ההמונים צריכים להכיר שירה | יעל טומשוב

מנחם בן מוציא את אנתלוגיית "השירים הכי יפים בעברית" ומסביר מה הנחה אותו בבחירה ולמה ברי סחרוף ואתי אנקרי הם המשוררים החדשים. מי אמר ששירה לא מוכרת?

 לכאורה אין פסול באנתולוגיה החדשה המתהדרת בשם "השירים הכי יפים בעברית – מאה שנות שירה ישראלית", שראתה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות – ספרי חמד" ונערכה בידי מנחם בן ודורון קורן. זהו ספר נאה, בעל כריכה קשה, שעליה מתנוססת הכותרת באותיות זהב יפות. היא מכילה פתח דבר שאמנם מבאר אך בקושי את הכותרת ("השם שבחרנו מחייב, כמובן, ואכן כל השירים הכלולים באוסף זה נמנים לדעתנו עם השירים הכי יפים בשירה העברית החדשה, כל אחד על פי דרכו, ועם זאת אין מדובר כמובן בכל השירים הכי יפים אלא רק בחלק מתוכם", עמ' 15), אך הוא קצר ונגיש למדי.

אחריו מגיע השער הפותח את האנתולוגיה, שער המקדים את ה"אוסף" עצמו, שנקרא "ארבעה עשר סוגים של יופי", ובו ימצא הקורא ארבע עשרה "קריאות כיוון" פרשניות שמעניק מנחם בן לארבעה עשר שירים יפים ומופלאים בהחלט.

האוסף עצמו מחלק את השירה העברית לדורותיה לשבעה מדורים – החל בשירה "הקדם ישראלית" (אד"ם הכהן, יל"ג ונפתלי הרץ אימבר) וכלה בשער שכותרתו "המשוררים המזמרים" (מנעמי שמר עד קובי אפללו). האוסף מבקש להציג לא רק את כל אוצרותיה הגלויים והבלומים של השירה והזמר העבריים, כי אם גם שירים ופזמונים שהוכנסו אל ה"פנתיאון היהודי־ישראלי". זאת בזכות המילים העבריות שהילכו קסם על העורכים, דוגמת הלהיט אפוף הנפטלין "ישראליזם" של להקת Army of Lovers, לצד שירו של פאול צלאן, “את היי כאת, תמיד“, שחטא גם הוא בשיבוץ מילים עבריות במקור הגרמני.

בזכות ולא בחסד נכנסו, שנאמר: “אנחנו שמחים במיוחד להכניס לאוסף הישראלי הזה משוררים לא יהודים לכאורה, כמו אלישבע הרוסייה, אנטון שמאס הערבי־נוצרי, סלמאן מצאלחה הערבי־דרוזי או ואן נויאן הווייטנאמית, שאמנם אינם יהודים על פי הרבנות הרשמית, אבל בעינינו הם כולם עבריים מוחלטים וישראלים מוחלטים ממש כמונו. כי העברית שלהם והשירה העברית שלהם הן מעשה ההשתראלות (על משקל התייהדות) הכי מושלם שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו“ (שם).

התנ"ך החדש

אין אפוא פסול באנתולוגיה מעין זו. נהפוך הוא – מרבית השירים, ובייחוד אמורים הדברים בשעריו הראשונים של האוסף, אכן "יפים" הם. ואם נישאר ברמה זו של הדיון, כלומר נתעקש לשפוט טקסטים על פי קריטריון אסתטי ניטרלי זה, לא נמצא בו שום דופי; והדיון כשלעצמו ייעשה מיותר. הבעיה מתחילה בנסותנו להגדיר את התחושה החמקמקה שהנה, בכל זאת, חרף כל היפעה והחן, הבניין המפואר הזה נוטה מעט על צדו. ייתכן שמדובר ביומרה הגדולה שנלוותה למעשה הבנייה, או שמא בליקויי התכנון של האדריכלים, שביקשו לשלב במלאכתם את כל הסגנונות הארכיטקטוניים של השירה העברית במאה השנים האחרונות.

מה שבטוח הוא שאוסף מעין זה, מראשיתו ועד אחריתו, מעלה אינספור שאלות ותהיות, שאולי יש בהן כדי לעורר דיון אמיתי בהתפתחותן של השירה העברית והשירה הישראלית וכן באופני התיווך השונים בינן לבין קהל קוראיהן. ואולי לא.

"מה למעשה ההבדל בין 'רוב הזמן את אשתי' לבין 'הכניסיני תחת כנפך'?". מנחם בן צילום: פלאש 90

"מה למעשה ההבדל בין 'רוב הזמן את אשתי' לבין 'הכניסיני תחת כנפך'?". מנחם בן
צילום: פלאש 90

את כל השאלות שהיו באמתחתי נשאתי אל פגישתי עם מנחם בן בבוקר אפריל קריר בקפה הומה אדם. שיחתנו נפתחה בחידון קצר שעניינו השירה הרוסית. בן קרא על פה (בכל זאת, ישב מולי אדם שיודע על פה מספר מסחרר של שירים) משורות הקלאסיקונים הרוסים – בתרגומם לעברית, כמובן – והיה עליי לזהות את המשורר המסתתר מאחורי התרגום. עניתי נכונה על ארבע מתוך שש שאלות. לאחר מכן הגיע תורי לשאול.

מה היה המניע ליצירת אנתולוגיה זאת ומדוע היא נחוצה דווקא עכשיו?

"זה פשוט המצב הנפשי שהייתי בו מגיל 14 עד 21, שזה הגיל שבו הייתי מכור לגמרי לשירה, ואחר כך זה נמשך כל השנים", מספר בן. "ומדובר גם בפעולה תנ"כית. אני לא אומר שזה כל התנ"ך, אבל זה חלק מהתנ"ך החדש. הספר הזה הוא בעיניי ספר שמכיל חלק גדול מהשירה העברית הנפלאה. היה גם עניין שבהתחלה, על פי החוזה, היינו אמורים לבחור 400 שירים, ואני בחרתי 600, ובסוף יש לנו 300 שירים. כלומר, היינו צריכים לבחור. ואגב, יש לי כוונה להוציא סדרה של מבחרי שירה קצרים, לאורך שנים. זאת הכוונה שלי.

"את האנתולוגיה הזאת אני מתחיל ב־14 שירים שפירשתי. בשירים האלה אני מסביר לקורא למה הם נפלאים. על שירים אחרים אני לא מסביר למה הם נפלאים, אבל הקורא צריך להניח שאני חושב שהם נפלאים, כי אני לא נמצא על ידו להסביר לו למה. נגיד שהאוסף עצמו מתחיל באד"ם הכהן. מה שנפלא בשיר הזה הוא קודם כול המילים החגיגיות האלה: 'אל שולחן אלוהים ישבתי שבת'. מצב של התקדשות, אבל גם הסיטואציה עצמה היא מדהימה: אדם באמצע המאה ה־19 יושב וכותב עברית, כשהעברית עדיין לא מדוברת ולא נכתבת באופן ממשי.

"הסיטואציה הזאת היא מה שדן מירון כינה 'בודדים במועדם'. אלה שייסדו את העברית החדשה ואת המדינה בעצם, עוד לפני הרצל. זה התחיל בספרות העברית שנכתבה ויצרה את העברית החדשה ובגעגועים לציון ולארץ ישראל. לכן אני מביא כאן גם את 'התקווה' בגרסה הראשונה. אני לא צריך להסביר למה 'התקווה' בגרסה המלאה היא דבר מעניין ונפלא. יש כאן שירי שמחה ושירי אבל, שירי אהבה ושירי מין. שירים פרועים ושירים עם עדינות נפלאה. אין סוף ומכל הסוגים. וישנם שירים שמסתתרות מאחוריהן אנקדוטות שונות, סיפורים שלמים. שירים שמזכירים לי אינסוף דברים.

"כל השירים כאן מדהימים, אבל אם אין מי שיסביר למה הם נפלאים הקורא לא תמיד יבין. חלק גדול מהקוראים החדשים, למשל, בכלל לא שומעים חרוז, פשוט כי הם לא גדלו על זה. אני פותח באקראי את הספר, זה פוגל. פוגל הוא נפלא, אין מה להסביר. שלונסקי – 'רמזי הירח התלוי'. זה שיר נפלא, שמזכיר לי ספר שירים לילדי הגן שהוצאתי לאור פעם, 'ספר הקוסמים'".

אבל מדוע הרגשתם צורך להכריז מחדש על טקסטים קנוניים, כמו "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי או "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, כ"יפים", ולא להביא דווקא את הפנינים הפחות מוכרות, שירים שחמקו מעין הקנון ונזנחו בצדי הדרך של השירה העברית? מה הייתה הדחיפות לכנס אותם שוב באנתולוגיה כה עמוסה והטרוגנית?

"הדברים הכי גדולים בעברית הם מבחרים. התנ"ך הוא מבחר. 'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי שכולל את החלקים הכי נפלאים בתלמוד הוא מבחר, כמובן מבחר שירת ספרד וכו'. ובאשר לתנ"ך: ישבו 70 אנשי כנסת הגדולה והחליטו שזה יהיה התנ"ך – זה דברי אלוהים. מה שלא נכנס זה לא. למה הם החליטו? זה על פי כל מיני מדדים פנימיים שלהם. שם באמת היו 70 אנשים. כאן הספר כולל בעיקר את תולדות 50 שנות ההתאהבות שלי בשירה. התחלתי בגיל 14, והיום אני בן 64 (תמיד אמרתי שנולדתי מחדש ב־18 ביולי 1969, בטריפ של אל.אס.די שלקחתי עם אבידן – סיפור שאני תמיד מספר. אני גם כאילו בן 64 וגם כאילו בן 44).

"התנ"ך זה ספר אלוהי. לא אלוהים כתב אותו, אלוהים כתב את עשרת הדיברות, אבל זה אנשים שכתבו מפי אלוהים בהשראה אלוהית. באנתולוגיה זו מדובר באנשים שכתבו בהשראה מכל מיני סוגים ואני מזהה את ההשראה ואני יכול להסביר אותה. המבחן הוא במבחן הזמן, הטעם, כל מיני דברים. לומר, אגב, ש'הוי ארצי מולדתי' הוא השיר הכי טוב של טשרניחובסקי זו אמירה".

יפה במובן "מכוער"

  הבעיה העיקרית כאן היא המסגרת שהענקתם לאנתולוגיה, שאמורה להכיל ממד כלשהו של אובייקטיביות. לא היה פשוט יותר לקרוא לאסופה הזאת "שירים שמנחם בן אוהב במיוחד?"

"ואני שואל אותך, מה ההבדל בין הכותרת 'השירים שאני הכי אוהב' לבין אנשי כנסת הגדולה שאומרים 'זה התנ"ך'?"

זאת בדיוק הנקודה הבעייתית במפעל הגדול הזה. שאתה למעשה מכנה אותו "התנ"ך" ומשווה את עצמך לכנסת הגדולה, בתור הפוסק האחרון.

   "לא התנ"ך, אלא חלקים גדולים מהתנ"ך של ימינו. שוב, אין דבר שאני אוהב יותר מהתנ"ך. אבל השירה די נטושה בימינו. אנשים אין להם מושג, בדרך כלל. יש הרבה משוררים צעירים טובים מאוד ונפלאים. אין סיבה בעולם שיהיו כאן עשרות אלפים, מאות אלפי תלמידי ישיבה שלומדים תלמוד, כשבעיניי בספר הזה יש שיאים שהם לא פחות מהשיאים של התלמוד. ולמה שהם לא יפתחו מאות ישיבות שירה וילמדו את זה? אז לומדים אמנם באוניברסיטאות, אבל אני הייתי רוצה לקחת את הספר הזה וללמד שיר אחרי שיר. ללמד עשרות אלפים, מאות אלפים. שוב, מה שיקבע זה העתיד, זה הנצח.

"בעיניי, חשוב מאוד שהחוויה הרוחנית שלנו תתקיים לצד השירים האלה. אפשר נגיד לא ללמוד תנ"ך. אפשר לא ללמוד תלמוד, משנה. אגב, אני פוסל חלקים גדולים מהתלמוד. אפשר לא ללמוד שירה. אבל כדי שנהיה יותר משוכללים ויותר מעודנים ויותר מגיעים עד קצות הנפש, חשוב מאוד שהשירה תילמד. אני לא מבין למה מלמדים את כולם מתמטיקה, למשל. תלמדו רק את מי שמתעניין במתמטיקה. ההמונים צריכים להכיר שירה כי זה ישכלל אותם. בקיצור, השירים האלה נפלאים וכל שיר מסביר למה".

ובכל זאת, קשה מאוד לקבל את המושג "יופי" כעיקרון מנחה ליצירת אנתולוגיה שכפי שאתה מציע אמורה ללמד המונים "שירה מהי".

"תראי, 'יפה' זה לא רק יפה במובן 'יפה', זה גם יפה במובן 'מכוער'. גם במובן 'מכאיב'. אני שב ואומר –  אלה השירים הכי יפים. כשאת שומעת שירים ביום הזיכרון, השירים הכי יפים של יום הזיכרון הם שירי אבל. שירי מוות. יש כאן גם שירים של מרדכי גלילי, שמספר על התאבדות אמא שלו. שימי לב מה אני מכניס לשירים 'הכי יפים' בעברית! אז זה לא יפים במובן 'יפים'. אני מכניס כאן את כל סוגי היופי שלפעמים הוא יופי מכאיב ומכוער. לאה גולדברג פעם כתבה שהיא התלהבה מכך שסיפור כלשהו מתחיל במילים 'היא הייתה מכוערת להפליא'. יש כאן שירים של רמי סערי הקופץ קפיצת התאבדות מהקומה השמינית אחרי שאהובו הקתולי נטש אותו. 'ראיתי את הקומות מסתחררות מתחתיי'. זו סיטואציה מדהימה ולכן זה שיר מדהים".

אז אם אנחנו מתקשים להציע הסבר למה שאתה מכנה "יפה", אולי נוכל להבין אותו על דרך השלילהמה זה שיר "לא יפה"? מה היו המאפיינים שפסלו שירים מלהיכנס לאנתולוגיה?

"קודם כול אני יכול להסביר על שיר לא טוב למה הוא לא טוב, אין לי בעיה. רוב השירים הם לא טובים או לא מקסימים. אבל המבחן של כל השירים, כולם – עד האחרון – זה מבחן ה'קסם'. כן, קסם, דבר שהקסים אותי. דורון קורן ליווה אותי בעריכה, הוא שותף נפלא לעריכה. הוא הביא חלק גדול מהמשוררים הצעירים ואני בחרתי מתוך המאגר שהוא הביא את הדברים הכי יפים, אבל הוא גם מלכתחילה בחר מבחר יפה מאוד. אבל בסופו של דבר המבחן הסופי של כל שיר היה מידת ההיקסמות שלי מהשיר. חלק גדול מהספר הוא שירים שהקסימו אותי בתולדותיי כקורא שירה, במשך 40 שנה.

"אני כבר רוצה לספר לך שהספר הזה נמכר טוב מאוד. אני לא אמסור אינפורמציה בלי הוצאת הספרים, אבל הוא נמכר טוב מאוד. בואי נגיד שהמהדורה הראשונה כבר אזלה, הדפיסו מהדורה שנייה וזה עוד לא הסוף. אני חושב שזה ספר השירה הנמכר ביותר בארץ בשנים האחרונות. נחיה ונראה מה יקרה לדבר הזה – הייתה כבר קטילה מסוימת של אלי הירש, למשל. את יודעת, הקפדתי לא להכניס אותו לאנתולוגיה. לא מתוך זדון, אלא מתוך ניסיון לדייק עם עצמי. אז לא הכנסתי את רפי וייכרט, ולא הכנסתי את אלי הירש ועוד כל מיני אנשים מרכזיים בתחום השירה בארץ. אני פשוט לא מכיר שיר שלהם שהייתי מכניס אותו ל'שירים הכי יפים בעברית'. אבל הדברים שהכנסתי היו הדברים שהרעידו אותי מסיבה כזאת או אחרת. תפתחי כל שיר, תראי לי, אני אגיד לך למה. וכל אחד מהם, הנפלאות שלו היא ממקור אחר שצריך להסביר אותו.

מדוע החלטתם לחלק את האנתולוגיה לפי סדר כרונולוגי דווקא? למה לא לפי צורות, לפי תמות?

"היה חשוב לנו להביא את הרצף. לרצף יש משמעות. קודם כול, זה ספר סוּפר ציוני, הוא מתחיל בראשית הציונות. ואני לא אגיד אלוהי, אבל זה ספר ששייך לענייני אלוהים. יש כאן הרבה שירים על אלוהות. זה גם ספר סופר מוסיקלי, הרבה מאוד שירים כאן הם מוסיקליים במובן הכי פשוט".

אתה מרגיש נוח עם הערבוביה הזאת, שמתחילה ביל"ג ונגמרת בשלמה ארצי?

"זה הערבוביה של החיים הרוחניים והנפשיים והשיריים שלי. אני אוהב דברים מהרבה מאוד סוגים. והמבחן הוא אחד – האהבה, התאהבות. זה המבחן".

אני מבינה, אבל השאלה היא האם לדעתך נכון שאנתולוגיה תכיל את כל הדברים האלה?

"בטח! תחשבי על התנ"ך; יש לך שיר השירים שהוא ספר אהבה, יש לך איכה שהוא ספר אבל, יש לך קהלת שהוא ספר חכמה. משלי שהוא ספר ייאוש וחכמה – מאוד רוחני. יש לך מגילת אסתר שזה סיפור אלוהי. גם כאן יש סיפורים אלוהיים. פשוט צריך לדעת להבחין בין מה אלוהי באמת ומה לא".

ולך יש היכולת להבחין?

"יש לי שלושה נכדים, אני משחק איתם במשחק של מה אלוהים עשה ומה הוא לא עשה. את העץ עשה אלוהים? היא אומרת לי כן. את השולחן? לא, היא צוחקת. את הירח מי עשה? אלוהים. את מראה לילד מה זה אלוהים. הוצאתי ספר שנקרא 'מי צייר את הרקפת' וכותרת המשנה שלו היא 'ספר לימודי אלוהים'. הכותרת אומרת את כל העניין. מי צייר את החמניות? כולם אומרים ואן גוך, אבל אני שואל מי צייר אותן בשדה. אנשים שלא מאמינים באלוהים אומרים 'אף אחד'. מה הם, מטורפים? היה לי פעם קטע מצחיק עם רטוש: אמרתי לו, תראה, הנה פרח, זה אלוהי. אז הוא אומר לי: ‘נכון, למשל השושנים האלה‘. אני אומר לו ‘נכון‘. אז הוא אומר ‘אבל הן ייחודיות, אלה שושנים מפלסטיק‘“, צוחק בן.

הלחן הוא הניקוד

כשאתה מסתכל על השירה הצעירה, אילו מגמות אתה מזהה בה? מה לרוחך ומה לא?

"קודם כול, יש הרבה מאוד משוררים טובים ורובם כותבים באותו סגנון. ומה הסגנון? דיבור שירי מוצפן. קודם כול זה דיבור, זה שיר רק בגלל שכותבים אותו כשיר. ואת יודעת, אפשר לחלק ככה ואפשר ככה –  פשוט מדובר בקצב אחר של קריאה, זה הכול. אז הם כולם כותבים דברים יומניים. הם פשוט אנשים מאוד משוכללים. אצ"ג אמר פעם משפט קטילה יפה כזה על המציאות הישראלית: 'נמושות ותת בינוניים עלו לגדולה בארץ הזאת ואילו יחידי סגולה ברי לב ונפש הם על גדות תהום'. יחידי הסגולה, שאני מקווה שאינם נמצאים על גדות תהום, אלה הם האנשים האלה.

"אנחנו נמצאים הרי בתרבות של כדורגל, של תוכניות בישול, את פותחת שלושה ערוצים ביום שישי – בכולם בשעה מסוימת משודרת תוכנית בישול, לפעמים בהנחיית אותו שף או אותו טבח. זו תרבות מאוד מדכאת. והעוולה הכי מרכזית של ישראל זה היחס לזרים. מאחורי הספר הזה, בין שאר היומרות, עומד גם חזון רוחני גדול, של ישראל שהופכת להיות ארצות הברית של התנ"ך ושל העברית. ברוח הנביאים, שיבואו גויים מכל הארצות. אז בספר הזה יש דבר שמבחינתי הוא מאוד מרכזי – משוררת וייטנאמית, לא יהודייה, ואן נויאן, שהיא משוררת מקסימה, ולצידה משוררים ערבים נהדרים כמו אנטון שמאס וסלמאן מצאלחה. משוררים שהכניסו את עצמם לתמונה ברגע שכתבו בעברית. העברית היא ההגדרה והשיר של אהוד בנאי שמופיע בספר, 'היברו מן', שכולו באנגלית חוץ מקטע אחד, זה שיר שמסביר את הנקודה הזאת".

אז אולי נדבר על השער האחרון בספר, שמוקדש למה שאתם מכנים "המשוררים המזמריםאלה שגם כותבים, גם מלחינים וגם שרים את שיריהם", כמו שלמה ארצי, ברי סחרוף, אהוד בנאי, עברי לידר, עמיר בניון, קובי אפללו ואחרים. מדוע כללתם גם את הטקסטים האלה באנתולוגיית שירה עברית?

  "אני בטוח שאלה המשוררים החדשים המרכזיים. אנשים חושבים שהם לא מתעניינים בשירה. אבל הם כן, הם פשוט לא יודעים שזו שירה. זה שירה וזה שירה. ומי המשוררים הכי גדולים בימינו? אלה. לא כולם, כמובן, אבל את יודעת, שלמה ארצי, נעמי שמר, שהיא לא פחות טובה מרחל. אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, ברי סחרוף – זה משוררים מדהימים. שואלים אותי 'מי המשוררים הגדולים בימינו?', ואני אומר – בואו תראו, ברי סחרוף, אתי אנקרי, בעיקר בשירים החדשים שלה. דנה ברגר. מה למעשה ההבדל בין 'רוב הזמן את אשתי' לבין 'הכניסיני תחת כנפך'?"

מדוע, אם כן, חשתם צורך להבדיל גרפית בין השירה לזמר? להבליט את הגופן, להוריד את הניקוד?

"אני מבדיל בין משהו שהוא מאוד פנימי, של אנשים שכל ההשראה שלהם היא השראה של מילים במובן הכי לשוני והכי שירי, לבין משהו אחר. יש רמה שהיא הרמה ה'יהלומית' של השירה. מי שכותב שירה כמשורר, בהשראה משוררית, אז הלשון שלו היא מין יהלום כזה, זה משהו… אני לא יודע איך לכנות את זה…"

המינרל הזה?

"בדיוק. עכשיו, מי שמתחיל ממקום אחר, ממקום של מוסיקה ושירה, זה מתחיל אצלו קצת אחרת. הרי ברור שכששלמה ארצי כותב 'רוב הזמן את אשתי' הוא לא בא מהמקום של הלשון. הוא בא מאיזה דיבור. לעומת זאת, כשרטוש כותב 'את יחידה כצל/ את בוגדה כנחל', שזו דוגמה קיצונית, הוא בא מתוך הלשון. הרי למה אלתרמן הבדיל בין השירים שלו לבין הפזמונים? הוא הבדיל, כי הוא כתב את זה בתנוחה אחרת.

"בגלל שאנחנו מזמרים את השירים, מכירים חלק מהם, אז זה הניקוד, כמו התורה המקורית – כי מזהים את זה, כי מכירים את זה. אין צורך לנקד 'בראשית…'. אז ככה כולם יקראו נכון את 'תחת שמי ים התיכון,/ עושה ירח הפוגה, ומתקפל./ 'דאגות' אומר לי איש עם מכחול'. אף אחד לא יקרא את זה 'מִכְחוֹל', יקראו את זה כמו שהזמר הוגה את זה. על דיבוריות בכלל הקפדנו בכל הספר הזה".

מהמשוררות הגדולות בימינו. דנה ברגר  צילום: פלאש 90

מהמשוררות הגדולות בימינו. דנה ברגר
צילום: פלאש 90

ממד של מסחריות

שיחתנו הפתלתלה מתעגלת לכדי לולאה נוספת של שאלות על אתיקה ואסתטיקה ומסתבכת שוב בקשר מוזר. דומה שכל דיון הנוגע לקריטריונים אמיתיים שעל פיהם אפשר לשפוט טקסטים שיריים ולעמוד על טיבם הוא עקר מיסודו, שכן איש לא יכול להתווכח עם עורך אנתולוגיה זו על טעם האבטיח: "אני אוכל אותו והוא נפלא בעיניי, ועל זה אין מה להתווכח. היחס לשירה הוא בדיוק אותו דבר. אל תתווכחו איתי".

אנחנו עושים עוד סיבוב סביב הניסיון להבחין בין "שיחת בית קפה" – מה מקסים בעיניי ומה לא – לבין בחירת טקסטים על בסיס טעם אישי, והצגתו כמיטב השירה העברית.

"בסדר", מודה בן, "אז אני אומר, 'זה משחק'. אז תוציאו אתם אנתולוגיה. חמישים שנה אני עוסק בשירה, עכשיו הוצאתי אנתולוגיה, אז יש לכם עוד חמישים שנה. זה פשוט יצא ככה, זה קרה; באו אליי והציעו לי את זה בעקבות 'האח הגדול' שהייתי בו, אני לא יודע אם את יודעת את זה, ציטטתי שם הרבה שירים ובעצם הפנייה אלי הייתה אז, אחרי 'האח הגדול'. הציעו לי, אז נכנסתי לזה".

אז אפשר לומר שהייתה לזה אוריינטציה מו"לית מובהקת ולא אוריינטציה מחקרית, נניח?

"אני מביא כאן את הדברים הכי מעודנים והכי מורכבים. להגיד שיש לזה איזשהו ממד של מסחריות זה פשוט אנטי־הספר הזה. כשאומרים מסחריות, מתכוונים למישהו שעושה פשרה כלשהי למען המכירה. ואני לא התפשרתי, אפילו לא במיליגרם קטנטן, אפילו לא בטיפה. ואמרתי לך – מה זה 'להתפשר'?"

להביא 300 שירים במקום 600, למשל?

"נכון, מה שמסתבר כהחלטה מסחרית לא רעה, כי הספר די יקר. אבל זה הולך, זה נמכר".

לא נותר אלא לשאול למי מיועדת, בסופו של דבר, אנתולוגיית "השירים הכי יפים בעברית". האם לשוחרי שירה מושבעים, אותם מתי מעט שפיתחו זה מכבר טעם פואטי משל עצמם, או שמא לקורא ה"נבוך", שאינו בקי ברזי דרזין של השירה העברית־ישראלית ומבקש להעמיד על מדפו קומנטר בן 558 עמודים שייקח אותו למסע קסום בין משוררי עבר, משוררי הווה ומשוררי עתיד אשר שרדו, בדרך נס, את המעבר מההגייה האשכנזית להגייה הספרדית ואף הצליחו להלחין שירים בשפת הקודש.

"קהל היעד שלנו הוא הנצח", מסכם מנחם בן. "זה ספר שמיועד לקהל הנצח, כי אני מקווה שהשירה מיועדת לקהל הנצח. אפילו שיר אהבה קטן כזה – 'פעם אל הרצפה / לצורכי אהבה דחופה / ירדנו' – של שרי בן בנימין, זה שבר של חיים שקורה. זה דברים נצחיים. כדי שהם יהיו נצחיים בפועל הם צריכים להיות כמו שהמון לומדים תלמוד. שהכול יהיה מסובסד ומתוקצב ואם היו עשרות ישיבות שירה, או מאות ישיבות שירה, השירה הייתה נשארת והעולם שלנו היה משתכלל. זה פשוט פותח את הרוחניות ואת הנפשיות לאין ספור כיוונים, כי זה דברים גדולים במהותם, כל אחד מכיוון אחר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביוני 2013, ב-גיליון בלק תשע"ג - 828 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: