מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי, דבק בסטליניזם ובברית המועצות עד אחרית ימיו. בכרך השני של הביוגרפיה הסוקרת את דמותו לא נרתעת המחברת מהפרקים הפחות מפוארים בעברו

מאיר יערי האדמו"ר ממרחביה: 
שנות המדינה

אביבה חלמיש

384 עמ'

הוצאת עם עובד

ההיסטוריונית פרופ' אביבה חלמיש מרבה לעסוק בספרה "האדמו"ר ממרחביה" במה שהיא מכנה "חידת מנהיגותו" של מאיר יערי. היות שמנהיג השומר הצעיר המנוח מאיר יערי מילא הרבה פונקציות בחיי החברה והנפש של חסידיו בתנועה, נחשפה מורכבות רבה ב"מנהיגותו". אבל האם אין זה כך לגבי כל מנהיג שמתפקד ברבדים רבים? מבחינה היסטורית אין חידה. יש אולי כמה כתמים עיוורים שעדיין מחכים לחשיפה ופתרון, אבל סוגיית מנהיגותו ברורה היום. יש שני "מאיר יערי": ישנו האדם, כפי שראו אותו חברי השומר הצעיר ומפ"ם, אנשי הקיבוץ הארצי, מבפנים. אותם אלה שיצרו סביבו את ההילה הרומנטית של מעין אדמו"ר עם חצר חסידית, כשם הביוגרפיה המקיפה שלו; וישנו המנהיג, כפי שהיה רואה אותו חוקר זר שרוצה ללמוד את נושא הקומוניזם בארץ ישראל ובמזרח התיכון.

רוחות של תבוסתנות

החוקר החיצוני היה רואה לנגד עיניו סטליניסט קדמון, שבאחד מרגעי האמת של ההיסטוריה היהודית חשב כיצד לשרת את האינטרס האימפריאליסטי של ברית המועצות לא פחות מאשר את האינטרס הקיומי של היישוב היהודי בארץ. זה היה ב־1948. בעיצומה של מלחמת העצמאות, בחודש מארס שהיה מן הקשים במלחמה, עוד לפני הכרזת העצמאות, נסוג מאיר יערי מתמיכתו בהחלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר. פירוש הדבר הוא אחד: יערי ואיתו מפ"ם שזה עתה הוקמה איבדו את האמונה בהקמת המדינה היהודית.

היישוב בארץ ספג באותו חודש אבדות קשות וכמה תבוסות שיצרו דמורליזציה קשה בציבור. רוחות של תבוסתנות פשו ביישוב בעקבות הפיגועים ההמוניים בירושלים וההתקפות על שיירת נבי דניאל ושיירת יחיעם, כמו גם כישלון מבצע השיירות לירושלים. חלמיש מזכירה כי לאור החולשה שהפגין היישוב היהודי מול הטרור הערבי מבפנים ומול פלישת צבא קאוקג'י נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בהחלטת החלוקה (מדינה יהודית) והעלתה הצעה להקים בארץ ישראל משטר נאמנות בשליטת האו"ם.

"באותם ימים קודרים נתפס יערי להרהורי חרטה (…) והוא אפילו מצא יתרון מסוים במצב הסבוך שנוצר, שאולי יפתח אפשרויות שהיו בעיניו רצויות. למשל (…) נאמנות בינלאומית בהשתתפותה של ברית המועצות (…) ובאמצעותה יהיה אפשר אולי להשיג שוויון (בשלטון בין שני העמים). (…) על מפ"ם להילחם למען פיקוח בינלאומי בהשתתפות רוסיה הסובייטית, כדי שתושבי ארץ־ישראל לא יהיו נתונים לחסדי המערב בלבד", מתארת חלמיש את עמדת מנהיג מפ"ם.

החוקרים חוזרים שוב ושוב לאותה תקופת מפתח בתולדות מפ"ם והשומר הצעיר. מדובר בשנים שהיה מי שכינה אותן "נופי האשליה", כשם ספרו של ד"ר אלי צור. 1948־1954. זו תקופה מיתולוגית שבה, יאמרו אחדים, נצרף הצופן הגנטי של השמאל הישראלי. יש לשמאל הישראלי כמה שורשים, אבל אין ספק שהיסוד החזק בעברו הוא מפ"ם, המפלגה שנוסדה בינואר 1948 כתוצאה מהאיחוד בין השומר הצעיר, אחדות העבודה (הקיבוץ המאוחד) ופועלי ציון שמאל (אגב, האם אפשר לדמיין היום תנועת שמאל רדיקלית שתכליל את המילה ציון בשמה?). כל עוד תהיה התעניינות בשמאל הישראלי, ולא נראה שההתעניינות דועכת, יחזרו לשנים המעצבות ההן.

יותר מזה: העניין במפ"ם ההיסטורית רק גובר ב־15 השנים האחרונות. כל עוד היה לה קיום פוליטי אקטואלי או צל קיום, ההתייחסות אליה ואל מנהיגיה ההיסטוריים הייתה כאל מפעל פוליטי מפלגתי כושל שהלך והתפורר עם השנים. לאחר שהקיום המפלגתי של מפ"ם נכחד כמעט לגמרי – נשארו ממנו שרידים במרצ – החלה התעניינות ב"שמאל" הישראלי כגוף אידיאולוגי פוליטי תקשורתי שכל רוחות הרפאים האידיאולוגיות של העבר מתרוצצות בתוכו. אז החלה חקירת העבר של מפ"ם, משום שזו מפלגה שבבחירות הראשונות בינואר 1949 קיבלה 19 מנדטים ויכלה לראות את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון, יותר אפילו מ"חרות" של מנחם בגין.

תרומתה של אביבה חלמיש למחקר הזה באמצעות הביוגרפיה בת שני הכרכים על "האדמו"ר ממרחביה" היא חשובה ביותר. אני מניח שאי אפשר יהיה בעתיד שלא להתייחס אל הכרך האחרון העוסק בין השאר באותה תקופה. אך חלמיש לא עוסקת מספיק באותה תקופה במנהיגותו של מאיר יערי. באופן פרדוקסלי, ההתרכזות באיש עצמו ובפירואטים שלו מול שאר מנהיגי מפ"ם כמו גם מול חסידיו בחצרות השומר הצעיר משאירה תחושה של חסר.

כדי להבין את מפ"ם ואת יערי בתוכה צריך לחקור ולחפור עוד ברקע הבינלאומי והבין־מעצמתי של התקופה. אלו השנים שבהן התקרבה המלחמה הקרה לאחד משיאיה עד סף פרוץ מלחמת עולם שלישית. מנהיגי מפ"ם ראו את המערכה המקומית בתש"ח בהקשריה העולמיים. זו הייתה מבחינתם מלחמה אנטי־אימפריאליסטית, שבמסגרתה הערבים – פלשתינים, מצרים, לגיונרים ירדנים ועיראקים יחדיו – נמצאים בצד "הפיאודלי", הצד האנגלו־אמריקני, ואילו אנחנו, "אנו אנו", "פרשי בודיוני", שועטים בערבה לשחרור ישראל, ועמי האזור בצד של עולם המחר שכונה לאחר מכן "מחנה השלום".

הילה רומנטית של מעין אדמו"ר עם חצר חסידית. מאיר יערי עם חברי גרעין עין השופט, 1946
צילום: ארכיון קיבוץ עין השופט

סכין בגב המדינה

הייתה זו טרגדיה, שאותם מפקדי המערכות השונות של מלחמת העצמאות היו ברובם אנשי פלמ"ח וחברי מפ"ם, וכאשר ברית המועצות פנתה עורף למדינה היהודית שקמה הם הלכו איתה. זאת האמת. שוב הגיעה אחת מאותן תקופות מהפכניות, שבה כל מי שראה עצמו חלק מהקומוניזם והמהפכה היה מחויב לתפוס צד. זה לא שיערי וחבריו רצו בחיסולה של המדינה שהם היו בחלקם הגדול מגש הכסף שלה; אבל הם לא התייצבו בצד שלה, בהנהגת בן גוריון. ישראל נחשבה כנוטה למערב ופירוש הדבר: האימפריאליזם האנגלו־אמריקני.

הפנייה האולטרה־סטליניסטית של יערי וחבריו מתרחשת דווקא כאשר סטלין פונה נגד ישראל, אך לא רק. הוא גם מעצים את המתקפה האנטישמית שלו, בעיקר מבית. הציר המדיני בשגרירות ישראל במוסקבה באותה עת, מרדכי נמיר, מחווה דעתו במברק ש"המולדת השנייה" המפורסמת של מפ"ם איננה ברית המועצות אלא מדינת ישראל. מפ"ם וקיבוציה היו קולוניה סובייטית לכל דבר. כל ההסתה האנטישמית בברית המועצות, רצח מיכואלס וחיסול אנשי הרוח שהיו מעורבים בוועד האנטי־פשיסטי במלחמה, ולאחר מכן משפטי הסופרים והוצאתם להורג ב־1952, משפט פראג ועלילת הרופאים, לא הזיזו את מפ"ם מעמדותיה הסטליניסטיות. הם רק הותירו אותה בחורבות עולמה האידיאולוגי והמוסרי והיא לא הצליחה לשקם עוד את הבית הפוליטי שלה.

אבל באותן שנים ברית המועצות בהחלט בנתה על מפ"ם ככלי האמיתי למימוש מדיניותה בישראל. מק"י הייתה שם, אבל לא נחשבה ככוח פוליטי שיוכל להשתלט על המדינה. מפ"ם עם כל פעילותה החשאית בתוך צה"ל, שירותי הביטחון ומשרד החוץ בהחלט נערכה ליום פקודה מהפכני. מפ"ם פעלה בשנים הראשונות כפי שפעלה המפלגה הקומוניסטית בגרמניה בשנים האחרונות של רפובליקת וימאר, דהיינו – מאבק נגד הסוציאל־דמוקרטים. ואין זה משנה מה תהיינה התוצאות. הסוציאל־דמוקרטים במדינת ישראל היו מפא"י בהנהגת בן גוריון. זה ההסבר האמיתי לכך שמפ"ם לא נכנסה לקואליציה בממשלות הראשונות. זאת הסיבה לכך שבן גוריון האשים אותם ב־1953־54 במעין בגידה.

בחליפת מכתבים בין בן גוריון הספון בצריפו בשדה בוקר לבין חבר קיבוץ עין השופט צבי בן חורין בשנת 54', כתב הזקן: "ואתה סבור שמותר לי כאזרח, כיהודי, כפועל (… ) להתנכר לגילויי ההתבדלות של השומר הצעיר ולחבלה הקשה והאיומה שלפי הכרתי העמוקה הוא חיבל ומוסיף לחבל במדינה?". במכתב אחר הוא כותב: "מאז תום מלחמת הקוממיות התכווץ השומר הצעיר והצטמצם בד' אמות של קבוצה, התנכר למדינה ולממשלתה (…) וקשה לי להגדיר במילים מהי החבלה האיומה שחיבל השומר הצעיר במדינה". הוא אף מאשים את אנשי מפ"ם כי בכך שלא הצטרפו לממשלה "תקעתם סכין בגבה של המדינה".

ראש השי"ן־בי"ת באותן שנים, עמוס מנור, אמר בראיון להיסטוריון ניר מן כי "בטרמינולוגיה המודיעינית נתפסה ישראל כ־PINK, כלומר כחשודה בנטיות קומוניסטיות“. את הגוון הזה בעיני האמריקנים קיבלה ישראל בזכות ההשפעה של מפ“ם.

רוב חוקרי השנים ההן של מפ“ם הם חוקרי הבית, אנשים מתוך המילייה של השומר הצעיר, כמו מתתיהו מינץ, אלי צור, גידי אילת ואלון פאוקר. הם יצרו לתופעה המעוותת של הסגידה לטוטם הסטליניסטי הסברים שנעים בין רומנטיקה אידיאליסטית לפונקציונליות סוציולוגית. בעבר, כשעמדה לדיון סוגיית הסטליניזם, תירצו את החרפה ב“לא ידענו“. אחר כך באה התיאוריה שיצאה מנקודת הנחה שברית המועצות והאוטופיה שלה אכן היו הצד הצודק במלחמה הקרה, ומפ“ם פשוט טעתה להאמין שסטלין יכיר מצדו גם בצדקת הציונות וביצירה הקיבוצית המופלאה של משמר העמק ומרחביה.

היום מקובלת התיאוריה שכל ההקצנה הסטליניסטית בין 48‘ ל־53‘ (השומר הצעיר היה סטליניסטי מאז סוף שנות ה־20) מילאה תפקיד “אינסטרומנטלי בעיקרו“, ואף נועדה “לשמש מזור לחברי המפלגה ולמנהיגיה כנגד מכאובי האופוזיציה“, כפי שכותבת חלמיש. הסטליניזם, לפי התפיסה הזאת, שימש “מיתוס מגייס ופיצוי חיצוני על אכזבות מבית“. זה היה “אמצעי לליכוד שורות התנועה וליצירת חזית מאוחדת אל מול כוחות פוליטיים מבחוץ“.

הגיבור הפתטי

ההסברים האלה נוגעים בשולי הדברים. הם ממעיטים קצת באמונתו של "האדמו"ר". כאילו האמונה בקב"ה היא רק אמצעי ליצירת דבק מלכד בחצרו. אך דבר אחד מתבהר ממחקרה הביוגרפי של חלמיש: מאיר יערי, אף שעמד בראש מפלגה שהכינה את עצמה לקראת מהפכה, ובאופן מעשי לקראת הפיכה שלטונית, היה ביסודו מנהיג שמרן. בסופו של דבר היסוד הפטריוטי הציוני גבר על היצר הסטליניסטי שלו לעמוד לרשות האימפריאליזם הסובייטי. אבל היו כמה דמויות פוליטיות שהיו למעשה קומוניסטים לכל דבר, שרצו מ־48' והלאה לפרוע את השטר המהפכני של מצע מפ"ם. מדובר קודם כול במשה סנה ובקובה ריפתין. אבל היו גם אליעזר פרי ואהרונצ'יק כהן, ישראל בר, שמחה פלפן וגם אישים שבאו מהאגף של אחדות העבודה. ההסבר של הקצנת הסגידה הסטליניסטית לצורך "ליכוד השורות" מתמוטט על רקע הפילוגים שנוצרים בגללה: פילוגי ההשמאלה בתוך מפ"ם וכמובן הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד.

נראה שהמתח המהפכני לקראת האפשרות של התלהטות המלחמה הקרה לא מצא פורקן, וסופו שגרם להתמוטטות פנימית. ככל שחלף הזמן ולא פרצה מלחמת עולם שלישית ומלחמת קוריאה הסתיימה, הבינו במפ"ם שלא צפויה מהפכה בישראל, בן גוריון יבסס את שלטונו, וצריך לשמור על הקיים. זאת הסיבה לעצירה על הסף ולגירוש סנה ותומכיו ממפ"ם.

חלמיש נזהרת שלא לכנות את מפ"ם והשומר הצעיר כת טוטליטרית, אבל זה הרושם שנוצר מרצף העובדות והתיאורים שהיא מביאה ללא עודף פרשנויות. אין כמעט עמוד לאורך 292 עמודי התוכן של הכרך השני של הביוגרפיה שבו היא לא מבקרת את יערי, מושא הביוגרפיה. שלא כמו אניטה שפירא, אביבה חלמיש לא נרתעה מהפרקים הפחות מפוארים של המנהיג שחקרה. היא חצתה את הקו האדום של 1949, מה שהביוגרפיה של יגאל אלון ("אביב חלדו") לא הייתה מסוגלת לעשות, כנראה משום שגילתה שהנסיך מגינוסר הפך מגיבור מלחמה מיתולוגי לדמות פתטית שמוטב לא לחשוף את העובדות המאכזבות לגביו.

אם יש חידה בדמותו של מאיר יערי זוהי דבקותו בסטליניזם ובברית המועצות גם אחרי הוועידה ה־20 ב־1956 וגם אחרי מלחמת ששת הימים ב־67', עד עמוק אל תוך שנות ה־70, ולמעשה עד אחרית ימיו. בהקשר הזה מביאה חלמיש ציטוט מעניין של שותפו לצמד המיתולוגי ההיסטורי, יעקב חזן, משנות ה־70. חזן נזכר באחת הישיבות של מזכירות הקיבוץ הארצי שהתקיימה בעבר הרחוק: "אני הייתי כל ישיבה של המזכירות מתחיל בסיפור פרקים מספר 'קשר השתיקה'. ומאיר כל הזמן היה אומר: חזן מביא לנו רק דברים רעים מברית המועצות. אי אפשר כבר לשאת את זה… ואז התחילה ההתפכחות מהחלום". "קשר השתיקה" של אלכסנדר ויסברג היה אחד הספרים הראשונים שתיארו בפרוטרוט את פשעי סטלין, ההוצאות להורג ההמוניות, הטיהורים, העינויים. הספר יצא בעברית ב־1953.

חזן לא ציין מתי היו טקסי ההקראה האלה במזכירות הקיבוץ הארצי, אבל יש לשער שהם נערכו בסמוך ליציאת הספר ולא, למשל, אחרי הוועידה ה־20 ב־56'. אפשר גם להניח יותר מזה: שחזן לא שמע בפעם הראשונה על הפשעים האלה תוך כדי קריאת ספרו של ויסברג. אלא שבאותה תקופה ב־53' הוא היה בשל מבחינה נפשית פוליטית לקבל אישור למה שידע כבר קודם. "האל שהכזיב" יצא בעברית כבר ב־1950, כשמפ"ם הייתה בשיא ההקצנה הפרו סובייטית והאנטי בן־גוריונית.

במקרה של מאיר יערי אכן יש אמת בקלישאה כי הוא היה איש של ניגודים. הוא המשיך להביע תמיכה בקובה ריפתין גם בתחילת שנות ה־70, כאשר ריפתין היה מבודד בעמדתו הפרו־סובייטית, וצריך לזכור שזה אחרי הפלישה לצ'כוסלובקיה ואחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבהן ברית המועצות נלחמה ישירות נגד ישראל. ומנגד, יש ליערי בין צאצאיו הקרובים שני אלופים בצה"ל. בן ונכד. זה אומר עליו משהו עמוק יותר מכל שטות של תיאוריה רעיונית.

סדקים במיתוס

ספרה של חלמיש מעמיד למאיר יערי אנדרטה. אם הוא ראוי לה זה בזכות התנועה ההתיישבותית המפוארת שהוביל כ־60 שנה. היו לו יומרות של אינטלקטואל, איש הגות. חלמיש סדקה את המיתוס על האיש הכותב וחושב כבר בכרך הראשון של הביוגרפיה כשגילתה שלא הוא כתב את מאמרו ההיסטורי (והנשכח) "בראש ובראשונה ידיים". כתב אותו אחיו משה. חלמיש מתארת את יחסיו הקרובים עם כמה סופרים ידועים, כמו משה שמיר, צבי ארד, נעמי פרנקל ונתן שחם. "דבק בו אבק של ז'דנוביזם", היא כותבת.

האמנם רק אבק? יערי שטיפח קשרים מתוקשרים עם אנשי רוח לא קיים היום כהוגה שממשיכים לקרוא בכתביו כדי להציל מתוכם אבק של רעיון מקורי. אל ברל כצנלסון חוזרים כל הזמן. ממשיכים לקרוא אותו, חזור וקרוא, ולדלות פנינים. קוראים את דוד בן גוריון. חוזרים שוב ושוב לז'בוטינסקי – הפוך בו והפוך בו. לראי"ה יש המון קוראים ולומדים. ואת מאיר יערי אף אחד לא קורא היום. זוכרים בחיבה מסוימת את השברולט אימפלה התכלכלה עם הכנפונים הכסופים, עם מושבי העור, עם הרדיו וכל המפרט שמאיר ידע לרשום במפגיע בתביעה שישלחו לו במתנה מאמריקה. אמריקה הקפיטליסטית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013