוש את אמונתו הכנה במסורת העתקת השמועה של התורה

      • זה בדיוק העניין !!!

        דווקא בגלל שאני מכבד את המסורת , דווקא בגלל שאני מאמין שכן היה מעמד הר סיני , וכן היתה יציאת מצריים , ובגלל שאינני מתרגש מכל "פלוץ" מדעי , ואני מאמין שלאדם יש יכולת ליצור קשר עם האל , לכן אני אומר – "צריך לשוב לחוויה הישירה , למקום ממנו נבעה המסורת בעבר !"

        המסורת היא "בריכת מיים" , היא בעבר התמלאה מהמעיין שנקרא "נבואה".
        אך המעיין הזה הפסיק לנבוע 2500 שנה.
        אז מה קורה לבריכה ולמיים שנמצאים בה ? פשוט מתמעטים ומתעפשים מדור לדור.

        וחוץ מזה : כל הבארות אשר נחפרו בימי אברהם אביו סיתמום פלישתים (=אנשי המדע) וימלאום עפר . תולים הכל במקרה ובחומר ואומרים "עזב ה' את הארץ". מערערים ומפוררים את שולי הבריכה וממלאים את המיים בחול.
        ממילא אינני רואה שום פתרון למצב היום חוץ מאשר להשיב את הנביעה \ נבואה למקומה.

        זה נכון שאנחנו שותים מיים מהבריכה כבר אלפי שנים , וזה יכול לגרום לנו אולי לחשוב שהעיקר זו הבריכה , והבריכה מביאה את המיים ולא המעיין .. . אך ברור שזוהי מחשבת שטות. מה שמביא את המיים זהו המעיין והוא העיקר. הבריכה רק אוספת אותם.
        מעיין ללא בריכה שווה משהו , כי בריכה אתה יכול לחפור.
        אך בריכה ללא מעיין איננה שווה הרבה.

    • יוסף,לגבי רשימת מלכי אדום הפרשנים וגם האבן עזרא בתוכם מסבירים ש"מלך לבני ישראל" הנאמר שם הכוונה למשה רבינו עליו גם האבן עזרא אומר שנאמר עליו בפרשת האזינו "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"

      ואם תרצה ללגלג ולומר שמדובר בפירוש דחוק אשאל אותך:

      1.אם אכן מדובר בהוספה מימי בית ראשון כמו שאמר אותו פרשן שציטט האבן עזרא או מימי תחילת המלוכה של שאול ודוד וכו' אז מדוע אותו מחבר אלמוני לא הזכיר שם של מלך כמו "לפני מלוך שאול מלך ישראל" וכד' מדוע אם הפסוקים הנ"ל נכתבו בזמן זה שום שם של מלך לא מוזכר?

      2.ואם תאמר שמדובר בהשתלה שהמחבר האלמוני לא רצה שיעלו עליה כהשתלה מאוחרת או שמא מדובר בעריכה מאוחרת אז מדוע אותם עורכים בכלל הכניסו פסוקים מושתלים שבאופן כה שקוף אפשר לחשוד בהם כהוספה מאוחרת מימי המלוכה?

      אל תשכח שגם בימי קדם עוד בטרם הגיעה המודרנה הקדושה והמהוללה אנשים לא היו מטומטמים והם לא היו קונים כל לוקש שנמכר להם וכמו שראינו שגם בימי הביניים שאלה זו עלתה ואף הביאו עליה תשובות שנראות כביקורת המקרא מוקדמת[יצחקי המצוטט אצל האבן עזרא]

      3.ואם נניח שמדובר היה בעריכה מאוחרת מדוע לאותם עורכים היה עניין להכניס את המידע הלא רלוונטי הזה לתורה? אם אנו אכן אמונים על כך שהתורה ניתנה כהוויתה משמיים-גם אם נקבל את שיטת האבן עזרא שטוענת על הוספות לא משמעותיות פה ושם-אז אנו יודעים שלקב"ה נותן התורה יש מסר להעביר בכך ואנו צריכים לעמול ולגלותו אבל אם מדובר בעריכה והוספה אנושית מאוחרת מה היה טעם להעלות את רשימת מלכי אדום? למי זה בדיוק היה רלוונטי מהקוראים הפוטנציאלים של התורה?

  15. אוסיף לדבריי בנקודה 2 מהתגובה הקודמת שעם עבור אברם "העולם המשכיל" מהווה אבן בוחן לאמת הצרופה אז אזכיר גם שפעם בכל העולם המשכיל עבדו עבודה זרה

    וגם בתחילת המאה ה-20 למניינם לא מעט מהעולם המשכיל תמכו באאוגניקה ובעיקור של נשים הסובלות מפיגור שכלי ולא מעט מהאינטלקטואלים בעולם המערבי בתקופה זו ממש העריצו את "גן העדן הסוציאליסטי" של החבר סטלין ומאידך גם באקדמיה הגרמנית הייתה תמיכה רחבה במפלגה הנאצית -כמו למשל אחד מגדולי הפילוסופים האקזנציאליסטים של אותה תקופה מרטין "הנוער הגרמני אמר את דברו ונקשיב לו" היידיגר. כך אנו רואים ששניים מגדולי הפילוסופים האקזנציאליסטים של המאה ה20 למניינם ז'אן פול סארטר ומרטין היידיגר תמכו במשטרים המפלצתיים של דורם אחד בטרור האדום ואחד בטרור החום.

    הדוגמאות עוד רבות על כך ובכל אופן את האמת צריך לבדוק לעומק ללא קשר ל"עולם המשכיל" וכד'

    • אברם העברי

      דוגמאות לא קשורות (רק להזכירך, גם הרב קוק נסחף בהתלהבות הרומנטית-מיליטנטית של אז וכתב על התבסמות העולם במלחמות וכו') – אני מדבר איתך על עובדות טקסטואליות והיסטוריות, לא על הלכי רוח.
      כשתסיים לענות על השאלות והתמיהות בקישורים שהבאתי, יהיה טעם להמשיך בדיון (ש"צ כבר התייאש כמדומני):

      http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2664976&forum_id=20048
      bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2940839&forum_id=1364

      • http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=featured&Itemid=745

        בקשר לדבריו של אברם שהרב קוק הושפע מהלכי הרוח המיליטריסטיים של אירופה של ימי מלחמת העולם הראשונה-יעויין בקישור הנ"ל לשיעורי הרב שרקי על אורות המלחמה ובמיוחד בשיעור הקדמה ובשיעור חלק ה' שמסביר ממש הפוך איך הרב קוק סלד מהמלחמה הנוראה ובאורות המלחמה הוא ניסה לראות את הצדדים החיוביים שבתוך כל המלחמה האיומה תוך כדי שהוא מבקר קשות את עמי אירופה על ניהול המלחמה הנוראה הזאת-שהשנה יהיה מאה שנה לפריצתה-

        האמת הדברים פשוטים במיוחד לכל מי שיקרא את אורות המלחמה גם ללא כל פרשנות שהיא

    • יוסף,אתה שואל מה זה משנה?

      הרי כל הדיון שלי ושלך כאן מתבסס על כך שהתורה שגם אתה מאמין בה שניתנה מסיני מבטאת אמת עמוקה שבאה להביא לנו מסר לפעולתינו בעולם הזה

      אם זה לא משנה אז על מה כל הדיון כאן?

      ומדוע כל כך מעניין אותך לעסוק בתורה ובנבואה כתוצאה ממנה?

      למה אם זה לא משנה לך מה נכתב לפני 3000 שנה אלא מה שאנו עושים היום אתה מתעקש לבסס את דיעותיך על הנבואה על אותה תורה עתיקה ואתה לא ממציא דת חדשה למשל?

      • כי זה לא משנה מה נכתב אז , אלא מה תעשה היום !!!
        אני לא יודע האם כל מה שמסופר בתורה קרה בדיוק כפי שכתוב. אבל אני כן יכול לקחת מזה לקחים לכאן ועכשיו.
        לכן אני עוסק בתורה.
        התורה היא "מיתוס" , סיפור שיש לו משמעויות לכאן ועכשיו , ושאני יכול להפיק ממנו לקחים לכאן ועכשיו , אך לא בהכרח שהתרחש בפועל בדיוק כמו שכתוב.
        למשל מעשה קין והבל מלמד אותנו כל מיני דברים הנכונים לכאן ועכשיו , אך האם זה באמת משנה האם היו אנשים כאלו ?

        מעניין אותי לעסוק בנבואה , כי הנבואה היא חיבור ישיר לכאן ולעכשיו , לרצון ה' בכל רגע.
        התורה בהקשר הזה של נבואה היא כמו נחל שאפשר לעקוב אחריו ולהגיע אל מקורותיו.

        לגבי דת חדשה , מי יודע ?
        אם תשווה את היהדות שלנו ליהדות של בית שני , ואת שתיהן ליהדות של בית ראשון , ואת שלושתן ליהדות של תקופת השופטים , תגלה 4 דתות שונות לחלוטין.
        מבחינתי הקשר עם האל הוא הדבר החשוב ביותר , להיות מתואם עם רצון ה' כאן ועכשיו.
        המסורת חשובה אך פחות – כי המסורת מבוססת על העבר ולא על ההווה.
        ההתמקדות בעבר מביאה לוויכוחים אינסופיים חסרי תוחלת , כי לא אתה ולא אני יכולים לדעת בדיוק מי כתב מה מתי והיכן. והוויכוחים הללו רק מסיטים אותנו מהמטרה :
        והמטרה היא ההתמקדות בהווה ובמה שאנו יכולים יכולים לעשות כרגע , על מנת לתקן עולם במלכות שדי.

  16. בקשר ל"גם הרב קוק נסחף בהתלהבות הרומנטית-מיליטנטית של אז…." עיין בתגובותיי ובתגובות של ש.צ למאמר כאן באתר "יישום מבוקר" של אריאל הורוביץ ותראה שם את התיחסותינו לטענתה שאתה מעלה כאן על הרב קוק .

    בקשר לשאר טענותיך אל דאגה בעז"ה אתפנה לכך בהקדם ונראה מה יצא..

    • יוסף, אם אתה לא מאמין שכל מה שמסופר בתורה הוא נכון ומדוייק אז במה אתה כן מאמין היסטורית שהוא אכן התרחש? במעמד הר סיני?

      אם גם בזה לא אז הדיון בנינו מסתיים ברגע זה שכן אתה מסתכל על התורה כעל "יהדות כתרבות" ואז אין בנינו נקודת מוצא משותפת

      זה עדיין יגרום לי לתמוה עליך מאיפה אתה מסיק אז שה' קיים ושיש נבואה וכד' מתובנות אישיות כמו הדאיסטים?[מאמינים מצד השכל ולא מצד דתות מסודרות ומאורגנות]

      • החל מאברהם אבינו והלאה , אני מאמין שההיסטוריה היא פחות או יותר כפי שנכתבה.
        לגבי כל מה שלפני זה , אני מאמין במשמעות של הדברים אך ברור לי שהתורה שם הסתירה הרבה הרבה הרבה. אני גם מאמין שהתורה נכתבה על "חורבות" של דרך רוחנית קדומה יותר , וזה קשור לסיפורים על "בני האלהים" , חנוך , המבול , ואריכות הימים המופלגת של הדורות ההם שהלכה והתקצרה.
        זה לא בהכרח שהסיפורים הללו התרחשו במדויק כפי שנכתבו , אך מי שכתב אותם (בנבואה כמובן) רצה להעביר מסרים מסוימים שיקדמו את האנושות , והמסר הוא החשוב. האמת ההיסטורית של הימים ההם מסוכנת ולכן פעמים רבות נרמזה בלבד , בעוד שהיה אפשר לכתוב עליה כרכים שלמים.

        לגבי "מהיכן לי שיש נבואה ?" וכו' – אולי לא הגעתי לנבואה , אבל למקומות "קרובים – רחוקים" לכך הגעתי. היו לי חזיונות פה ושם , וברור לי מחוויתי האישית כי האל מנבא את בני האדם.

        הנבואה איננה "נס" אלא היא טבע. כאשר אדם מגיע לדרגה רוחנית מסוימת וגופו מאוזן , הנבואה תשרה עליו. זהו בעצם "השכל הפועל" של הפילוסופים.
        וכותב הרמב"ם :

        "דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן האל יתעלה ויתהלל באמצעות השׂכל הפועל, תחילה על הכוח המדבר, ואחרי-כן על הכוח המדמה. זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו. "
        (מו"נ ב´ לו)
        הנבואה היא שפע מהאל השורה על בני האדם , וזוהי תכלית השלימות האנושית !
        במילים אחרות : כל התורה אמורה להביא אותנו רק למצב זה !
        המצוות המעשיות הן רק "הכשרה" ראשונית כדי שהגוף והמציאות החברתית תהיה תקינה , אך עיקר ההתפתחות של האנושות זו ההגעה למצב זה.
        והרמב"ם כותב זאת כאן :
        http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_51.htm .

        כאשר מבינים שזו בעצם התכלית של כל התורה והמצוות , לא עלי יש "שאלה" , אלא יש שאלה על כל יהודי דתי עם מספיק שכל שלא הופך זאת למטרתו ושאיפתו העליונה בחיים.

  17. אגב אברם אשמח אם תוכל להפנות אותי למקורות או לשלוח לינק על דבריך שהמיינסטרים של העולם הנוצרי[הקתולי והפרוטסטנטי כאחד לפי דבריך]מאמין בכך שהתורה נכתבה אחרי משה רבינו

    כפי שכתבתי קודם על פי ידיעתי העולם הנוצרי בכללותו מתנגד לדעה זו לא פחות מהיהודים האורתודוקסים בוודאי ובוודאי שאצל הנוצרים הפרוטסטנטים יש התנגדות גדלה לכך והפונדמנטליזם המחשבתי שם הוא נפוץ מאוד אך למיטב ידיעתי גם הקתולים והאורתודוקסים לא מקבלים את הדעה בדבר כתיבתה המאוחרת של התורה

    אם יש לך מקור להפנייה לחיזוק דעתך אשמח אם תפנה אותי

    בתודה מראש

    • אברם העברי

      לגבי יחס הנוצרים לכתיבתה המאוחרת של התורה –

      לגבי הקתולים, יש פסק הלכה מפורש יוצא מפי כהן קטן (=יוחנן פאולוס:) הקובע כלהלן:
      Catholic exegesis… recognizes that one of the aspects of biblical texts is that they are the work of human authors…
      כלומר, הם מודים בפה מלא ולא נמנעים להשתמש בביקורת המקרא כשצריך.
      זה התפרסם באיגרת רשמית של יוחנן פאולוס, כאן:
      http://catholic-resources.org/ChurchDocs/PBC_Interp3.htm

      • ש.צ. לוינגר

        ומה אומרים האורתודוכסים?

      • אם כבר הוזכר כאן היחס של הקתולים לפרשנות בתנ"ך למרות שכמובן שלא מפיהם אנו חיים וודאי שלא בענייני עיקרי האמונה אבל בכל זאת שווה להזכיר כאן בבחינת "קבל אמת ממי שאמרה" את המקרה של רב האי גאון שתלמידו רב מצליח גאון התקשה בפרשנות לפסוק בתהילים[קמא,ה] ורב האי שלח אותו לברר אצל הבישוף הקתולי שבעירו האם יש לו פירוש או הסבר מניח את הדעת על הפסוק!

        רב מצליח שנדהם מעצתו של רב האי גאון שאל אותו לפשר ההמלצה הזו לפנות לעזרה פרשנית בתנ"ך אל הנוצרים ורב האי ענה לו שמאז ומתמיד כשחכמי ישראל נתקלו בקושי של ביאורי מילים וכד' הם נעזרו בחכמי דתות אחרות ו"אפילו רועי בקר"

        אפשר לראות כאן שבדברים מסויימים אין מניעה מלקבל פרשנות גם של אנשי הדת הנוצרים כשהם מתיישבים על הלב וכמו שהאברבנאל בעניין פרשת המלך בספר שמואל מקבל את דעתו של פאבלו הבישוף של בורגוס על פני דעת חז"ל והראשונים בשאלה מסויימת ששאל שם!!

        על עניין הסיפור עם הרב האי והרב מצליח גאון אפשר לראות במאמר של הרב נריה גוטל "בין קבלת אמת ממי שאמרה לבין קבלתה ממלאך ה' צבאות" שנמצא ברשת[לא הצלחתי להעלות אותו בלינק כאן]

    • אברם העברי

      ולגבי הפרוטסטנטים – כאן יש משהו בדבריך.
      כמובן שביקורת המקרא עצמה התפתחה מתוך הפרוטסטנטיות, והגרמנים שבהם היו הצועדים בחזית ביקורת המקרא.
      אלא שבעקבות גל החילון האדיר שעבר על המקרא (=קריאתו כתעודה היסטורית מגמתית וכו' וכו'), קמו זרמים פונדמנטליסטים שרוצים להחזיר את התנ"ך לידי הכנסייה – ראה כאן:
      http://tinyurl.com/ScholarGuild

      אבל בכתבי העת והספרים ה'מקצועיים' לא תמצא כמובן שום פירוש שכזה כפירוש 'מחקרי' – בשביל זה יש זרם שלם של ספרים בסגנון "Preaching the Old Testament", כמו (להבדיל?) ספריו הרבים של הרב אבינר על התנ"ך…

      • אברם,תודה על הקישורים למיטב הבנתי מהאיגרת של יוחנן פאולוס יוצא שהוא מקבל את ביקורת המקרא במידה שלהבדיל הרב ברויאר ז"ל הסתכל על הביקורת וכמו שאתה עצמך כתבת "לא נמנעים להשתמש בביקורת המקרא כשצריך" ודומני שדברים בליבה של האמונה הכנסיה הקתולית לא תקבל

        לגבי הפרוטסטנטים-אני רואה שאתה מסכים איתי ומה שכתבת לגבי הספרים המקצועיים זה לא ראיה מבחינתי כי לא מדובר בספרות דתית וודאי שלא במיינסטרים הפרוטסטנטי בדיוק כמו שאצלינו דומני שלא תגדיר למשל את פרופ' ישראל קנוהל כמייצג טיפוסי של הדתי הסטנדרטי

        בכל אופן ברור שלא מפיהם של הקתולים ולא של הפרוטסטנטים אנו חיים ויאמרו מה שיאמרו זה לא משנה לי זה פשוט סתם עניין אותי לאור דבריך כאן על יחס הנצרות לביקורת המקרא

        ושוב תודה על הלינקים

  18. https://musaf-shabbat.com/2013/03/01/%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%9D-%E2%80%A8%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/

    פטור בלא כלום אי אפשר אז לגבי יחס הרב קוק זצ"ל למלחמת העולם הראשונה ולמיליטריזם שאפיין את אותה תקופה שאברם הביא כאן בדבריו אני מביא כאן את תגובותיי ותגובות ש.צ לוינגר על טענה שעלתה בדיון על המאמר "יישום מבוקר" בעניין זה

    מדובר בתגובותינו מה3 באפריל יעויין שם

    • אברם,לאחר שאני עברתי שוב יותר לעומק על האיגרת של יוחנן פאולוס אני עוד פחות מבין מדוע אתה חושב שהכנסייה הקתולית עשתה כזה מהפך גדול לגבי היחס לביקורת המקרא?

      הרבה מאוד אם לא רוב מה שנכתב שם הוא מה שאתה היית מכנה "אפולוגטיקה" שאתה אוהב כל כך לסנוט בה ככה שאני לא ממש חושב שמדובר בראיה גדולה לשיטתך?!?!

  19. מתגובותיי שציינתי למעלה מה3 באפריל אציין במיוחד למעוניינים את תגובותי שם משעה13:03 שם הייתה התגובה הממוקדת ביותר מבין תגובותיי שם בנידון דידן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: