שומר הסף | יהודית שלוסברג יוגב

מוישה, אביבה ורפי. כך קורא בנוֹ כָּלֵב לאמנים שאת עבודותיהם הוא אוסף ושאיתם הוא שומר על קשר קרוב. אוסף האמנות שלו מהווה סמן ואבן דרך של תקופה באמנות הישראלית.

בבוקר לא חם במיוחד של תחילת קיץ, אני מגיעה לקריית המלאכה בדרום תל אביב להיפגש עם אספן האמנות בְּנוֹ כָּלֵב. כלב מחזיק ברשותו את אחד האוספים הגדולים והמעניינים של אמנות ישראלית, אוסף שרוב רובו עבודות על נייר. זהו אספן שהצליח בעמל, בתשוקה ובנאמנות אין קץ לאסוף במשך קרוב לחמישים שנה פריט לפריט לכלל אוסף מרשים. המיוחד והמעניין כאן הוא שהאוסף, העשוי בתבונתם המסתורית של אספנים מחוננים, הצליח, נוסף על יצירת גוף עבודות ייחודי, להגדיר משהו חשוב על אודות אמנות התקופה.

באחת מרכבות המבנים הארוכות בקריית המלאכה נמצא הסטודיו של בְּנוֹ – מעין מחסן או ספרייה, פנינת חן בלב אזור תעשייה. משמצאתי את המקום דפקתי קלות על דלת המוסך וקול לבבי ענה מבפנים שאפשר להיכנס. בקצה המבנה המאורך, שטוף האור ועמוס היצירות, מאחורי שולחן כתיבה רחב, ישב האיש – מוקף במפעל חייו.

יומן אישי ואינטימי

כשאני נפגשת איתו הוא אחוז התרגשות מהסיפור האחרון שהגיע אליו – סיפורו של ציור בן חמישים שנה שעקבותיו נעלמו למשך עשרות שנים. הציור, בד קנבס דק ללא מסגרת, הגיע מניו יורק לפני שבועיים, לאחר תלאות ונדודים, והוא מונח על שידת מגרות רחבה ("רוב האוסף שלי נמצא כאן, בפנים", הוא נוקש על השידה בחיבה). בנו מתחיל לגולל את השתלשלות הסיפור, ואני מתחילה להבין שנכנסתי היישר אל לבו של אוסף שהוא מאגר פועם ובלתי נדלה של זיכרונות.

"הסטודיו שלי הוא למעשה מעבדה", פותח בנו. "מעבדה לאיתור דימויים שיבליטו תהליכים נפשיים בלתי מודעים של האמנים, כאלה שלימים יהפכו למוטיבים מרכזיים בעבודתם. לב לבו של האוסף שלי הוא עבודות על נייר. ניירות מהווים עדות ראשונית ובלתי אמצעית לרעיונותיו של האמן בשלבי התהוותם. מעין יומן אישי ואינטימי, לפעמים ציוני דרך שהאמן ישתמש בחלק מהם במועד כלשהו, ובחלקם האחר אולי לעולם לא. אני מאמין שהנייר והעיפרון ישרדו את ההתקדמות הטכנולוגית וימשיכו לבטא בדרך הישרה והקצרה ביותר את הלכי רוחו של האמן".

 "אהובות עליי עבודות  שמטבען הן חיפושי דרך וניסיונות חדשים". הסטודיו צילום: גל ברן

"אהובות עליי עבודות שמטבען הן חיפושי דרך וניסיונות חדשים". הסטודיו
צילום: גל דרן

את צורת האיסוף הייחודית לו פיתח בעצמו. נטול כל הכשרה אמנותית, כשהוא בן עשרים וארבע בלבד (1962), קנה את התמונה הראשונה. "התחלתי סתם", הוא אומר, "לגמרי באקראי". אחרי הצבא עבד במשרד רואי חשבון ונשלח מטעם המשרד לערוך ביקורת במלון שרתון. את הדרך למלון עשה באוטובוס, וממנו ירד בטעות תחנה אחת מוקדם מדי. כשהוא עושה את דרכו ברגל, נתקל כלב בחנות־גלריה שבפתחה עמד ציור על כן וזה משך את תשומת לבו. כך מצא את עצמו עושה לו מנהג – בכל יום ירד מהאוטובוס באותה תחנה ועבר לבקר את התמונה "שלו". הייתה זו תמונה של שטיינהרט, צייר של השטייטל, שונה לגמרי מהתמונות שירכוש מאוחר יותר, ובכל זאת עד היום שמור לה כבוד ראשונים. המוכר שהבחין במבקר המתמיד הציע לו לקנות את התמונה. "אין לי כסף", הוא ענה. "קנה אותה בתשלומים", אמר המוכר. מופתע מההצעה ומאושר מהאפשרות הוציא ארבעה צ'קים על סך 50 לירות כל אחד, והתמונה הייתה שלו.

לא התחלת אם כך מתוך כוונה לאסוף. באיזה רגע הבנת שאתה בונה אוסף, שאתה אספן?  

"לקח לי שנות דור. עשרים שנה אולי".            

שמעתי פעם מישהו שאמר שאדם מבין שהוא אספן כשכבר אין לו מקום לתלות עבודות על הקירות והוא מתחיל לדחוף אותן מתחת למיטות. כלומר, האיסוף מתחיל מהאהבה של האספן, מהצורך להיות מוקף באמנות שהוא אוהב, אבל האוסף נוצר מההצטברות.                                         

"זה אכן טיבו של התהליך – אתה קונה ותולה, קונה ותולה, הקירות סביבך מתמלאים עד שאין מקום. אבל זה לא מהותו של האוסף. אוסף איננו מקבץ של תמונות אשר קובצו באקראי, תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה, אלא כתב יד, תעודת זהות, אספקלריה של העדפותיו, מאווייו וחלומותיו של האספן. לדעתי אין לאוסף זכות קיום בהעדר מבנה שיטתי, מתוכנן ומגובה בבחירות אישיות וממוקדות. עם זאת, אני לא מבקר. יש כל כך הרבה אמנים וכל כך מעט אספנים, כך שכל שיטת אספנות תבורך. אבל אם את שואלת אותי בלי שאף אחד שומע – אם אין לך מה להגיד, שב בבית, אל תאסוף".

ואתה, את מה שהיה לך להגיד ידעת מלכתחילה או גילית בדיעבד?  

"מיד בהתחלה ידעתי שאני אוהב נייר, אבל לאורך השנים חקרתי למה דווקא נייר. הבנתי שהאהובות והמועדפות עליי הן עבודות שמטבען הן חיפושי דרך, ניסיונות חדשים, התלבטויות. הבנתי שאני מתעניין יותר בדרך העשייה מאשר בעבודה הסופית. התחלתי ליצור קשרים עם האמנים עצמם, לבקר בסטודיו שלהם, לבחון את הבעיות המעסיקות אותם ולחפש את עקבות מצבם הנפשי בעבודות".       

איך מתנהל הקשר הזה? איזה תפקיד אתה מהווה עבור האמנים?         

"אני כנראה משמש מין צינור לאמנים. תראי, בשבת בצהריים אמן עשה איזו עבודה שנראתה לו מאוד חשובה. למי הוא יפנה? הוא מצלצל אליי ומבקש שאבוא. אני מסתכל על השעה וחושב לעצמי – שבת, ועוד רגע הילדים באים. אבל אז אומר לאשתי, 'אני מוכרח לקפוץ לעשר דקות', ובא. אני נמצא שם בשביל האמנים. הם כולם יודעים את זה. כך נוצרים יחסים מאוד מיוחדים".

באיזה אופן הקשר עם האמן הוא חלק בלתי נפרד מהאספנות שלך?

"תשעים אחוז מהעבודות באוסף שלי הם של אמנים שאני איתם בקשר אישי ממושך. לעבודות עצמן אני מתייחס כאל תעודה ומקור אינפורמציה. אני קורא בין הקווים, הכתמים ויתר העקבות שהאמן השאיר על פני התמונה או על גבה. אני מנסה לשבור את הצופן שלו ואז לקרוא אותו כספר פתוח. למעשה אני בונה מערכת תקשורת מורכבת שבה האמן והעבודה הם שתי פנים של אותו דבר".

כאן ושם

אתה מדבר על הקשר בין האמן לעבודה, אך נראה שיש כאן קשר משולש של אמן־עבודה־אספן או צופה.

"ודאי. כי מה זו בעצם תמונה? מראה שאתה עומד בפניה והיא משקפת לך את פנימיותך. כשאתה עומד מול תמונה אתה מביא איתך את כל מי שאתה ואת כל הידע שצברת. אני מחלק את זה לשניים: אם התמונה משקפת את כל הסביבה כבתמונה ריאליסטית, אז אתה יודע שזה למעשה ראי ובו אתה רואה ממול את מה שיש אצלך. אם אתה לא רואה את המסביב בתמונה, סימן שזו מראה שחורה ואתה בתוך הנפש שלך, מחפש את עצמך בפנים. לכן תמונה היא כמו ספר, אבל בעוד ספר ניתן לפתיחה, התמונה נעולה. זו המעטפה. עכשיו תנסה לפתוח ולקרוא אותה".  

כשאתה מתבונן בכל אותן עבודות שאליהן נקשרת לאורך השנים אתה מוצא את הקשר ביניהן? מהו הלוז, מהו הרציונל של האוסף שלך?                                                                                                                        

"האוסף שלי נושם על קו התפר שבין הדימוי למילה. אני קורא מאוד מסור, ולחרדתה של אשתי אני נוהג לסמן במרקר צהוב זוהר את אותם הדברים בספרים שאני רוצה להכניס לעצמי לראש – ביטויים או משפטים שמוצאים חן בעיניי, או שמזכירים לי משהו שיש לי או משהו שאני צריך לחפש. אני צריך שמישהו יהפוך את המשפט בספר לדימוי. ואז אני מחכה. אם הייתי אמן בעצמי הייתי בא ועושה זאת מיד. היות שאני לא אמן, אני חייב לרעות בשדות זרים ולחפש את הדימויים האלה אצל האמנים, לחטט במגירות שלהם. כך אני אוסף בפינצטה. אין תמונה באוסף שרכשתי רק משום שאהבתי. כמובן שאהבתי אותה, אחרת למה שאקנה אותה, אבל תמיד הקנייה היא גם משום שהתמונה מתקשרת אל משהו או רומזת על תחילת דרך. דרכה אני פותח שרשרת חדשה של רצף עבודות של אמן, או שרשרת חדשה בין אמנים שונים".

לאמנים הוא קורא בשמם הפרטי: מוישה, אביבה, רפי. את כולם הכיר היכרות ממושכת, אינטימית וחברית. מי שבקיא בהיסטוריה של האמנות הישראלית מזהה את השמות מיד – אלו כל אותם אמנים גדולים שעשו את ההיסטוריה שלה; אמנים שבזכותם הוגדרה האמנות הישראלית כסגנון העומד בפני עצמו, ייחודי ונבדל מהאמנות הבינלאומית. מוישה הוא משה גרשוני, אביבה היא אביבה אורי ורפי הוא רפי לביא. חבורת האמנים הזו לא עבדה בשיתוף, אך חלקה אהבות ובחירות של קו וסגנון. אותם יסודות אמנותיים משותפים הלכו והתחוורו כביטוי עמוק מאוד של רוח הזמן. המעניין הוא שכבר אז ידע כלב לזהות זאת. האוסף עשוי אמנם לפי טעמו האישי, אך זה התברר כסמן ואבן דרך של תקופה.

המשיכה הגדולה של בנו לנייר הצנוע, לשרבוטי עיפרון אקספרסיביים ולחומרים דלים ומינוריים פגשה אם כן במגמה אמנותית שהלכה ולבשה צורה. בשנת 1986, כמעט עשרים וחמש שנה לאחר שהתחיל לאסוף, התקיימה במוזיאון תל אביב תערוכה מכוננת שאצרה שרה ברייטברג סמל. התערוכה נקראה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", והוצגו בה עבודות של 21 אמנים ישראלים. מאפייניו של סגנון "דלות החומר" היה שימוש בחומרי יצירה פשוטים כנייר, קרטון או דיקט. בתוך העבודות הופיעו פעמים רבות קולאז'ים של תצלומים, צבעים תעשייתיים, כתיבה ושרבוט, אמצעים שנועדו ליצירת מראה דל של משטח העבודה.

האוצרת ניסתה לתת הסבר למגמה הזו במאמר שליווה את התערוכה, כשלטענתה סגנון "דלות החומר" צמח מתוך הנוף הממשי והתרבותי של הארץ: "אתה לא חי בתוך ארמונות רנסאנס", אמרה. "כמו שטבעי לאיטלקי לעסוק בשיש, כאן הדיקט הוא חומר שמשדר ומקרין את המקום – מקום בעל הוויה דלה. זה סוג של חומרים שהאמן הישראלי מרגיש נינוח איתם. הם חלק ממראה ילדותו וישנה בהם הוויטאליות הקשורה בחיינו כאן" (מתוך ראיון בעיתון "על המשמר").

במאמר הסבירה ברייטברג סמל את "דלות החומר" כפועל יוצא של שני שורשים אידיאולוגיים – מצד אחד תיארה את האמנים כבנים למורשת הציונית הסוציאליסטית, שעסקה בהקמת חברה חדשה, פשוטת הליכות, נטולת מחלצות ומאוד לא חומרנית. מצד שני ראתה את האמנים כצאצאים למורשת יהודית עתיקה (גם אם אינם מזוהים איתה ואף מתנגדים לה) בעלת תפיסה רוחנית, א־גשמית ושוללת חומר. האמנים, רובם ככולם בני מהגרים שהגיעו מאירופה וממסורות האמנות שלה, החלו להרגיש כי לא ניתן ליצור ולבטא "כאן" בכלים של "שם". עם הזמן, טענה ברייטברג סמל, נוצרה תמונה של כאן־שם, ומודעות עמוקה לשוני בין השניים:

שם האסתטיקה, שם התרבות הגדולה של המערב. שם לחומרים יש נשמה ומשמעותהיין הוא הדם, הלחם הוא הגוף, הצלב הוא הגאולה. כאן החומרים הם דלים, חסרי משמעות, ודווקא משום כך הם משמשים מקור עשיר לאמנותכאן ההפשטה, כאן המחשבה המשוחררת מסמלים.

למרות שלאמנים הללו אין כל קשר לדת, יש ביצירותיהם זיקה למשמעות הטמונה בהיות יהודי, וככזה מנותק מתרבות פגאנית או נוצרית המתקיימת על מיתוסים וסמלים.

עבודה של אמיר נוה

עבודה של אמיר נוה

מדור לחיפוש קרובים

מול ציורי השמן המעובדים, הכבדים והעשירים המגיעים ממסורות ארוכות של ציור אירופי, הציגה אביבה אורי למשל רישום עיפרון וגיר על נייר – אמירה רזה ומדויקת, בכתב־יד אישי, חשוף ומשוחרר מכבלי הדיוק הקלאסי. לאורי היתה השפעה עצומה על גרשוני ולביא, והללו העמידו עוד דור שלם של תלמידים־אמנים.

לאורך השנים החל כלב לעקוב אחרי יחסי הגומלין האמנותיים שנוצרו בין עבודות האמנים השונים. כך נטוותה אט אט בתוך האוסף שלו רשת של קודים פנימיים, שהוא מכנה בינו לבין עצמו "קשרים והקשרים". רגע לפני שהוא ינסה להסביר מה זה בדיוק "קשרים והקשרים", אנחנו עושים הפסקת קפה ובנו מארח ברוחב לב – קפה משובח מוגש לצד שלל עוגיות. בהפוגה הקלה שנוצרה הוא מספר קצת על עצמו.

הוא נולד ב־1938 בעיר סופיה שבבולגריה. ב־1940 עלתה משפחתו לארץ והוא גדל בלוד, הרחק מכל התרחשות אמנותית. "למיטב ידיעתי, בלוד אין ולא הייתה שום גלריה, כך שהייתי רחוק מאוד מעולם האמנות. אשתי לעומת זאת היא בתו של הצייר חיים גליקסברג וגדלה בתל אביב הישנה, בבית שהיה פתוח לאמנים, לסופרים ולאנשי רוח. הם היו מבקרים וגליקסברג היה מצייר אותם. הוא גם היה חבר של ביאליק, למרות שהיה בין השניים הפרש שנים גדול. אשתי גדלה בקרב אמנים, כל שם שתגידי היא מיד תדע מי ומה. אני לעומת זאת כמעט לא ידעתי שביאליק היה קיים, והנה היום, דרכי, נפתח לה צוהר לאמנות העכשווית".

אז מה זה בעצם "קשרים והקשרים"? 

"יאיר גרבוז אמר פעם שלהיכנס אליי לאוסף זה כמו להיכנס למדור לחיפוש קרובים. 'כשבנו בא ולוקח ממני עבודה', הוא אמר, 'אני מת מסקרנות לראות למי הוא שידך אותה'".

תן דוגמה, סיפור מתוך האוסף.        

"את רואה את התמונה השחורה שתלויה כאן מאחורייך? את העבודה הזו מצאתי בבית מכירות פומבי. היא עמדה בצד על הרצפה אבל משכה את תשומת לבי. שאלתי את מנהל המכירות של מי היא, והוא אמר שהיא של אביבה אורי. היא אמנם לא חתומה, אבל אני אחראי לכך שזה באמת שלה. כשנמשכתי לתמונה לא ראיתי בה את אביבה ולא חשבתי שהיא ציירה אותה, כי היא מאוד שונה מהסגנון הרגיל שלה. היא משכה את עיניי דווקא משום שהזכירה לי את גרשוני, שהתחיל באותן שנים לצייר על בדים. התלבטתי ארוכות האם לקנות את התמונה או לא. בסוף שאלתי את עצמי אם אני מעריך את העבודה הזו, אם אני חושב שהיא מאסטר פיס של אביבה. התשובה הייתה שלא. ועוד חשבתי – זה בד, ואני בכלל אוסף נייר, אז למה לקנות? השארתי אותה בבית המכירות והלכתי.

"אבל התמונה לא הניחה לי. במשך שלושה חודשים הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי. בסוף באתי לשם יום אחד וקניתי אותה. תליתי אותה אצלי במשרד ליד קופפרמן. רציתי כמובן להראות אותה למוישה, אבל אמרתי לעצמי שלא אגיד לו בפירוש ואחכה להזדמנות. ההזדמנות הגיעה כשהחליטו לצלם סרט על חייו של מוישה. הוא הגיע יחד עם צוות הצילום אליי למשרדים כדי לבחור תמונות לסרט. כשנכנס הוא עבר ליד התמונה של אביבה ולא הגיב כלל. חשבתי לעצמי, 'אידיוט שכמוני. כל הפנטזיות שלי על הקשר בין הציורים – כלום'.

"אחרי שישבנו ושתינו קפה, גרשוני קם שוב, הסתובב בחדר, הסתכל על הציור ושאל, 'בנו, של מי העבודה הזאת?'. כששמע שזו עבודה של אביבה הוא נעמד, אור נדלק בעיניו ואמר, "אתם חייבים לבוא איתי עכשיו לסטודיו. אני אראה לכם עבודה. כשתראו אותה לא תאמינו שציירתי אותה לפני שראיתי את העבודה הזו של אביבה'. נסענו אליו לסטודיו ומצאנו כמעט את אותה התמונה".

אני מסתכלת על הקיר. העבודות של אורי ושל גרשוני תלויות זו לצד זו ודומות זו לזו דמיון מופלא. "שימי לב", אומר בנו, "בחלק העליון בתמונה של גרשוני כתוב אביבהל'ה".

כולם חשדנים

לסיום, איך אתה רואה את עתידו של האוסף?

"זו שאלה מאוד עצובה. אחרי חמישים שנות אספנות הגעתי למסקנה שאין מה לעשות עם האוסף ודינו אחד – להימכר. אבל אני לא סוחר אמנות. אני לא רוצה למכור ולא רוצה להתעסק עם זה".                                                       

למה דינו להימכר? האוסף לא מתקיים ללא האספן?          

"לא. פשוט אין מה לעשות איתו. לא הצלחתי במשך הרבה מאוד שנים לעניין שום גוף – בין אם מדובר במוזיאון ראשי או פריפריאלי, אוניברסיטה או מכללה; לא הצלחתי לעניין אף אחד שייקח את האוסף ממני בהשאלה. אני לא פילנתרופ ולא יכול לתרום אותו, אבל לקבל בהשאלה ארוכת טווח של עשרים־שלושים שנה – אף גוף לא מעוניין".

למה?             

"כולם חשדנים. שואלים אותי מה הדרישות שלי. אין לי דרישות. כלום. רק תיקחו ותדאגו להחזיר אותו ביום מן הימים. אין לכם כרגע מקום? קחו גם את המפתחות. יש לכם פה סטודיו עם מחשב ובו תוכנה המכילה הכול – צילומים של התמונות, פרטים שלהן. חשבתי שלסטודנטים זה יכול להיות נהדר כחומר נגיש למחקר. נפל לי האסימון שאין מה לעשות עם זה, מה שגם אומר שצריך להפסיק לאסוף. זה עצוב מאוד, ועצוב יותר שזה למעשה סיפורה של האמנות הישראלית מאחורי הקלעים".

זה ממש בלתי נתפס. אולי לפחות הילדים שלך ירוויחו מכך קצת כסף.                                         

"לא", הוא מחייך, "גם זה לא. מי שמרוויח את הכסף ממכירות כאלה הוא בית המכירות".

בינתיים ממשיך כלב לאסוף רק כשזה ממש הכרחי, וביתר הזמן עסוק בכתיבה, בקריאה ובאצירת תערוכות. גם את זה הוא עושה בדרכו הייחודית – כלב אוצר רק תערוכות היסטוריות, כאלה שנעשו בעבר ולא תועדו בזמנו באמצעות קטלוג. תערוכות שלא נשאר מהן כל זכר, והוא, כמין ארכיאולוג הרפתקן, יוצא למסעות שחזור היסטוריים. בדרכים שונות ומשונות הוא מתחקה אחר עבודות אמנות שהתגלגלו למחוזות בלתי צפויים. ברבים מהסיפורים שלו הוא מציל ציורים מתהומות השכחה, מרטיבות או מכיליון.

האוסף היפה הזה, שהייתה לי הזכות להציץ לתוכו, מחולק בין מדפים ומגירות, עטוף ניירות משי מרשרשים או מונח בתוך בריסטולים מקופלים. בין כל אלה, פותח וסוגר מגירות, שולף ציור מפה וסיפור משם, מסתובב בנו כלב, שומר סף נאמן של אוצרות האמנות והזיכרון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013

פורסמה ב-14 ביוני 2013, ב-גיליון חוקת תשע"ג - 827 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. שלום יהודית,

    אני שמחה לעצם הרעיון שמתפרסם ב'שבת' של 'מקור ראשון' כתבה גדולה בנושא אמנות, אבל
    אינך מתייחסת בכתבה לעובדה שכל אוספי 'האמנות הישראלית' הגדולים מוצעים למכירה ולא רק האוסף הספציפי הזה..
    את אינך שואלת את בנו כלב את השאלה הכי בסיסית והכי מסקרנת – למה הוא רוצה למכור/למסור את האוסף שליקט בעמל ובאהבה כה רבה לאורך שנים?!

    את התשובה שחסרה בכתבה לגל המכירות של כל יצירות 'האמנות הישראלית' כולל זה שבכתבה
    נמצא במצבם ומיצובן של אותן היצירות בשוק האמנות, שבו היום אין ליצירות הללו כל ערך!.
    פתאום הסתבר לאספנים שכל הבחירות שבהן הם כה גאים… היו למעשה צעד שגוי שלא הניב פרי,
    שערך היצירות שרכשו למטרות מסחריות לא רק שלא גדל אלא איבד את כל ערכו….

    כך שהכותרת ההולמת לכתבה היא משהו בסגנון 'מכירת חיסול' ובהחלט לא 'שומר סף' !!!

    כמו כן לא הסברת מה פתאום מתראיין אספן האמנות הישראלית ל'מקור ראשון'
    שלמרות התפעמותך מהיצירות באוסף הזה, בכל זאת איננו מהווה קהל היעד לקניית
    סוג זה של יצירות?
    היה הרבה יותר מעניין ומועיל להתייחס למהפך האטי שמתבצע בשוק האמנות בארץ
    שבו נכנסים לאט לאט אספנים מזן לגמרי שונה, עם טעם אמנותי ותפיסות עולם כלליות
    ואמנותיות אחרות – לא מדובר באספנים בסדר גודל של חכמי, בראון, כלב ושות'
    אבל זאת התופעה תרבותית-חברתית אמנותית-כלכלית החשובה שמתהווה ולא אלו
    שסוגרים מסך…. לאחר כישלון צורב לפחות מבחינה כלכלית-עסקית. אלא אם רוצים
    להביא דוגמא 'מה לא כדאי לעשות בתחום האמנות! '

  2. שלום דרורית

    מתגובתך נראה שקראת רק את הכותרות. מההתרשמות שלי מבנו כלב ומסוג האוסף שלו ניכר ומודגש במיוחד שזהו אוסף שנאסף לאורך השנים מתוך אהבה ושלא למטרות מסחריות. כך הוא אסף תמיד ומעולם לא חשב שיתעשר מהאוסף. סוג העבודות המצויות בו הן עבודות נייר וטיוטות – כאלה שמלכתחילה ערכן המסחרי נמוך.

    תשוקה, מסירות ועמל אינן מילים שבאות להסוות או לטייח את "כישלונו" המסחרי של האוסף. אלו הן כוונות אמתיות בעולם ובשוק שכנראה כבר אינו יכול או מעוניין לראות אותן כערך.

    שאלתך הרטורית בעניין נכונותו להתראיין למקור ראשון (אגב הכתבה התפרסמה גם במעריב) היא גם בדיוק התשובה – כלב לא ביקש לפרסם מכירת חיסול ואחוזי הנחה על האוסף ולכן לא חיפש את הדרך לפנות לקהל היעד למטרה זו, אלא ממש להיפך.
    עיון לא מעמיק במיוחד בכתבה מראה, כי כלב אינו מעוניין כלל למכור, אלא למסור את האוסף לגוף כלשהו שיעשה בו שימוש מחקרי או מוזיאלי. רק ייאוש מאופציית המסירה (לאחר עשרות שנים) הובילה אותו להבנה שאין ברירה אלא למכור את האוסף וגם את זאת הוא איננו עומד לעשות.

    אין כאן קריאה לקונים אלא קריאת ייאוש המופנית לאוצרים, אמנים ומוסדות על מצבה העגום של האמנות הישראלית הישנה. בכללה גם האוסף.

  3. יהודית שלום,

    קראתי כל מילה ומילה במאמרך
    ואין כל טעם מצידך לחזור לצטט את מה שכבר כתבת בכתבה
    כביכול כמעין איזה סוג של תשובה מספקת לשאלות שהוצגו באופן ברור ובהיר.
    כשאת שוב חוזרת על מה שכתוב במאמר ומתחמקת מלענות על השאלה
    הכי בסיסית המתבקשת – מדוע הוא מנסה כבר עשר שנים להתפטר בכל דרך מהאוסף יקר ללבו?
    את רק מחריפה את המצב ובמקום להודות בטעות מקצועית את מתחפרת בנקודת ראות צרה ומטעה
    תסלחי לי אבל כל הדיבורים על כמה הוא אוהב את האמנים ואת היצירות
    רק מחדדים את השאלה שאת מתעקשת (אולי מתוך איזה תמימות נאיבית?) להתחמק ממנה!!!

    כל בר דעת מבין שאספן אמנות כפייתי הוא סוחר אמנות לכל דבר ועניין
    היצירות שרכש הרי אינן תלויות אצלו בסלון אלא טמונות במגירות בתוך מחסן תעשייתי בדרום העיר!!!

    צר לי לומר שאת מגלה בורות בתחום האספנות
    ומתעלמת שוב מהעובדה שכל אוספי אמנות ישראלית מזן מאד מוגדר
    מוצעים למכירה!!! מה שאומר שמדובר בתופעה ולא במקרה הפרטי שהצגת

    לא מצב האמנות הישראלית בכי רע

    מצב האוספים של אספני-סוחרי אמנות הוא מסיבות ידועות – בכי רע!

    פתאום אותם סוחרים שהיו מחוברים שנים לעטיני המוזאונים הניזונים מקופת הציבור
    ותורמים נדיבים גילו שהם חייו שנים בבועה חסרת קשר למציאות.
    מותו בטרם עת של מוטי עומר האוצר הראשי של מוזיאון ת"א סתם את הגולל לתקווה לשינוי המצב.

    מסתבר שכל האספנים הגדולים קבלו לאורך שנים יעוץ (בתשלום) מאוצרים הראשיים של המוזיאונים
    הגדולים בארץ והיו מתואמים בקשר לאיזה אמנים יוצגו במוזיאון במטרה שערך יצירותיהם יעלה…

    מדובר כמובן על התנהלות בלתי לגיטימית שגם אם איננה ממש עבירה על חוק מוגדר
    זהו מצב פסול שראוי לבדיקה מעמיקה אצל מבקר המדינה.

    לרוע מזלם של אותם קדקודים שבמשך שנים נחשבו ל'קובעי המדיניות האמנותית'
    שעל פיהם יישק דבר כקרה בדרך תקלה. לא ילד חכם אחד צעק 'המלך עירום'
    וסרב לאמץ את בגדי המלך החדשים של האמנות הישראלית הרזה וכה דלה לא רק בחומר.
    במכירות פומביות התברר שהציבור הישראלי הרחב לא לגמרי מטומטם
    ואותו ציבור הממלא את אלמות המכירה הפומבית סרב לקנות את הסיפורים
    במילים גבוהות שניסו להלעיט אותו בהם לאורך שנים גם באמצעות עיתונים וכד'

    בפועל במכירות הפומביות אף אחד לא רצה לרכוש את היצירות הללו מהאוספים החשובים
    ולא בגלל שזה מנייר או על גבי דיקט אלא כי גם בלי פוסט-דוקטוראט בתולדות אמנות
    הבין הקהל במעין אינסטינקט טבעי שגיבובי הקווים המרושלים הם פשוט חסר ערך ממשי…

    יהודית היקרה תפקיד עיתונאית ובמיוחד בעיתון 'מקור ראשון' שהציב לעצמו כמטרה
    לצאת נגד הזרם התרבותי ולהנחיל סטנדרטים ישראלים-יהודיים ערכיים להוביל בגאון את המהלך
    שבו כולם כבר הבינו שהסתיים שלב הסגידה והערצה ל'בגדי המלך החדשים'

    ברור שכלב וכל יתר האספנים לא ימכרו את הסחורה שבמרתפי מחסניהם
    שווי האוסף שהצגת בכזאת התרגשות הוא בדיוק 0 שקלים

    ובאמת צר לי לומר שאין לו ערך גם ככלי מחקרי לסטודנטים או כל דבר אחר…

    היות שמדובר בכתבה מטעה ובהחלט מגמתית (גם אם את עצמך לא הבחנת בכך עדיין) – מן הראוי להציג ב'שבת' הבא וכמובן גם במעריב – עמדה אחרת, מאוזנת, ראלית, מפוכחת ולא מתרשמת כמו עב"ם מכוכב לכת אחר מהעובדה שהוא קורא לאמנים שאתם הוא עובד כבר 30 שנה אביבה ומישה.

    http://cafe.themarker.com/post/2930491/

    המון תודה לך שטרחת לענות לי תשובה

    בברכה

    דרורית סן

  4. למי שעוד לא הבין:
    דרורית סן (דרורית סן) – פרופיל אומן:

    אמנית רב-תחומית פורה המתחדשת ללא הרף
    היוצרת אמנות ישראלית מקורית ייחודית בת-זמננו
    בזיקה למקורות קדומים ולתרבות היהודית,
    לשירה העברית, ליצירות הקולנוע ישראלי ועוד.
    יצירות במגוון רחב של אופני מבע אמנותיים
    חיבורים ושילובים עם שפע מידיומיים וסוגות
    שידוך בין חומרים ושיטות עבודה ייחודיות.

    עוסקת באיור לילדים ולמבוגרים,
    רישום, פיסול, ציור, פיוזינג, צורפות, ריתוך…
    פיסול בסלעי אבן, ברזל, קרמיקה, זכוכית
    בכיתובי נחושת באמצעות תנור פיוזינג –
    התכת זכוכית שקופה צבעונית חלבית…

    http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?foldername=drorits

    השפע והשילובים בלתי קונבנציונאליים
    מעבירים את התחושה של שמחה מתפרצת,
    חשיבה עמוקה וחיפוש הרפתקני סקרני ומרתק.
    בכל יצירה מסרים גלויים וסמויים,
    סיעור מוחות אמירות אמיצות
    באמצעות חגיגת צבעים, חומרים וטקסטורות.

    התוצר – יצירה מרגשת, מטלטלת, נוגעת בכל החושים
    ומפעילה את האינטלגנציה של המתבוננים ביצירה.
    התיחסות מקוריות ופרשנויות מזוויות קצת שונות
    לטקסטים, לתהליכים ולאירועים המתרחשים כאן ועכשיו.

    יצירות פיסול סביבתי המשדרגות במעגלים רחבים אזוריים.
    ההתמודדות עם יצירת מונומנטים אמנותיים של פיסול סביבתי
    נעשת בהרמוניה הדדית מרהיבה עם הסביבה, החלל והאור.
    כל מונומנט עצום מימדים כמו זה הצנוע בממדיו – מכיל
    טיפול אמנותי ססגוני בטווח רחב של נושאים עכשוויים.
    מבלי לפגע במרקמים עדינים גיאופוליטיים ותאולוגים.

    תרגום אמנותי למצבים הכוללים יחסים אמביוולנטיים,
    שינויים חשובים ומרהיבים, התפתחויות דינמיות מסעירות
    ניסיונות ותהייה תוך זרימה בשינויים בלתי פוסקים – מניבים
    תוצרי אמנות ייחודים, אינטלגנטיים וחוויתיים – מזן קצת שונה.

    מדיום האמנותי לכל יצירה נבחר לפי תכני נושאי היצירה
    כשהמה – התוכן מכתיב את האיך – אופן המבע האמנותי
    היצירות מכילות אלמנטים המשלבים בין מגוון תחומים
    מרכיבים אינטגרציות בלתי שגרתיות של מדיומים
    כגון: שירה וציור, אגדות חז"ל ומיצבים.
    שילוב חומרים כגון: אבן ברזל וזכוכית
    או עץ וכסף…
    תחריטים, תבליטים, הדפסים ועוד ועוד.

    • ש.צ. לוינגר

      ראוי לתשומת לב האמור בפיסקה החמישית: 'מבלי לפגוע במרקמים עדינים'. יהיו הדברים נר לרגלי המגיבים…

      • שלום מר' לוינגר,

        אני אכן אמנית ויוצרת רב-תחומית בזיקה יהודית
        זה אומר שאסור לי להגיב על הכתבה?

        יצירותיי בהחלט אינן מהזן שבאוסף שעליו כתבה יהודית
        ומעולם לא הייתי קשורה 'לעטיני הממסד האמנותי' ולתקציבים ציבוריים.

        האוסף הזה ועוד רבים הדומים לו מהווים מעין 'בועה אמנותית'
        היצירות נרכשו בהתאם להמלצות 'יעוץ מקצועי' של אוצרים בכירים
        שבשחצנות חסרת כיסוי החליטו מהי 'אמנות ישראלית'!

        אך, בזמן אמת כשבעלי האוספים רוצים לממש את ההשקעה
        הסתבר להם שאין קונים לסחורה שאגרו לאורך שנים.

        לעניות דעתי, כתבת מקור ראשון הייתה צריכה לבדוק למה זה קרה
        ולא להלעיט אותנו בסיפורי הבכיינות של האספן הפגוע
        ובוודאי לא לקפוץ למסקנות לגבי כל היצירה הענפה בישראל.

        לא הצלחתי להבין מה זה הראוי לתשומת לב בפסקה החמישית?

        http://cafe.themarker.com/post/2958314/

        http://cafe.mouse.co.il/topic/2958274/

      • ש.צ. לוינגר

        ולגופו של עניין –

        היה ראוי שמשרד התרבות יגלה עניין בשימורן של יצירות אמנות ישראליות. גם אם נשתנה טעמו של הציבור ואין ביקוש רב לאותן יצירות – עדיין יש להן ערך תרבותי והיסטורי.

        כמו שיש 'ספריה לאומית' השואפת שכל ספר עברי שנדפס ימצא בה ייצוג. כך היה ראוי שיהיה 'ארכיון לאומי לאמנות'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • ש.צ. לוינגר

          היצירות שייאספו לא צריכות להיות ננוזות במחסני הארכיון. יש הרבה מבני ציבור שניתן יהיה לעטרם ביצירות האמנים הישראליים – בתי ספר ומועדונים, אולמות הרצאות ומשרדים, בתי אבות בתי רפואה ומרפאות וכיו"ב.

          וככלב בן יפונה נכריז ונאמר: 'טובה הארץ מאד מאד'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • ההשוואה שלך בין התחומים לא נכונה ורק יוצרת מעין עיוות מתמשך.
            אתה טועה בהנחת היסוד (אולי בגלל הכתבה הבלתי מדויקת) טעמו של הציבור לא השתנה!
            הציבור מעולם לא התחבר ליצירות כמו אלו של אביבה אורי ז"ל המוצגות בכתבה.
            אוצרים 'מלומדים' ניסו 'לחנך' את הקהל באמצעות תערוכות במוזיאונים הציבורים.
            כלומר לעשות קידום מכירות לאמנים שבמקרה בדיוק את יצירותיהם המליצו
            לאספנים לרכוש.

            נעשו לאורך שנים מעשים שבעדינות נכנה אותם 'ניגודי עניינים'
            היצירות קבלו דחיפה באופן מלאכותי
            עד שכוחות השוק אמרו את דברם –
            במכירות הפומביות ציבור הקונים המגוון לא אהב את היצירות מהאוספים החשובים
            וגם לא ראה בהם נכס שיניב תשואה בעתיד.

            בהחלט הרגיז אותי שהכתבה במקור ראשון מנסה להמשיך את הקו
            של – באו נקדם את היצירות של 'אנשינו' אלו שאוצרים כאלו ואחרים
            החליטו בשבילנו הבורים סתומים שרק 'הקשקושים' שלהם
            הם לב לבה של אמנות ישראלית…
            אולי אני בעצם מצפה שעיתון 'מחוץ לזרם' ייתן במה ליוצרים מזן אחר?

            • ש.צ. לוינגר

              האם ערכה התרבותי של יצירה נקבע לפי 'כוחות השוק' או לפי ה'רייטינג' שלה? יש יוצרים שבזמנם היו מפורסמים מאד ובדורות הבאים נשכחו, ויש יוצרים שבחייהם איש לא 'ספר' אותם ורק אחרי מותם זכו לתהילה. ובכלל, הערכה של יצירה היא סובייקטיבית. אחד רואה בה חכמה ועומק רעיוני, וחברו יראה בה שרבוט חסר משמעות.

              כך גם בבני אדם. מסופר על אדמו"ר שהיה מקרב אנשים פשוטים. פעם שאלו אחד מחסידיו, סוחר עשיר ביהלומים: 'מה עניין מוצא הרבי באנשים כאלה?'. ביקש הרבי ממנו להראות לו את יהלומיו. הביט בהם הרבי ושאל: 'במה שונים יהלומים אלה מסתם זכוכיות נוצצות'. ענה לו הסוחר: 'כדי להכיר בערכם של היהלומים צריך להיות "מבין". אמר לו הרבי: 'גם להכיר בערכן של נשמות של יהודים – צריך להיות "מבין"'.

              וכששאל רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו: 'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?' הציע רבי אליעזר להתמקד במידת: 'עין טובה'. וכן התפלל רבי אלימלך מליז'נסק: 'ואדרבה, תן בליבנו שנראה במעלת חברינו ולא בחסרונם',

              אינני מבין גדול באמנות. ומסתבר שטעמם של אוצרי המוזיאונים אינו הטעם שלי, אך לבטל את טעמם כעפרא דארעא – לא נראה לי.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • ש.צ. לוינגר

                ומתחום עיסוקי כספרן אני יכול להעיד, שרשימת הספרים עליהם אני אמליץ כחשובים ויסודיים תהיה רחוקה מאד מרשימת רבי המכר העכשוית,

                חלק לא מבוטל מה'רכישות' שאני שש עליהן כמוצא שלל רב, באות מחנויות לספרים משומשים, ומספרים העומדים להיות מושלכים לאשפה או לגניזה. דוקא באותם ספרים בלויים וממורטטים, מוצאים לעתים קרובות דברי חכמה מאירים.

                אל תשליכנו לעת זקנה!

                בברכה, ש.צ. לוינגר

              • על כל פנים, לאסכולת אמנים המתמחה ברישום – הייתי מציע את השם: 'אמני הקו'!

                • הרעיון שלך עם כפל משמעות לאמני הרישום ממש יפה רק שאיננו מתאים כלל
                  לאמנים הספציפיים שעליהם נסב הדיון.

                  שוב ההשוואה שאתה מתעקש לערוך בין ספרות לתחום הציור והרישום איננה נכונה.
                  הספרים הם שוק חופשי שכל אחד בוחר מה הוא אוהב לקרוא.
                  בצריכת אמנות בתערוכות במוזיאונים הקהל אמור כביכול להתחנך לאור
                  השקפת העולם 'המאד לא בקו' של האוצר ולצרוך אמנות מאד ספציפית.

                  ציינתי את אחד האוצרים החשובים שנפטר לא מזמן פרופ' מרדכי עומר
                  שהיה גם יועץ לאספנים חשובים.
                  בהסבריו המלומדים הוא מגיע למסקנות מעניינות
                  "היעדרם לכאורה של מוטיבים וסמלים מסורתיים
                  באמנות הפלסטית הישראלית
                  מוכיח באופן דיאלקטי את נוכחותם"

                  תסתכל בבקשה על הרישומים דלי התוכן עם הקווים הכל-כך מרושלים
                  של אמנים המכונים 'זרם ישראלי חדש' ותסביר לי איפה מתחבאים
                  ביצירה 'מוטיבים וסמלים מסורתיים'?
                  ואיך 'העדרם מוכיח באופן דיאלקטי את נוכחותם'?

                  אולי פשוט מאחורי המילים היפות בעצם לא נוכח ביצירה דבר
                  מלבד גיבובי קווים אדומים? אולי זה מה שחשב הקהל הרחב
                  ציבור הרוכשים במכירות פומביות וכד'.

                  ככל הידוע לי בינתיים מותר לאנשים לחשוב באופן עצמאי
                  ולכן, טבעי שיחליטו איזה אמנות נחשבת בעיניהם למעניינת ובעלת ערך ואיזה לא!

                  • את מרדכי עומר ז"ל אני דוקא חושב שאני מבין. אמן ישראלי שגדל על הסמלים והמוטיבים המסורתיים, היה באופן טבעי משלב אלמנטים מהם ביצירתו. היעדרם הוא מופגן, אומר 'דורשני'. והוא מעיד על רצון להשתחרר מהמסורת. זו נראית לי כוונת דבריו על ה'נוכחות הדיאלקטית'.

                    לעומתו רואה שרה ברייטברג (בדבריה המצוטטים בכתבה של יהודית יוגב את זרם 'דלות החומר' כהמשך של המסורת הציונית-סוציאליסטית ששאפה לחיים פשוטים, וכהמשך ליהדות שהעדיפה את המופשט שהסתייגה מיציקת הקדושה ל'פסל וכל תמונה' (בניגוד לרוח הפאגנית והנוצרית השואפת לתת לקדושה ביטוי מרשים בחומר. אף שמדובר באנשים לא דתיים ובחלקם אף מתנגדים לדת, רואה ברייטברג את שאיפטם להפשטה כמשהו יהודי.

                    במעמד הר סיני לא ראינו אלא ענן עשן וערפל, ומתוכם אוסף של 'קוים אדומים': לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, לא תרצח, לא תנאף, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. כל הזמן: לא לא ולא….

                    במשכן אמנם היו הקרשים מצופים זהב והיריעות עשויות מלאכת מחשבת ססגונית של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, אך מזה לא נראה כלפי חוץ דבר. המתבונן מבחוץ ראה רק את יריעות העזים השחורות, כמין גוש לבה שחור תקוע בלב המדבר, על מגש של כסף.

                    כך שיש משהו בגישתה של הגב' ברייטברג.

                    עם זאת, יש לומר שמוזיאון לא אמור להיות משכן. למוזיאון באים אנשים המחפשים גם הנאה אסטתית, לראות משהו שנעים לעין. לו הייתי אני אוצר במוזיאון, נראה לי שהייתי הולך בכיוון אחר…

                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    • ההשוואה למשכן כדגם אידיאלי בתהליך האמנות היהודית מעולה

                      http://cafe.mouse.co.il/topic/2955468/?last_method=edit

                      שרה ברייטברג נחבת לאיזה כוהנת גדולה של האמנות הישראלית
                      והזרם של דלות החומר נחשב כזרם מוביל בדרגת מקודש…
                      חבל שיהודית כלל לא ניסתה להציג גם מודל אחר שיתאים ליצירה הפורחת כאן ועכשיו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: