מאת הרב חיים נבון, גיליון פרשת קרח

קרבן התורה וההלכה

מאחורי ההכרה בהומוסקסואליות ניצבת תפיסה תיאולוגית הרואה בתורה כלי משפטי הגובה מחיר ממי שאין היא מתאימה לו

הרב נבון עומד במאמרו על הסתירה העמוקה שקיימת בין חווית עולמו של ההומוסקסואל ובין צו התורה. לכאורה גורלו נחרץ לחיות בדיכוי תמידי של היצר הסוער ביותר בנפש האדם, בנפתולים ומעקושים. אלטרנטיבה של ממש אין לו, ושום סיפוק ליצר, מלבד זה הכרוך במעשה האסור, איננו עומד לפניו.

לא מעט רבנים עמדו בעבר ועומדים בהווה נבוכים אל מול תופעה זו. כיצד ניתן להתמודד עם סתירה כה עמוקה בין חיי האדם ובין צו התורה? הרב נבון מתמודד עם השאלה בעיקר במישור החברתי־קהילתי ודורש אמפתיה וחוסר־קטלוג. אני אבקש להרחיב בנושא בבחינת ההיבט הרעיוני־פילוסופי שלו. מה מספרת לנו סתירה זו על האדם, על העולם ועל התורה?

כידוע, ישנן שתי גישות יסוד לסתירה זו. הגישה אחת רואה בנטייה ההומוסקסואלית מציאות מולדת שאינה בת שינוי. מכאן מוצאו של היחס החומל והאמפתי מבית מדרשם של הרב יובל שרלו, הרב נבון וגם הרב לוביץ', שאף הוזכר במאמר. גישה שנייה רואה בנטייה זו תוצר חברתי ואולי הפרעה נפשית. העיקרון בגישה זו הוא שהמצב בר־שינוי ובר־תיקון, ועל כן מי שתומך בה קורא להומוסקסואל לגשת לטיפולי המרה למיניהם על מנת שיסדיר את עולמו הרוחני.

מה מקורן של גישות אלו, ובסגנון אחר – מנין אותם רבנים משכילים שואבים את מסקנתם על אודות טבעם של ההומוסקסואלים? האם הדבר נובע ממספר הפניות אליהם בנושא זה, כפי שהציג הרב נבון? ושמא ממחקרים מדעיים? מחשבה כנה איננה מסוגלת לקבל זאת. למרות התקדמות המדע הגנטי טרם הוכח מעל כל ספק כי הנטייה ההומוסקסואלית הינה גנטית ואינה בת שינוי. הדבר נבחן בעיקר במדדים פסיכולוגיים ובהם קשה לדבר על הוכחה אמפירית המפריכה כל ספק. גם מספר הפניות איננו מדד אמיתי. לא ניגשים להתמודד עם איסור חמור מדאורייתא על סמך מדד פופולריות של תופעה כלשהי. אם היינו נוהגים כך, הרי שאיסורים רבים בתורה היו מוטלים בספק רק משום שרבים האנשים המרגישים שאינם מסוגלים לקיים אותם.

ברצוני להציע לפיכך כי בהבדל בין הגישות נעוצה השקפת עולם שאיננה נוגעת לטבע האדם אלא לטבע התורה, ואולי גם לטבע הא־ל, כשהשאלה המרכזית העומדת למבחן היא מה קדם למה – העולם לתורה או התורה לעולם. ואבהיר כוונתי.

צדדי המשוואה

איגוד רבנים בארה"ב פרסם בעקבות ההתמודדות הנפוצה עם תופעת ההומוסקסואליות את ההצהרה הבאה (מובא בhttp://www.torahdec.org/Default.aspx; בתרגום חופשי)

מנקודת מבטה של התורה, השאלה אם נטיות והתנהגויות הומוסקסואליות ניתנות לשינוי היא מאוד רלוונטית. הרעיון שא־לוהים ברא אדם שאינו מסוגל למצוא אושר במערכת יחסים אלא אם כן הוא עובר על איסור מן התורה אינו מתקבל על הדעת…

אנו דוחים בתוקף את הרעיון שאדם בעל נטייה הומוסקסואלית איננו מסוגל להתגבר על היצר או התשוקה שלו. התנהגויות ניתנות לשינוי. התורה אינה אוסרת דבר שאי אפשר להימנע ממנו. נטישת אנשים בחיים של בדידות וייאוש על ידי שלילת כל תקווה ומרפא להתגבר על המשיכה לבני אותו מין היא אכזרית ללא רחמים.

מפאת האכזריות הכרוכה באורח חיים שבו לא ניתן לממש את יצר המין, רואים אותם רבנים שפרסמו את ההצהרה את הסתירה שחווה ההומוסקסואל כקושיה תיאולוגית. כיצד א־להים הטוב והרחום יוצר מנגנון שמזיק לבריותיו? ומפני שהנחת היסוד היא שא־לוהים הוא טוב, הרי שהשאלה מתהפכת – את א־להים לא צריך להסביר, וכן לא את התורה שנתן. הקושיה היא על אותם הומוסקסואלים שחשים סתירה בין נטיותיהם ובין התורה, והם שצריכים לעשות בדק בית. המסקנה היא שנטייתם איננה גנטית ובהחלט בת שינוי. על כן בעבודה אישית הם יוכלו להתאים עצמם למצוותה של התורה ולמנגנון שברא א־לוהים והקושי והרע יבולעו מן העולם.

ברקע גישה הזו אני מזהה את התפיסה שלפיה "תורה קדמה לעולם", ואין כוונתי לממד הכרונולוגי אלא לזה ההיררכי. בשאלה איזה מצדדי המשוואה אנו מקבלים באופן אקסיומטי ובאיזה אנו דנים, גישה זו תופסת את צו התורה כהנחת מוצא ומנסה ליישב את שאר הרכיבים במשוואה על פיה. לבחינה זו, הקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא". כביכול התורה היא תבנית העולם ותוכניתו, ועל כן לא ייתכן שיהיה דבר בטבע המציאות שאיננו מתיישב עמה.

מה אם כן סוברים אלו שמכירים בנטיות ההומוסקסואליות כנטיות טבעיות שאינן בנות שינוי? כיצד הם יסבירו את הקושי התיאולוגי שכרוך בכך? דומני שבין אם יודו בכך ובין אם לאו, ביסוד תפיסתם מונחת ההשקפה כי ה"עולם קדם לתורה". לאמור: אין העולם נברא או מושתת על בסיס חוקי התורה אלא להפך – התורה ביסודה באה לתת מענה, סדר וחוק, לבריאה שעלולה בעקבות הבחירה החופשית של האדם להחריב את עצמה. הנחת המוצא היא שהטבע קיים כשלעצמו בתור יציר כפיו של א־לוהים, והתורה נבנתה כארמון ממעל לו.

השלכה ישירה של השקפה זו היא שהעולם כשלעצמו טוב ושלם הוא, ואילולא החריב אותו האדם היה נשאר כך תמיד. ומפני מה בכל זאת קורות רעות? זאת, לפי הרמב"ם, מפני שהאדם מצמצם את ראייתו לרכיב אחד בלבד מכל המציאות. לו היה האדם מרחיב מבטו אל כל המציאות – כולל מערכות הכוכבים כולן – היה רואה כי כל מעשה הבריאה הינו "טוב מאוד". כדי לשמור על סדר זה מכל משמר ניתנה התורה כמערכת חוקים הדואגת לשימור ואיזון של הכוחות שבטבע.

זוהי לדעתי יסוד השקפתם של כל המכירים בנטייה ההומוסקסואלית כדבר טבעי וקבוע. לא בכדי זהותם הדתית של אלו תהיה דרך כלל שונה מאלו הדורשים טיפולי המרה. רבנים אלו יהיו בדרך כלל אלו שפתוחים לעולם הכללי, רואים כדבר לגיטימי עיסוק במה שנקרא "מקצועות חול" ודורשים לשלבם בפיתוח אישיותו של האדם. אולי גם אוחזים בתואר אקדמי נוסף או מקצוע אחר מלבד זה הרבני שאינו אמון על "טהרת הקודש". אלו רבנים שחיים בעולם כפול – ויהיה הוא דיאלקטי או הרמוני. הם רואים בטבע המציאות והאדם מנגנון שאינו דורש הצדקה ולא טשטוש. הצורך הטבעי מופיע אצלם כדרישה לגיטימית הזוקקת מענה ולא התחמקות. משכך, גם הנטייה ההומוסקסואלית מתקבלת אצלם כדבר נתון ולא כשקר.

טובת הציבור

לגישה זו, הדיון בדבר הסתירה שבין טבע ההומוסקסואל ובין התורה מועתק לצידה השני של המשוואה. לא הנטייה ההומוסקסואלית היא שדורשת הצדקה אלא התורה. והשאלה היא כיצד התורה אוסרת על דבר שמצוי באופן טבעי במציאות והנדרש כדי להביא את האדם אל שלמותו הנפשית.

את התשובה שכה חסרה בשיח בתחום יש להביא מנושא דגלה של השקפה זו, הלא הוא הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, לד):

חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה, מידה, או מעשׂה מועיל שרוצים להשׂיג, מתכוונים לדברים שעל־פי־רוב, ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה. כי התורה היא ציווי א־לוהי. תוכל להתבונן בדברים הטבעיים שמאותן תועלות לכלל הנמצאות בהם – מתחייבים נזקים לפרטים, כמו שהתברר מדברינו ומדברי זולתנו.

בהתאם להתבוננות זאת אל תתפלא גם כן שכוונת התורה אינה מושׂגת בכל פרט ופרט. אלא מתחייב בהכרח שיימצאו פרטים שהנהגה זאת של התורה לא תביא אותם לידי שלמות, כי לא כל מה שמתחייב מן הצורות הטבעיות של המינים מושׂג בכל פרט ופרט, כי הכול מא־לוה אחד ומפועל אחד: נִתְּנוּ מרֹעה אחד (קהלת יב, יא). מה ששונה מזאת – נמנע. וכבר הבהרנו שלנמנע טבע קבוע שאינו משתנה לעולם.

מאמר זה של הרמב"ם איננו יכול שלא להסעיר את הדעת. נשים לב למילותיו של הרמב"ם: דווקא בגלל שהתורה היא א־לוהית, וניתנה מרועה אחד, לא ייתכן שהיא תשלים פעולתה אצל כלל הציבור. ייתכן ואולי גם הכרחי שיהיו פרטים שהוראותיה של התורה לא יביאו אותם לידי שלמותם ואולי יזיקו להם.

קל לראות כי ברקע קביעה זו עומדת ההנחה שהעולם קדם לתורה. לתפיסת הרמב"ם התורה היא מענה למציאות, לא המחוללת שלה, ועל כן היא מוגבלת לתנאים שהטבע מציב. וכמו בכל מערכת משפט, שבה לא ניתן לנסח חוק שיבטיח תועלת בכל זמן מן הזמנים ובכל אדם, כך גם התורה. אפילו איסור ברור כמו רציחה איננו יכול להיות תקף בכל זמן ובכל עת, שהרי יש מלחמות ויש הרוגי בית דין. תמיד יהיה חריג לחוק הכללי, אותו אחד שהחוק לא יועיל לו.

נשוב לסוגיית ההומוסקסואליות. האם ממבט מערכתי של טובת הציבור והעם היהודי איסור משכב זכר נראה נכון? דומני שגם בעלי הנטייה ההומוסקסואלית יצטרכו להודות שהתשובה לשאלה זו חיובית. ממבטו של ציבור, חשוב שהמערכת הזוגית ההטרוסקסואלית תיתפס כדבר הנכון והרצוי ואילו זו ההומוסקסואלית תיתפס כדבר החריג. חברה הרוצה להתקיים ולהעמיד תולדות וצאצאים אינה יכולה להרשות לעצמה מציאות שבה חלקים גדולים ממנה יוציאו ימיהם במשכב זכור. א־לוהים יודע כי העולם לא מונע רק מיצרים טבעיים אלא גם מאופנות, ועל כן קיים החשש שמא אם יותר המעשה גם אנשים ללא נטיות מולדות יתפתו לחיות באופן כזה שישים קץ לשושלת המשפחתית שלהם. בשל כך אסרה התורה משכב זכר. זו תועלת הציבור, ואם יש אדם שהדבר אינו מתאים לו או אפילו מזיק לו, הרי שהוא קרבן. קרבן מתבקש.

אגב, בדיוק אותו דבר יכול לקרות באיסורים אחרים. יכול כהן למצוא את האישה המושלמת מבחינתו, זו שתעניק לו חיי אושר ושלמות, אך אותה אישה גרושה מנישואין קודמים, ולכהן כידוע אסור לשאת גרושה. ייתכן שאשתו גם תיאנס חלילה שלא מרצונה ותהא אסורה עליו. האם גם אז נצדיק את ההלכה אל מול טבעו ורצונו של אותו כהן? קשה להעלות על הדעת. בהכרח נצטרך לטעון כי אותו כהן הוא קרבנה של ההלכה שנועדה לשמור באופן כללי על מעמד הכהנים בעם ועל ייחוסם.

הרווח המיידי של גישה זו הוא שאיננו צריכים להתכחש לנטיות האנושיות או להסתתר מאחורי סיסמאות. כן, ההומוסקסואל הדתי הוא קרבן למערכת שמיטיבה עם הכלל ולא כוונה לשלמות כל פרט ופרט, ועל כך יש רק להצטער או לנקוט כל יחס אחר שמציעים הרבנים המנויים לעיל. את הנקודה הזו חשוב להבהיר ולא להחביא אותה.

מעתה, צומחת ועולה השאלה הבאה – כיצד אותו קרבן צריך או יכול להתמודד עם המציאות שנכפתה עליו. מה הכלים העומדים בידי קרבן ההלכה כדי להצליח להתקיים בשלום? זהו נושא מרתק הפותח פתח לעולמות רחבים, אבל זהו כבר נושא למאמר אחר.


עידו פכטר

—————

בעיה בהגדרת ה"אני"

במאמרו הביא הרב נבון מובאה מהתייחסות של הרב קוק לנושא, שבה הוא מפרש את המילה "תועבה" המופיעה בכתובים מלשון "תעו בה". דומה כי הבנת הטעות ושורשה, כפי שמזכיר הרב קוק, הינה מפתח חשוב שעשוי לקדם את פתרון הסוגיה.

ראשיתה של הטעות בניסיון הבלתי מודע של כל אדם למצוא את הגדרת ה"אני" שלו. זו משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שהאדם מגיח לעולם כיצור חסר ישע, מנותק ברגע אחד מאמו שעד עתה היה קשור בה בצורה סימביוזית ביותר, ומרגיש חוסר ודאות אישי בעולם שנראה שהדמויות הבוגרות בו מכירות את עצמן ואת מקומן. זו משימה קשה שבעתיים בדור של שפע, שההצלחה וההישגיות בו מדידות ופומביות.

הפחד מה"ריק", הבהלה והחיפזון למצוא לעצמי איזושהי הגדרה ולא להרגיש תלוש, מביאים אותי כאדם לאחיזה בהגדרה מסוימת. הטעות היא באובססיביות שבה אני מתייחס להגדרה לא מודעת זו, ב"נפח" הקיצוני שהיא מקבלת אצלי. משם מתחיל כבר מדרון חלקלק שמשבש את האיזון הפנימי והופך ל"נכות" נפשית המשפיעה באופן קשה, גלוי וסמוי, על האדם ועל סביבתו.

הגדרת ה"אני" הרצויה אמורה לצאת מהרגשת רוגע וודאות פנימיים, מההכרה שמקומי בעולם קיים מעצם היותי, מ"צלם א־לוהים" שבי. זו הגדרה שנותנת משקל לכל התכונות הקיימות בי, החיוביות ואלה הגורמות לי קושי. רובנו ככולנו לא מצויים בהגדרה הרצויה והבריאה הזו. רובנו נשאבים בקלות באופן לא מודע להגדרה המותנית שממהרת להיצמד לתחום מסוים ולהפוך אותו לחזות הכול. מכאן נובעות רעות חולות הגורמות סבל רב לכולנו.

ההבדל היחיד הוא שאצל ההומוסקסואליים ההשלכות של הטעות הזו גלויות ונראות, ואצל היתר סמויות ופחות בולטות, ועדיין באופן מהותי טעות בהגדרת ה"אני" לעולם היא טעות חמורה, הסותרת את עבודת ה' הנכונה ובעלת השלכות קשות.

סותרת את עבודת ה'? אכן. יש בהיצמדות להגדרת "אני" לא נכונה משום עבודה ל"אל זר בקרבך", גאווה כאילו זו ההגדרה שלי ואין בלתה, גאווה שלעתים מתלבשת בתחפושת של ענווה פסולה – שגם היא בעצם גאווה. מדובר בהגדרה כל כך בסיסית, המתקבלת כ"אקסיומת על" מוחלטת בתוכי וממילא משפיעה על כל מחשבותיי, רגשותיי ומעשיי.

מה עליי לעשות?! לא להילחם בעצמי ולרצות בבת אחת "להעיף" את הטעות ממני ו"להיות כמו כולם", אך גם לא להיכנע ולהאמין ש"זה" (ההגדרה המוטעית) באמת "אני" ולתמיד. אלא להיות בהשתדלות.

על האדם לצאת מתוך אמון כי ה"אני" שבתוכו שלם הוא וטוב ורק הוא מיהר להגדיר אותו באופן מוטעה. לעזור לעצמו בעזרת אדם מקצועי לזהות את הטעות בהגדרה, תוך הבנה מהי החשיבה המוטעית שגרמה לו להגיע להגדרה המוטעית. להגדיר ולחזק הגדרת "אני" מאוזנת, רחבה, בלתי מותנית ומדויקת יותר. השתדלות בכיוון כזה תביא אט אט למבנה נפשי שיעמוד לצד המבנה המוטעה שבתוכו. עם הזמן עתיד המבנה הנכון לקבל יתר תוקף ולהחליף את זה המוטעה.

זוהי "דרך ארוכה שהיא קצרה". יש סיכוי טוב שהתייחסות לשורש הבעיה תסייע גם לבעיה עצמה.


תמר פרנקל

הכותבת היא מנחת הורים ותומכת משפחתית

————-

קלישאות צפויות

עם כל הפתיחות, מאמרו של הרב נבון לוקה בשמרנות מצויה, החוטאת לתפקידו האמיתי של הרב

כשקראתי את מאמרו של הרב נבון הופתעתי לטובה. חלקו הראשון של המאמר כתוב ביושר ובבהירות, ומיטיב לתאר די במדויק את חוויותיהם של ההומו־לסבים הדתיים. הרב נבון הפריך את כל הטיעונים הדתיים הקלאסיים שנשמעים כנגד להט"בים, שמתגלים כקסנופוביה טהורה במסווה תורני. ביקורת מנומקת של רב אורתודוקסי על הטענות של מי שהוא מכנה "חוגי הרב קוק" היא דבר שצריך לברך עליו שהחיינו בשם ומלכות, ולא מתוך שנאה חלילה, אלא משום שעד לפני מספר שנים ביקורת עניינית שכזו לא הייתה יכולה להישמע, ועל כך נתונה לו הערכתי הרבה.

אולם, למרות הפתיחות שהפגין, לא הצליח הרב נבון שלא ליפול לקלישאתיות שמרנית צפויה, ובמילותיו שלו: "זה לא הרבנים – זה אתם. אתם אלו שבחרתם להאמין בתורה ולקיים את מצוותיה. אתם מקפידים על מצוות התורה משום שאתם מאמינים שהיא אמיתית. התורה האמיתית הזו מעמידה אתכם בניסיון נורא. אם תצליחו לעמוד בו – קדושים ייקרא לכם". לקורא נותר לתהות – האם את אותה תשובה היה כותב לאישה עגונה, או שמא בשבילה היה הופך שמים וארץ? האם את אותה תשובה הוא ייתן למוכרי חמץ או לחקלאים ולמלווי כספים בשביעית? האם להם הוא היה מעז לכתוב "מה פתאום היתר מכירה? אתם בחרתם להאמין, תשאו בתוצאות", או שהתשובה הזו כלל לא הייתה עולה בדעתו?

אותו קו שמרני ממשיך כאשר הרב נבון תוהה האם נטייה מגדירה באופן בלעדי את זהותו של האדם ולכן חושב שאין להשתמש בביטוי "הומואים דתיים". מדובר בהיתממות קשה, כיוון שהשאלה איננה המיון החברתי אלא תיאור המציאות – קרי, האם אפשר לדבר או שמעדיפים לחיות בחברה שההסתרה והשקר עומדים בבסיסה. לצורך דוגמה, הבה נניח שאדם חי את חיי הבדידות והנזירות שהרב נבון דן אותו אליהם ("אותו אדם מתמודד עם יצרו ויכול לו"). האם יכול הרב נבון לראות אותו מגיע לכנס של "בניין שלם"? אולי נהנה לשמוע את רב בית הכנסת דורש חירופים בשבת על "אותם אנשים" כפי שקרה לי בשבת האחרונה? אולי מדמיין אותו הרב נבון מגיע לחתונה משפחתית ומתפתל מול דודות אכזריות שמאחלות לו מעומק לבן "בקרוב אצלך"?

האמירה הזו של הרב נבון היא דוגמה הממחישה את הצביעות הקיימת בחברה כלפי בעל הנטיות המיניות השונות. בתפיסה הרווחת, זוג שעומד מתחת לחופה אינו מצהיר על מיניותו, אך זוג גברים ההולך יד ביד – או לדעת הרב נבון, אפילו רק אדם המדבר על רגשותיו – "מוציא את המיניות לרשות הרבים". הפעולות שבהן הרוב (הסטרייטי) מצהיר על מיניותו הן כל כך נורמטיביות, שהן כלל לא נתפסות כהצהרה על מיניות. אי לכך, הפועל היוצא ההכרחי של האמירה שיש חטא חברתי בהגדרה עצמית כהומו הוא חזרה לארון. אם הרב נבון רוצה שאנשים לא יגדירו את עצמם, לפחות שימשיך עם הקו הזה ויפסוק שלהומואים מותר לשקר לדודות בחתונות המשפחתיות.

שפות זרות

בעיות אלו עוד מתגמדות אל מול הבעיה המרכזית במאמר – ההתעלמות המוחלטת מהצבת גבולות שיח בין דיסציפלינות שונות לחלוטין. הקורא המשכיל היה חושד כבר ברגע שבו משתמש הרב נבון במונחים לא הלכתיים כגון "אידיאל נורמטיבי" ו"לגיטימציה" ומחיל אותם על השיח התורני, אולם הוא הגדיל לעשות כשעבר לנסות להצדיק את אי־יכולתה של התורה להכיר בזוגיות חד מינית כתוצאה של חוסר יכולת להתמודד עם התיאוריה הקווירית, שכן לדעתו של הרב נבון, אליבא דתורה "גבר הוא גבר ואישה היא אישה".

הרב נבון מתעלם בצורה בוטה מכך שהתיאוריה הקווירית אינה מנסה להבנות מציאות אלא לתאר מציאות, של אותם אנשים בדיוק שאינם מקיימים את המשפט "גבר הוא גבר ואישה היא אישה", והכחשת עובדה זו – כביכול בשם התורה – לא תשנה את מציאותם של אנשים כאלו. זכור לי שפעם פגשתי בחורה שהייתה בת זוגתו של טרנסג'נדר מנקבה לזכר שלא עבר ניתוח. כששאלתי אותה בחוצפתי איך היא מגדירה את עצמה – היא ענתה שהיא לא יודעת. היא יודעת שהיא לא סטרייטית, היא יודעת שהיא לא לסבית, והיא יודעת שטוב לה עם בן/בת זוגה. למרות החסרונות הרבים של התיאוריה הקווירית, הטענה העיקרית היא שאותה בחורה לא חייבת לכפות על עצמה את מערכת הסיווגים שהיא לא יכולה לסווג את עצמה בהם, גם אם היא מאוד רוצה.

הרב נבון חושש שזהו השלב הבא בהתמודדות הערכית, אך חשש זה הוא פסידו־תורני ולא הלכתי, שכן כדי להצדיק אותו הוא מחיל שפה שמקורה בלימודי מגדר (החלוקה למין־מגדר־תשוקה) על האמירה הערכית הכביכול בלעדית של התורה, וכל זה בזכות פסוק שמתייחס לכל היותר לפטישזם טרנסוויסטי, ולדעת רש"י אפילו לפחות מכך. לחז"ל לעומת זאת ממש לא הייתה בעיה להתייחס לזהויות מורכבות שאינן כתובות בתורה, כך שאם לדעת הרב נבון "בעיני התורה יש התאמה בין מין ביולוגי, מגדר ונטייה מינית" – יתכבד להסביר איך חז"ל העזו לדבר על אנדרוגינוס וטומטום.

מכיוון שכך, אולי יתחיל הרב להתמודד עם מה שהוא חושש להתמודד איתו. הציפייה מרב היא לא שייקח פסוק, יוציא אותו מהקשרו ויגיד "התורה מציבה נורמה ערכית". אם באותו מאמר עצמו מובן שעצם קיומו של פסוק מסוים אין פירושו בהכרח הלכה שווה לכולם ("גם אם נכיר בכך שיש כאלו שאינם מסוגלים לקיים קשר כזה") – הרי שבתור איש הלכה, על הרב למצוא את הפתרון לאלו שהפסוק לא נותן להם מענה, בדיוק כמו במקרי הפרוזבול והיתר המכירה. לקיחת פסוק אחד והצגתו כאידיאל מוחלט בתוספת האמירה "תיאלצו לסבול" עומדת בניגוד ישיר להתעסקות בפרטי הפרטים של התושב"ע וההלכה. תפקידו של רב הוא לדון בהלכה, ביוצאי דופן, במקרים הפרטיים, ולא ב"אידיאל". אני יכול להבטיח לרב נבון שכולנו גדלנו על האידיאל ובכל זאת זה לא עזר לנו, ולכן בדיוק אנחנו רוצים פתרונות מרבנים.

איתמר א

—————–

אמפתיה בדור הישן

במאמרו מציג הרב חיים נבון את הרב משה פיינשטיין כמייצגה של העמדה הגורסת שההומוסקסואליות היא טעות בת תיקון, וזאת על סמך ציטוטים מתוך תשובה ב"אגרות משה". הרב נבון הוסיף וכתב: "בדבריו של הרב פיינשטיין משתקף גם הקושי של אדם שאינו הומוסקסואל להבין את הנטייה הזו". בחסדי ה', תשובותיו של הרב פיינשטיין הועלו לאינטרנט וכך כל המעוניין לדעת את עמדת הרב פיינשטיין יכול בקלות לקרוא את התשובה ולהיווכח שעמדתו הפוכה לזאת המיוחסת לו על ידי הרב נבון וקרובה הרבה יותר לעמדתו של הרב נבון מאשר לעמדה שעמה הוא מתפלמס.

התשובה באגרות משה באה במענה לבקשתו של בעל תשובה ממשכב זכר המבקש עצה להינצל מהיצר הרע המסית אותו לעבור עברה זו. בשום מקום בתשובתו הרב פיינשטיין אינו מזלזל בקיומו של יצר חזק זה. להיפך, הרב פיינשטיין מדגיש שהוא טורח לענות לפונה בגלל חשיבות העניין להינצל מהיצר הרע. במסגרת תשובתו זו הוא נותן לפונה עצה (והשאלה עד כמה היא מועילה אינה רלוונטית) כדי להינצל מהיצר הרע למשכב זכר בכך שהוא מסביר שבעוד שיצרים אחרים יש בהם תועלת לבריאה, הרי התאווה למשכב זכר הינה חסרת כל תועלת בטבע ו"רק מחמת שהוא דבר אסור והיצה"ר מסיתו להמרות נגד רצון הקב"ה". ודוק, הרב פיינשטיין לא טוען שההומוסקסואל עובר על איסור משכב זכר כי הוא רוצה למרוד בבוראו, אלא שהיצר הרע מסיתו לעבור את העברה אך ורק כדי שימרוד בבוראו.

תשובתו של הרב פיינשטיין היא דוגמה לאמפתיה הגדולה של רב בן הדור הישן לאדם הפונה אליו ומבקש עזרה במצוקתו. אין בה כל חידוש וכך נהגו דורות על גבי דורות של רבנים שעשו ועושים גם היום כמיטב יכולתם לסייע לפונים אליהם להינצל מעצת היצר הרע המסית לעבור עברות שונות ומשונות.

הרב פיינשטיין, כמו רבנים אחרים במהלך הדורות, ידע היטב על קיומו של היצר להומוסקסואליות כמו שידע על אנשים הסובלים קשות מתאוות אישה האסורה להם, מתאוות ממון, תאוות שררה, תאוות רכילות, תאוות אכילה, תאוות עישון ושאר ניסיונות שבני האדם נחשפים אליהם בעולם הזה. הרב פיינשטיין לא ראה ביצר למשכב זכר דבר הדורש הסבר, מעבר להסבר הפשוט שהוא נתן: היצר הרע מסית אנשים לחטוא בכל מיני חטאים – כך זה בעולמו של הקב"ה. הרב פיינשטיין גם ידע כמו גדולי הרבנים בדורות קודמים ובדורנו את הקושי העצום שיש לאנשים להינצל מהיצר ואת השיכור הנמוך של ההתגברות על הרגלים בלתי רצויים, בין אם מדובר בעישון, בבזבוז זמן, באכילה יתרה, ברכילות, בתאוות בצע, בחילול שבת או בתאווה מינית.

באותה מידה, הרב פיינשטיין גם ידע וכתב, כפי שכתב הרב נבון, שאדם יכול להינצל מעצת היצר ולהימנע מלחטוא. האם יעשה זאת על יד התגברות על היצר או על ידי ביטול היצר? זו שאלה כבדה התלויה בנסיבות, אך העיקר שישתדל שלא לחטוא. ומקובלנו שהבא להיטהר מסייעים לו מן השמים.

יעקב שץ

 —————

 לא רק תאווה לעברה

הרב חיים נבון גילה אמפתיה והבנה למצב המסובך של המאמין שומר המצוות שנאבק עם נטייה מינית לבן אותו המין. בו בזמן שהרב נבון קורא להבנה, סובלנות ורגישות כלפי אנשים עם נטיות אלה, הוא גם אינו מתפתל או מתנצל באשר לאיסור התורה לקיים משכב זכור או באשר להגדרת הנורמטיביות על פי התורה כאיש ואישה אשר באים בברית הנישואין.

 אך טעות יסודית גורעת מתפיסתו וממאמרו החשובים. הרב מדבר על “משיכה“ ו“נטייה“ מיניות ומסתייג מהגדרת אנשים על פי נטיותיהם המיניות. יש להסכים עם הרב שאין להגדיר חובב בשר כ“בשרי“, אבל בדיוק פה טמון משגה חמור. עבור מי שנאבק עם נטייה לאותו המין אין מדובר בהתמודדות עם “תאוות עברה“ או “חיבה“ עבור דבר. שאלת מיניותו של האדם, במיוחד בעולם היהודי הדתי, אינה מצטמצמת לשאלת מעשה עברה זה או אחר אלא למהותו, אישיותו והווייתו כאדם.

 אדגים דבריי בסיפור קצר: לאחרונה התבדחתי עם בני בן ה־4. אמרתי לו, "אתה ממש חבר טוב של יחיאל – אולי תתחתן איתו?". הוא צחק צחוק גדול ואמר עם חיוך רחב, "אבא, אני בן, לא בת; אני אתחתן עם בת!". כל כך טבעי הדבר שהוא יודע מהו, מיהו, ואיך ייראה נתיב חייו כבר בגיל צעיר זה. אם הייתי אומר לו שכשיגדל הוא לעולם לא ירצה לחלוק את חייו עם בת זוג, שלעולם לא יוכל לאהוב בת זוג באופן שירצה או באופן שיספק אותו, ולעולם לא ימצא את בת הזוג שתשלים אותו כמו שאמו משלימה את אביו אשר יחד בנו בית ומשפחה בישראל – הייתי מחריב עליו את עולמו!

 זהותי אכן נקבעת על ידי מה שמכונה "מיניות" – לא בגלל המעשה עצמו אשר תופס חלק מזערי מחיי, אלא משום שחיי המעשיים, הרגשיים, הדתיים והרוחניים יונקים מאהבתי את אשתי, מאהבת אשתי אותי, ומהדרך שבה היא משלימה אותי. אינני חסר ביטחון עצמי, אבל אני מסוגל לתפקד כבן אדם בעולם הזה אך ורק בגלל הקשר עם אשתי. תחושותיי אלה, להערכתי, אינן מיוחדות לי; הגמרא מציינת עובדה פשוטה זו – "כל אדם שאין לו אישה אינו אדם… 'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי' – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה (יבמות סג, א)". היותו של האדם אדם תלויה ביכולתו להיות בעל לאישה. אין מכלול דעותיו, תחושותיו, רגשותיו, אופיו ונשמתו של האדם מוצא את יישוב הדעת עד שיוכל להתחבר חיבור אמת עם אישה.

השיח שלנו בתוך העולם הדתי המאמין בתורה מסיני והמקבל את התורה שבעל פה והמסורה כדברי א־לוהים חיים לא יכול לתת מקום לשינוי או ל"עידון" ההלכה. הרב נבון מבדיל – בצדק – בין המשיכה למעשה לבין המעשה עצמו, אבל ככל שאנחנו תופסים את הנטיות ההומוסקסואליות בתור משיכות ותאוות בעלמא אנחנו מחמיצים את רוב רובה של התמונה. מי שמרגיש בעצמו שלעולם לא יוכל למצוא "עזר כנגדו" במין השני, שלעולם לא יוכל לבנות בית ומשפחה כפי שתמיד הבין אותם ושלעולם לא יוכל למצות את כוחות נפשו בזוגיות טבעית, נמצא עומד על פני תהום. הדברים חמורים שבעתיים עבור מי שבא מתוך העולם הדתי ומשתדל ומנסה להישאר בתוכו.

 המצב עבור האדם העובר תהפוכות נפש בעניין הזה מורכב ביותר והוא כורך בתוכו השלכות רחבות. ייתכן שלעולם לא נבין מדוע על אדם זה או אחר להיות עם נטיות אלה, אבל חובה עלינו לגלות הבנה למהותו של האדם. ההומוסקסואל אינו מתמודד עם משיכות או תאוות פיזיות בלבד (וכולנו מתמודדים עם גופינו הפיזיים בשלל מצבים שונים) – הוא חי את חייו כולם, על כל חלקיהם, במישור שונה לחלוטין. יש ויש זהות של הומוסקסואל ללא קשר למעשים שלו בתחום זה או אחר, ואל לנו לטעות בפטירת הניסיונות העומדים בפניו כהתמודדות עם תאוות או משיכות. נטייה זהותית זו (להבדיל ממי שנהנה ממפגשים מיניים מסוגים שונים) עומדת בעמקי נשמתו, ומשפיעה על הגדרתו כאדם ועל אופן השגת שלמותו.

אם הערכתי את מצבו של ההומוסקסואל נכונה, שומה עלינו כיחידים וכחברה לקבל אותו בסבר פנים יפות, באהבה ובהבנה, הרבה לפני עוברי עברה לתאבון – גרושים שנאפו, מספרי לשון הרע, מעלימי מס, אוכלי טרפות, בועלי נידות, נושאי גויה וכדומה – כפי שנהוג אצלנו בהרבה מתחומי החיים וההלכה. מתבקש לגלות יחס סובלני אף למי שיבחר לחיות בזוגיות חד־מינית. לא כל העושה זאת מתריס, מחרף ומגדף. אמנם אין לגיטימציה למעשה איסור, וההלכה לעולם לא תקבל "נישואין" או זוגיות חד־מיניים, אבל כדאי לנו להשאיר את השפיטה של האדם הפרטי, מהותו ומעשיו לשופט כל הארץ.

שלום הורביץ

 ——————

הומופוביה נסתרת

המאמר של הרב נבון הוא מאמר חשוב. זה לא מובן מאליו שרב יפרסם מאמר שבו הוא קורא לאמפתיה מצד החברה דתית כלפי הומואים ולסביות. עם זאת, נראה לי שכדאי לבדוק האם הסירוב לתת לגיטימציה באמת נובע משיקולים הלכתיים או אולי דווקא משיקולים זרים שכנראה מאוד קשה להתנקות מהם.

 הרב נבון שואל: "אדם דתי בעל נטייה הומוסקסואלית… האם יש הצדקה לכנותו 'הומוסקסואל', כאילו שבמוקד יחיד ובלעדי של זהותו עומדת נטייה מינית?", ומוסיף ואומר שאותם שמגדירים עצמם "הומואים דתיים" עושים עוול לעצמם כי הם מצמצמים את זהותם לנטייה המינית שלהם. האם הרב היה אומר זאת גם על מי שמגדיר עצמו, למשל, "ימני"? האם במוקד יחיד ובלעדי של זהותו של הימני עומדת נטייתו הפוליטית? אף אחד אינו סובר שהגדרה עצמית כ"ימני" מוחקת את שאר זהותו של האדם ולכן אין סיבה לדרוש מימניים שלא יגדירו עצמם ככאלה. באופן פרדוקסלי, דווקא האמירה הסובלנית לכאורה "אל תקראו לעצמכם הומואים כי ההומוסקסואליות לא מגדירה את כל הזהות שלכם" מעידה על קיומה של סברה הומופובית שכזו. אני מציעה למי שמזדהה עם האמירה הזו לבחון מה מקורה והאם לימודו את הסוגיה הזו לא מושפע מאותו מקום הומופובי בנפש.

סוגיית יחסי המין החד־מיניים היא חשובה וטעונה, אבל כאן אני רוצה להתייחס רק לזוגיות החד מינית עצמה, משום שאני מאמינה שההתנגדות להומוסקסואליות לא נובעת רק מאיסור משכב זכר שיכול להתפרש כאיסור על יחסי מין אנאליים בלבד.

הרב נבון עונה לאותם הפונים אליו במצוקתם שהם בחרו להאמין בתורה ולפיכך לא הרבנים "אשמים" בניסיונם הקשה. אני תוהה האם הרב היה אומר דבר דומה לעגונה, או שהיה מסכים שעל הרבנים לעשות כל הניתן על מנת להתירה. הרב ודאי יענה לי שהתורה מציבה כנורמה בלעדית את המערכת הזוגית ההטרוסקסואלית, כך שאין טעם לדון בנושא. טענה זו נובעת מהפסוק "על כן יעזוב איש" וכו'. אמנם התורה משתמשת במילים 'איש' ו'אישה', אך האם פרשנות התורה תמיד נצמדת לסמנטיקה המגדרית? האם הבשורה הגדולה של התורה בפרק ב' בבראשית היא שזוגיות צריכה להיות בין גבר ואישה?

אבן בוחן לזוגיות

פעמים רבות ההתנגדות להומוסקסואליות מוסברת בצורך לשמור על ערכי המשפחה. אכן, מוסד המשפחה מתפרק בדורנו, אבל זה לא נובע מההומוסקסואליות, שתפוצתה באוכלוסייה קטנה וקבועה אלא משיעורי הגירושין ההולכים וגדלים. טענתי היא שהתנגדות הרבנים לזוגיות חד מינית לא רק שלא מחזקת את ערכי המשפחה אלא דווקא מחלישה אותם. העולם שבו אנחנו חיים כיום הוא עולם תזזיתי, אגוצנטרי, המביט על הכול דרך החור שבגרוש. למי יש אורך רוח לעבודה קשה על זוגיות, לצמצום עצמי ופינוי מקום לאחר, כאשר בלחיצת כפתור ניתן למצוא תחליפים יפים יותר, צעירים יותר, מלהיבים יותר?

כאן מגיעה הבשורה של התורה. זוגיות שווה דבקות, שני חלקים של אותו הגוף שחוזרים להיות בשר אחד. כשם שלא נכרות את רגלנו כשהיא כואבת לנו, אלא נטפל בה, כך גם צריך לעבוד קשה כדי לטפל בישות הזוגית המאוחדת. כמובן שישנם מצבים שבהם צריך להתגרש אך זהו מוצא אחרון, כמו כריתת איבר. כאשר הרב נבון בוחר לשים את מלוא הדגש על הפרשנות המילולית של "איש" ו"אישה" ובלעדיהם הוא פוסל את כל הזוגיות; כאשר רבנים משדכים בין הומו ללסבית, גם האדם ההטרוסקסואלי מבין מכך שזוגיות לפי התורה היא בסך הכול מגורים משותפים של גבר ואישה (אחרי חופה וקידושין, כמובן) והולדת ילדים. סדר העדיפויות הזה, שלכאורה משפיע רק על חיי ההומואים והלסביות, מחנך את כלל הציבור לתפיסת הזוגיות כמכשיר חברתי להולדת ילדים שבמקרה הטוב יכול לספק גם פתרון ל"לא טוב היות האדם לבדו".

הרב נבון מודאג מהמדרון החלקלק של אימוץ תפישות קוויריות שכרגע נמצאות גבוה גבוה במגדל השן, אבל מה עם התהום הזו שאנחנו כבר נמצאים בה? כשם שהתקדמות הידע על אופן בריאת העולם אפשרה לנו לוותר על הפרשנות הפשוטה של פרק א' בבראשית ולחפש אחר המשמעות העמוקה יותר, אולי ההומוסקסואליות נועדה לשמש אבן בוחן לתפיסת הזוגיות ולאפשר לנו הבנה עמוקה יותר של פרק ב', הבנה שתסייע בחילוץ מוסד המשפחה מהמשבר העמוק שהוא שרוי בו.

זוגיות הטרוסקסואליות תמיד תהיה ברירת המחדל – זו הזוגיות שמתאימה לרוב המוחלט של האוכלוסייה והקמת משפחה בזוגיות כזו פשוטה יותר בשל היכולת להוליד ילדים מבלי להזדקק לתרומת זרע או פונדקאות. אך אם נבחר בפרשנות המהותית של הזוגיות על פי התורה על פני הפרשנות החיצונית, נוכל באמת לחזק את מוסד המשפחה אל מול התרבות האגוצנטרית וחסרת הסבלנות שסביבנו.

תחיה ניצן

 ———————

אין פתרונות קסם

את הסתירה בין הא־ל הרחום לסבל הנגרם להומוסקסואלים איננו יכולים לפתור, 
ועדיף להודות בכך מאשר לתת הסברים לא משכנעים. הרב חיים נבון משיב

תודה למגיבים על מאמרי. נגע ללבי מאמרו הכואב של איתמר א‘. הוא מתקיף אותי על דברים שאמרתי, וגם על כמה דברים שלא אמרתי. גם אם אינני מסכים לדבריו, הם מצביעים בבהירות על הבעיות האנושיות הכאובות שמעלה סוגיה זו, ועל ההכרח להבחין בין אמפתיה ללגיטימציה. דבריו מראים גם כמה חשוב לגבש תגובה תורנית שיטתית לתיאוריה הקווירית. זה עתה הוגשה הצעת חוק הקוראת למחוק את סעיף המין הביולוגי מתעודת הזהות. חוששני שהשאיפה האמיתית היא למחוק את המין הביולוגי המוגדר לא רק מתעודת הזהות, אלא מהזהות עצמה. לדעתי התורה שוללת בתוקף את הגישה הזו, החל מהפרק הראשון שלה (“זכר ונקבה ברא אותם“), ובהחלט לא רק בגלל הפסוק “לא ילבש גבר שמלת אישה“.

בסוף דבריו חוזר איתמר על הקריאה ל“פתרונות מהרבנים“. ייתכן שלא תאמין לי, איתמר, אבל איננו מחביאים שום פתרון קסם בתוך כובענו המטפורי. יש בעיות שאין להן פתרון פשוט, ויש גם כאלו שאין להן פתרון כלל. כאשר שאל בן גוריון את פרופ‘ שאול ליברמן איך אפשר לפתור את בעיית מצבם של זוג מעורב (יהודי וגויה, או להפך), השיב לו פרופ‘ ליברמן: טרגדיה משפחתית אינה יכולה להצדיק קומדיה הלכתית.

 *

עידו פכטר מזהה שתי אסכולות פילוסופיות־הלכתיות בנוגע ליחס להומוסקסואלים. הוא משייך אותי לאחת מהן. אינני יודע מה סבורים על כך רעיי ל“אסכולה“, אך לדאבוני אינני מזדהה כלל עם הנחות היסוד של האסכולה שאני כביכול משתייך אליה.

פכטר הציג שאלת יסוד, שהיא אכן בסיסית בנושא דיוננו: איך ייתכן שא־לוהים החנון והרחום יצווה בתורתו הוראה הגורמת סבל לאנשים לא מעטים? לדבריו, יש שתי תשובות אפשריות: או שהוראה זו אינה גורמת בהכרח סבל אמיתי, או שסבל זה הוא מחיר הכרחי עבור תועלות גדולות יותר (מה שלייבניץ היה אולי קורא: הטובה שבתורות האפשריות). את עמדתי מזהה פכטר, כביכול, עם התשובה השנייה. מתוך כך הוא מגיע לנימוק בנוגע לאיסור ההלכתי על משכב זכור: טעם האיסור הוא ההכרח החברתי לעודד זוגיות הטרוסקסואלית. בעיניי ההסבר הזה רדוד למדי, ואינני מזדהה עמו.

אני מציע תשובה שלישית לשאלתו הבסיסית של פכטר: אינני יודע מדוע ציווה כך הקב“ה. ואין זה חוסר ידיעה מקרי ואקראי, אלא הנחת יסוד בדבר מערכת היחסים שבין הקב“ה ובינינו. אני מאמין בוודאי שהקב“ה רחום וחנון, וכמוהו אף תורתו. הניסיון למצוא רחמים וחסד בתורה הוא חיוני. אך כמוהו כניסיון לתור עולם עגול, תלת־ממדי, באמצעות מפה דו־ממדית המודפסת על נייר. אנחנו חייבים לנסות למפות את התורה לפי ערכים מוסריים, שהרי בלי מפה נלך לאיבוד. אך כאשר מְשטחים גוף תלת ממדי למפה דו־ממדית, בהכרח נוצר עיוות מסוים. גם הקרטוגרף המומחה ביותר אינו מסוגל לייצר מפה המשקפת בדיוק מלא את הגוף התלת־ממדי שהיא מתארת. ובדומה, גם ההוגה הגדול ביותר והפרשן החריף ביותר אינם מסוגלים ליצוק לשפת מושגים אנושית את מלוא עוצמתה האינסופית של התורה. תמיד תהיה שארית בלתי מובנת. ייתכן שהאיסור על משכב זכור הוא חלק מהשארית הזו.

מה היתרון שבגישה השלישית, שאותה אני מציע? אין היא דוחקת את המציאות למיטת סדום, ואין היא מכחישה את המוחש – את הסבל שגורם איסור זה לרבים. מצד שני, אין היא דוחקת את התורה למיטת סדום, ואין היא כופה על התורה היגיון זר, מוגבל ומגביל.

את התורה אני מקיים משום שהיא דבר א־לוהינו הנצחי, בין אם אני מבין אותה ובין אם לאו. אנו מפרשים את התורה, מתוך כנות אינטלקטואלית ומוסרית, עד מקום שידנו מגעת, ומכירים בכך שהתוצאה לא תמיד תנעם לחכנו. במרבית המקרים דברי התורה קורנים חסד ואמת. כשלומדים את הפסוק “ואהבת  לרעך כמוך“, המפה המוסרית מתאימה בדיוק לתוואי השטח. אך לעתים אנו מגיעים בלימוד התורה ובקיומה לתעלומות שאיננו יכולים לרדת לחקרן. בעיניי, סימן של עומק דתי הוא נכונות להודות כאן באוזלת ידנו, ולא להתחייב לתשובות העלולות להיות גרועות מן השאלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013