השבירה כתקדים | ישעיה שטיינברגר

בעוד התורה מתאחה במהירות בשל היותה מרכז החיים היהודיים, הגלות הלאומית אינה פוגעת בכוח הישרדותנו, ולכן נמשכת

 י"ז בתמוז הוא תענית על הפגימה בתורה ובברית סיני שהיא מייצגת, שהרי בי"ז בתמוז ירד משה מן ההר ושבר את הלוחות. כנגד זאת, ט' באב הוא יום האבל הלאומי האולטימטיבי, המתמקד בגלות ישראל ובאבדן ארץ ישראל. שני הצומות זוכים לתיקון מסוים, אך מסתבר שדווקא ברית סיני משתקמת ומתאחה במהירות יחסית, לעומת תופעת הגלות שנגזרה בט' באב ואינה מסתיימת במהירות כלל ועיקר.

דומה שהדברים עשויים להצביע על חיוניותה היתרה של התורה לעומת הממלכתיות הלאומית באדמת המולדת. התורה היא בחינת איבר שהנשמה תלויה בו ולכן הוא מחוסן יותר – עובדה המסייעת לפצע להגליד נגד כל הסיכויים. לעומת זאת הממלכתיות אינה כזו והעדרה אינו פוגע לחלוטין בכוח הישרדותנו, ובשל כך גאולה זו יכולה לחכות בחביון ההיסטוריה.

 אופיו של י"ז בתמוז מתבהר מעיון בלשון המשנה ועריכתה. חז"ל התמקדו בשבירת הלוחות שאינה הגורם אלא התגובה; משה רבנו שבר את הלוחות בשל חטא העגל ואחר־כך זכינו לכפרה במתן לוחות שניים ביום הכיפורים. משמע שאותה יוזמה אישית מתבקשת של אבי הנביאים, הן הוא שבר את הלוחות מדעתו (ורק בדיעבד קיבל על כך "יישר כוח" מהשכינה), היא הביטוי לצרה האמיתית, היא השורש הקמאי לתענית ולכל ההתרחשויות שבאו לאחר מכן בתאריך זה.

אבל עם ישראל היה חייב לחדש מיד את ברית סיני שהופרה והדבר התרחש כבר ביום הכיפורים הסמוך, כך שכל התהליך לא ארך יותר ממאה ועשרים יום.

המעיין בפסוקים בסוף פרשת "כי תשא" ייווכח שהברית השנייה מעוגנת בעיקר בתורה שבעל פה. "לא כרת ה' ברית עם ישראל אלא על דברים שבעל פה בלבד, שנאמר 'על פי הדברים האלה כרת ה' ברית עם ישראל'" (בבלי גיטין ס, ב). הווה אומר שהלוחות השניים כבר אינם כראשונים. על הקודמים נאמר שכל הלומד אינו שוכח, הפירוש היה משולב בכתב, והכול התאים למדרגה של גילוי שכינה בעין. בשניים נדרשו עמל ושינון והתורה מעתה מתאפיינת באתכסיא – ברוח המופשטת. זה התיקון לחטא העגל שנבע מההתייחסות למשה רבנו עצמו כלישות אלוהית כביכול.

גוסטב דורה, משה משבר את לוחות הברית, 1850

גוסטב דורה, משה משבר את לוחות הברית, 1850

דומה שזה הפירוש לסוגיה תמוהה נוספת. רש"י מבאר את הפסוק האחרון בתורה המדבר על "היד החזקה" והאותות והמופתים של מעשי משה רבנו כמתקשרים לשבירת הלוחות. הייתכן שהתורה תסתיים בדבר שאין רע ממנו? הלא למרות כל התיקונים, אין לעם ישראל פורענות שאין בה משרידי העונש על עוון העגל? אפילו עלייה לתורה או הפטרה לא מסיימים אלא בדבר טוב, וכאן כל החומש נגמר בדבר כה מר?! אין זאת אלא שמשה רבנו השכיל בשבירת הלוחות ליצור את התשתית של האבר המרפא את עצמו על ידי הכנת העתיד של ההגמוניה של התורה שבעל פה. הלוחות השניים מייצגים כאמור את אותה הגמוניה מכאן ואילך. יום הכיפורים במשנה, למרות שעדיין החומות מבוקעות והבית חרב, הוא היום השמח של ישראל!

היוזמה האישית של נותן התורה בעולם, משה רבנו, בשבירת הלוחות, היא התקדים (כן שמעתי ממו"ר הגר"י הוטנר, בעל ה"פחד יצחק"), בחינת התורה שבעל פה שאינה כבר בשמים, כוח שיקול הדעת של חכמי ישראל.

התורה באה על תיקונה. ואילו לגאולה שלמה עודנו ממתינים גם היום.

עם איחוד תיקון התורה עם תיקון שלם של הממלכתיות הישראלית  – תיקון שלם של חטא המרגלים ודור המדבר – נזכה לעת חדשה של דור דעה, בחינת "מלאה הארץ דעה", ולא במקרה מילים אלו מסיימות אצל בעל "יד החזקה" המאוחר, רבנו משה בן מיימון, את הלכות הממלכתיות האמיתית, הלכות מלכים בפרקי המשיח שלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013

פורסמה ב-21 ביוני 2013, ב-גיליון בלק תשע"ג - 828 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ש.צ. לוינגר

    בס"ד י"ט בתמוז ע"ג

    קשה לומר ששברי הלוחות באו על תיקונם ואיחויים. כשיש גלות – גם התורה נפגעת 'מלכה ושריה בגויים אין תורה'. התורה נשארת ברשות היחיד, ברשות רבים מצומצמת של קהילה, אך ייעודה הגדול של התורה – ליצור 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' שתתווה את הדרך לתיקון העולם כולו – אינו מתקיים.

    הגלות מביאה לפירוד פיזי בין חכמי התורה, הגורר חוסר תקשורת ובעקבותיו אי הבנה ומחלוקות כואבות. כך בימי הורדוס שאסר על קיום סנהדרין מרכזית, דבר שהוביל למציאות של 'תלמידים שלא שימשו כל צורכם' ולריבוי מחלוקות.

    המחלוקות בין חכמי התורה עצמם, בית שמאי ובית הילל, היו לשם שמים, אך כשיש משבר בהנהגה התורנית -נוצרת בכלל העם אוירה של 'איש הישר בעיניו יעשה'. בעל הבית זורק את בר קמצא, בר קמצא רוקם עלילה שתביא לחורבן, והחכמים מתלבטים אם בכלל להתערב או לא. ומעגל הקסמים של שבירת התורה והממלכתיות הולך ומעמיק.

    התיקון אולי בכך ש'לוחות ושברי לוחות מונחים בארון'. אנחנו מתנחמים ומחוזקים בתודעה ש'אין לנו שיור אלא התורה הזאת', אך אל הלוחות השלמות אנחנו מצמידים את 'שברי הלוחות', את המודעות לפצע הפתוח הזועק לתיקונו. את השאיפה לחזור תורה של 'ממלכת כהנים'.

    היום יום פקודתו של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, שכל כולו היה שאיפה לאיחוי שברי הלוחות. השאיפה לברר את דרכה של התורה כדי שתוכל לשמש כמשפט למדינה המתחדשת.

    התורה אליה שאף הרב הרצוג היתה אחדותית, סביב הרב הרצוג ישבו – בביתו, ברבנות הראשית ובבתי הדין – גדולי התורה מכל החוגים, ספרדים, ליטאים וחסידים, חרדים וציונים, אנשי היישוב הישן והחדש, וביחד ניסו לפתור את הבעיות העומדות על הפרק.

    יהי רצון שתהיה דרכו נר לרגלינו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: