מעייף במלחמה ובאהבה | ירון אביטוב

קולונל אמריקני מבוגר מתאהב ברוזנת צעירה בוונציה. לצד תיאורים חזקים, הספר האחרון שיצא בחיי המינגוויי מפטפט את עצמו עד לסוף הידוע מראש

מעבר לנהר ואל בין העצים

ארנסט המינגוויי

מאנגלית: שרון פרמינגר

פן וידיעות ספרים, 2013, 296 עמ'

ארנסט המינגוויי היה בעצם מהגר בנשמתו. הוא היה מהגר בארץ שמהגרים רבים באו בשעריה (ארצות הברית) ומהגר בפריז בשנות העשרים. המינגווי הצטרף למלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים וחי בקובה כמהגר למחצה במשך עשרים שנה. אלמלא המהפכה הקובנית שאילצה אותו להגר משם, מן הסתם היה נשאר לחיות באחוזה שלו "לה ויחייה" הסמוכה להוואנה ולא מתאבד באיידהו ב־1961.

תקופות ההגירה של המינגוויי הולידו את מיטב הספרות שלו. בקובה הוא כתב את "הזקן והים", על סמך היכרותו עם דייגים בכפר קוהימר, נובלה שזיכתה אותו בפוליצר ולאחר מכן בפרס נובל, וזכה להשראה לכתוב גם את הרומן "איים בזרם". את הרפתקאותיו בספרד עיבד לרומן הידוע "למי צלצלו הפעמונים", ובפריז הוא החל בקריירה הספרותית שלו.

הרס עצמי

“מעבר לנהר ואל בין העצים“, הרומן הארוך האחרון שראה אור בימי חייו של המינגוויי, אמנם אינו עוסק באף אחת מתחנות ההגירה המרכזיות בחייו אלא בוונציה, שהייתה רק תחנה במסעותיו, ושאליה הוא חזר לביקור בשנת 1948, לאחר שלושים שנות היעדרות. הרומן עוסק בקולונל אמריקני בוונציה. למעשה, לא מעט מספריו של המינגוויי עוסקים באמריקנים מחוץ לארצם, אף יותר מאשר אלה שגיבוריהם הם אמריקנים בארצם שלהם.

כמדומה שהסופר האציל לקולונל כמה מתכונותיו. הקולונל מגיע לביקור בוונציה לאחר מלחמת העולם השנייה, כפי שעשה המינגוויי עצמו, ונחרד מההריסות שהותירה אחריה המלחמה. המינגוויי היה כזכור כתב צבאי, וכמו הגיבור שלו היה חובב ציד ולא פחות מכך חובב שתייה ונשים. כל התכונות הללו התמזגו גם באישיותו של הקולונל, שאף הוא, כמו המינגוויי עצמו, בעל יצר הרס עצמי.

מבקר ספרות אמריקני ידוע, המצוטט על גב העטיפה, כינה את המינגוויי: “הסופר החשוב ביותר מאז שייקספיר“. אפשר כמובן להתווכח איתו, בוודאי באשר לרומן הזה. המינגוויי היה ללא ספק סופר גדול ומחדש סגנוני, כזה שידע להפוך את שפת הדיבור לשפת הכתיבה, אולם גדולתו ניכרת הפעם רק בכמה מהפרקים (תיאורי הנוף, תיאורי העיר ונציה וגם פרקי הציד, עם כל ההסתייגות שהם עלולים לעורר בקורא, הכתובים במיטיב הצלילות הסגנונית החסכנית של המינגוויי) ולמרבה הצער לא בכולם. למעשה, יותר מדי פרקים ארכניים ואף טרחניים הנכללים ברומן מעוררים תהיות עד כמה המינגוויי היה סופר גדול באמת.

מהגר בנשמתו. ארנסט המינגוויי, ונציה, 1954

מהגר בנשמתו. ארנסט המינגוויי, ונציה, 1954

סיפורי קרבות משמימים

"מעבר לנהר ואל בין העצים" מתחיל בציד (ברווזים) ונגמר בציד (ברווזים), אבל בין לבין מתרחש למעשה הציד האמיתי: פעם באהבה – שבה כידוע צייד בודד הוא הלב – וגם במלחמה. ריצ'רד, קולונל מחוספס בן 51 שהורד מדרגת גנרל בגלל שפקודיו ספגו אבדות כבדות, מתאהב ברוזנת איטלקייה בת 19 וזו מחזירה לו אהבה גדולה. פער השנים הגדול ביניהם והבדלי המנטליות לא מונעים את אהבתם הסוחפת, העומדת כביכול בניגוד לכל הנורמות של התקופה.

סיפור הליבה הזה מתואר בחלקו ברגישות ובחלקו בשנינה אבל במירעו סובל מחזרות פטפטניות המעלות את השאלה האם העורך לא היה במקרה חברו לכוסית של המינגוויי ונהג כלפי הטקסט בג'נטלמניות גדולה מדי. דיאלוגים קלישאיים רבים בנושא האהבה חוזרים על עצמם לעייפה. למשל: "אתה תנשק ותחבק אותי חזק" (עמ' 225); "אני אוהבת אותך" (218); "את אהבתי האמיתית היחידה והאחרונה" (217); "בבקשה אל תהיה גס רוח" (220) – כמה פעמים אפשר לחזור על אותן הקלישאות ובאותן המילים ממש?

השיחות בין הקולונל לרוזנת מתרחשות כמעט כולן בין הבר למסעדה, בין המסעדה לבר וגם בחדרו, דהיינו ברדיוס מאוד מצומצם. השיחות, שנמתחות כמו מסטיק, עוסקות בסיפורי המלחמה של הקולונל הרחוקים מלהיות סיפורי גבורה. הקולונל, שנפצע בקרבות וסבל גם פעמיים מפגיעות ראש ובריאותו התערערה, מנסה לשכוח את העבר, אבל דווקא הצעירה היפהפייה, יפה לטעמו יותר מכל ציורי הנשים שראה, היא זו שמחמרת בו שוב ושוב לשוב לטראומה ולהתנקות ממנה.

וכך, כמעט בעל כורחו, הקולונל נאלץ לספר לה על מהלכי קרבות המתוארים יותר ממבט עינו של היסטוריון צבאי, והייתי אומר היסטוריון צבאי חדש, מאשר מעין של סופר. מעבר לשאלת האמינות שבתיאור צעירה המאוהבת מעל לראש בגבר מבוגר ממנה ומעוניינת לשמוע באובססיביות כזו סיפורי קרבות, שהמספר עצמו סבור שהם משעממים ("אני משעמם אותך?" היא רפליקה שחוזרת ברומן לא פחות מ"אני אוהב/אוהבת אותך") – אם המספר משתעמם ככה, מה יאמר הקורא?

אמנם כמה מהתיאורים הגיהינומיים של הקרבות ותיאורי החיילים שנהרגים כמו זבובים מצליחים לזעזע, אבל משהו בטון הסיפור הדיווחי, הדיקלומי והארכני לא מספיק נוגע. המינגוויי אולי חתר לכתוב ספר אנטי מלחמתי נוסף, כזה שיעקוץ ויבקר את הפוליטיקאים השולחים אותנו להילחם לשווא, ולא פחות מכך את הגנרלים המפורסמים, מונטגומרי ופטון, המוצגים כאן ללעג ולקלס, אבל התוצאה לא מצליחה להרשים או לגעת כמו למשל ב"במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק.

לא נוגע

הרומן התכוון לעסוק באהבה ובמלחמה ובמה שביניהן, אולם נופל לעתים בין הכיסאות. סיפור האהבה לא סוחף מספיק בגלל החזרות, ובשל חוסר ההעמקה, לטעמי, באישיותם המיוחדת של הקולונל והרוזנת, כשהשיחות הארכניות באות לעתים על חשבון תיאורי תהומות הנפש שלהם, וסיפור המלחמה לא מזעזע מספיק. כבר בתחילת הרומן מובן שסיפור האהבה לא יבשיל לחתונה, וגם שהמוות אורב בשער.

הסיום הנוגע ללב, אם כי הצפוי, מציל במשהו את המשקע שמותירה ארכנותו המוגזמת של הרומן, שראוי היה לכווצו. אילו "מעבר לנהר ואל בין העצים" היה קצר יותר, למשל באורכו של "הזקן והים", הוא היה עשוי להיות טוב בהרבה. היוזמה הברוכה של הוצאות "פן" ו"ידיעות ספרים" להגיש מחדש לקורא את מבחר יצירתו של המינגוויי הייתה יכולה אולי לפסוח על הספר הזה, שעלול לאכזב במקצת את מעריציו של הסופר. גם מי שיאהב, כמוני, חלקים ממנו יגיע בוודאי למסקנה שהוא אינו עומד בשורה הראשונה של יצירותיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון חוקת תשע"ג - 827, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: