לאומיות שנשמתה התורה | יוסף שלמון

הרב פינס היה מבשר הציונות הדתית מצד יחסו למודרנה. את היישוב בארץ ביקש להקים בגוון מערבי, עודד לימודי חול, היה ממחיי העברית ושמר על קו שמרני בתפיסתו ההלכתית. מאה לפטירתו

הרב יחיאל מיכל פינס היה מבשר הציונות הדתית. אמנם הרבנים קלישר ואלקלעי הקדימוהו בשנים ספורות, אבל הוא היה המבטא היותר מובהק של רעיון הכלת המודרנה. הרב הרב פינס, יליד העיירה רוזינוי בפלך פולסיה, במערבה של רוסיה הלבנה, בא מאחת המשפחות המיוחסות ביהדות ליטא. הוא נולד בתשרי תר"ד (1843) ונפטר בירושלים באדר ב' תרע"ג (1913). יש לציין שככלל, העיירות הליטאיות היו פתוחות יותר למודרנה. בתלמודי התורה שלהן כבר הוכנסה "תוכנית ליבה" הכוללת לימודי רוסית, חשבון וכתיבה בעברית וביידיש. פתיחות זו יצרה רקע נוח להתפתחות התנועות הרדיקליות החדשות, דוגמת הציונות והבונד.

הוריו שכרו מורים פרטיים שלימדו אותו שפות. באופן אוטודידקטי קרא ספרות כללית, כפי שהוא מפרט בזיכרונותיו. כבר בהגיעו לגיל בר מצווה היה חתן מבוקש, ובסופו של דבר השתדך למשפחת ר' שמריהו לוריא ממוהילב, כאשר נשא את בתו של הגביר, חיה צפורה, לאישה. ארבע בנות היו לשמריה לוריא. האחת התחתנה עם הרב דוד פרידמן מקרלין, לימים רבה של קרלין־הרב פינסק; השנייה התחתנה עם ההיסטוריון זאב יעבץ; השלישית עם ר' יוסף צוקרמן, הגביר ממוהילב, והרביעית עם הרב פינס.

תיקון בלאומיות

בין השנים 1875-1867, כשהיה הרב פינס בשנות העשרים שלו, הספיק להטביע את רישומו על הספרות העברית. יש למקם אותו בין האורתודוקסיה המתונה להשכלה המתונה. מאמריו הופיעו בעיתונות העברית, "המליץ", "הלבנון" ו"המגיד", בשנים שעמדו בסימן משבר כלכלי קשה שעבר על יהודי ליטא ורוסיה הלבנה. הנושאים הסוציאליים והנושאים הלאומיים התערבבו אלה באלה. הרב הרב פינס מדבר בזכות עבודת האדמה: "הבסיס והיסוד שעליו ישוכלל כנסת חברה מדינית והיכל לאומי". עדיין לא מדובר בארץ ישראל, באשר לדידו של הרב פינס התיקון הסוציאלי של החברה היהודית ייתכן ברוסיה, באמריקה או בארץ ישראל. ב־1869 הוא כבר מעדיף את ארץ ישראל "מרגש אהבה לארץ אבותינו".

השיח הלאומי עולה כבר מתחילת שנות ה־60 של המאה ה־19 במאמריו של דוד גורדון בעיתון "המגיד", ובספרי הרבנים קלישר ואלקלעי. בשלהי שנות ה־60 של אותה מאה, השיח הלאומי כלול בדיונים על רפורמה בחינוך וברבנות. הרב פינס היה נחרץ בקריאותיו להיענות לרפורמה בתחומים אלה ברוח ההשכלה. הוא גילה עמדות עצמאיות בתוך חוג הרבנים המשכילים שאליו היה קרוב. הפולמוס הלך והחריף בעקבות מאמריו של ליליינבלום שקראו לתיקונים בהלכה.

 לא לבש ארוך כמקובל בין אנשי ירושלים ונחשד בהיותו משכיל. אנשי היישוב הישן, 1890  צילום: Detroit Photographic Companyֿֿ


לא לבש ארוך כמקובל בין אנשי ירושלים ונחשד בהיותו משכיל. אנשי היישוב הישן, 1890
צילום: Detroit Photographic Companyֿֿ

ליליינבלום חשב שהנכונות לדון בגורל המוסדות החינוכיים והרבניים היא שעה נוחה גם להעלות את נושא התיקונים בהלכה, ופה נתקל בהתנגדות חריפה דווקא מצד אותם רבנים שהיו נוחים לדיונים בנושאים האחרים. הרב פינס הודה שבמהלך ההיסטוריה עשו חכמים תיקונים רבים בהלכה, אלא שהבחין בין תיקונים שנעשו בגינם של צורכי הזמן ורצון העם לבין אלה שמבקש ליליינבלום, "להקל עול לא יורגש ולזכות את העם שלא בפניהם", ובאשר לאלה פסק: "לא תקום ולא תהיה". תיקונים בדת שמקורם מחוץ לציבור שומרי ההלכה יידחו. הכלל הוא: "הנח להם לישראל כי מאליהם יתפתחו לפי חפץ הדת והזמן בשובה ונחת".

במשך כארבע שנים (1874-1871) לא התבטא הרב פינס בנושא הלאומי. הוא חידש את כתיבתו בעניין עם הקמת "קרן מזכרת משה מונטיפיורי" ב־1874. במאמר תקיף התנגח הרב פינס עם מונטיפיורי בטיעונו כי הלה הוא מבעלי ההשקפה הנזירית הרוצים לעשות את ירושלים "בית מקלט לנזירים ומתבודדים הפורשים עצמם מחיי שעה לחיי עולם", בשעה שהוא עצמו מ"בעלי ההשקפה המדינית": "לבי נוהה לראות את ירושלים ביפיה כאחת מבנות אירופא המהוללות…להיות קריה עליזה עיר הומיה סחר גויים ומושב החכמה וחרושת המעשה". הוא רצה להכיל את המודרנה בתוך הרעיון הלאומי שבו כלולים תחיית הארץ, תחיית האומה, החזרת עטרה ליושנה וקיבוץ גלויות.

לבוש רוסי, לא ירושלמי

בשנים 1872־1873 פרסם הרב פינס את ספרו "ילדי רוחי". הספר, הוא פולמוס נגד היהדות הליברלית בגרמניה, שטענה לנאמנות יהודית ראשונית למולדת שממנה מתקבלת האזרחות. הרב פינס טוען שדת ישראל היא לאומית במהותה וכל ניסיון להפריד בין הדת ללאומיות ביהדות מאיים על עצם קיומה. האזרחות לעצמה אינה תלויה בנאמנות לאומית אלא תלויה במילוי חובות וזכויות, ולכן התביעה מהיהודים לזנוח את לאומיותם כדי להיות זכאים לאמנציפציה אין לה בסיס במציאות. תכונת החיקוי וההתבוללות הייתה תמיד חזקה ומאיימת, אולם הרצון לאחדות עמד לאומה הישראלית מנגד.

זמן קצר לאחר הופעת הרב פינס בארץ הוא נתקל בעוינות מצד היישוב הישן האשכנזי. חשדו בו שהוא משכיל ואינו שלם עם אורח החיים של היישוב בארץ. הוא לא לבש לבוש ארוך כמקובל בין אנשי ירושלים, ובנותיו ואשתו לבשו לבוש רוסי ולא לבוש ירושלמי. יתר על כן, בשנת תרמ"א (1881) הקים הרב פינס בירושלים בית מדרש שבו למדו צעירים בצד לימודי קודש גם מלאכות. הרב פינס הוחרם בשל כך על ידי בית דינו של הרב דיסקין, אויבו בנפש. שנה לאחר מכן, בשנת תרמ"ב (1882), הקים הרב פינס יחד עם אליעזר בן יהודה את חברת "תחיית ישראל". תקנות החברה מדברות על "להחיה את אומת ישראל ולהרימה משפלותה ולבצר רוחה, ולהשיב לה כבודה כבראשונה". בתקנות אלה מופיעה ארץ ישראל כאמצעי "להושיב אנשים מבני ישראל על אדמת אבותיהם, להוציא ממנה לחמם ביגיע כפיהם ולהפריח בארץ את המסחר וחרושת כל מעשה, ואף להחיה שפה עברית בפי העם". העמדת הלאומיות במרכז הושפעה כנראה הרבה מבן־יהודה. ההיבטים הדתיים לא מופיעים כלל.

בתחילת שנות ה־80 סייר בארץ ונתקל במושבה הטמפלרית שרונה. הוא כתב: "שמחתי למצוא בקרב ארצנו השוממה כפר נאה כזה הראוי וההגון להידמות עם הכפרים היותר יפים אשר בסביבות לונדון". אמנם הוא חשב שאסור למתיישבים היהודיים להסתבך בהוצאות לבנייה מפוארת, אבל לבו יצא לבנייה האירופית.

דברים דומים השמיע בעקבות סיורו בגליל בשנת תרמ"ה. הוא התפעל מחיפה בגלל ניקיונה, רוחב רחובותיה והאווירה השקטה שבה היא מתנהלת. הוא השתוקק לארץ ישראל אירופית בתרבותה ועברית בתכניה. הוא גינה את ארגון כי"ח, שהדגיש את החינוך הצרפתי, ואמר שסופו שיוציא את חניכיו לתרבות רעה. כשחלף על פני מירון גינה את פולחן הקדושים על קבר רשב"י, שאין לו מקור יהודי. בבואו לצפת הפליג ביופייה כלפי חוץ וגינה את כיעורה מבפנים.

עניינו של הרב פינס בחברה חקלאית היה בעיקרו אינסטרומנטלי ולא ערכי. עניינו היה בתחייה הלאומית בארץ ישראל, לא ברומנטיקה של חזרה לכפר. דאגתו הייתה נתונה לפרנסת היישוב הלאומי, אם בעבודה חקלאית אם במסחר ומלאכה. באשר לחינוך הניח הרב פינס כי השפה המדוברת במושבות תהיה עברית, אך סבר שהילדים בבית הספר צריכים ללמוד גם ערבית וכן ידיעות כלליות כמו היסטוריה ומדעים.

אחת הפרשות החשובות שהרב פינס היה מעורה בהן היא פרשת השמיטה. בשנת השמיטה תרמ"ט (1888־1889) עמדה על הפרק השאלה האם היישוב החדש בארץ יכול ורוצה לנהוג על פי ההלכה. הכול הבינו כי פרשת השמיטה היא אבן בוחן לרעיון יישוב ארץ ישראל בזמן הזה. הפרשה עוררת פולמוס חריף בין התומכים במציאת היתר לעבודה בשביעית לבין המתנגדים. עמדתו של הרב פינס הייתה מפתיעה. הוא, שהסביר את קונספט התפתחות ההלכה לפי צורכי הזמן, סירב ליישם עיקרון זה בנושא השמיטה. מהצד ההלכתי הוא נטה להתיר אלא שהבהיר "דעתי מאז בנוגע לתקנות בדת כי תעשינה לאט לאט ובחשאי ואחרי שהורגש הצורך, או אז לא יזיקו לגוף היהדות… אך בהיעשותן ברעם ורעש… תזיקנה מאד להדת, כי ההמון יאמרו: התורה בידי החכמים כחומר ביד היוצר". הרב פינס הניח שהיישוב בארץ חייב להיות שומר הלכה ולכן רצה להוכיח שבני גדרה הנמצאים תחת פיקוח "חובבי ציון" אמנם שומרי שמיטה כהלכתה, לעומת אנשי המושבות בחסות הברון אשר לדעתו עברו תהליך מואץ של חילון.

עמדות עצמאיות בקרב הרבנים המשכילים. הרב יחיאל מיכל פינס

עמדות עצמאיות בקרב הרבנים המשכילים. הרב יחיאל מיכל פינס

מימוש של קדושה

בשנים 1895־1893 פרש הרב פינס מפעילות ב"חובבי ציון", והסתייג מהתנועה ומאישיה הבולטים. מה גרם למפנה זה בעמדותיו הציבוריות? נראה שהקמת "אגודת בני משה" בתרמ"ט (1889) בראשות "אחד העם" ובקשתה להשתלט על "חובבי ציון" היא שהביאה לדחיקתו של הרב פינס ומקורביו. אגודת "בני משה" על פי עדות מייסדיה הייתה אמורה לשמש "חבר כהנים" לתנועה הלאומית. האגודה ריתקה אליה ממיטב האינטליגנציה הלאומית, והתיימרות זו משכה את הרב פינס למאמצים לקעקע את יסודותיה. העניין היה כרוך גם בעלבונות אישיים מכוח המידור שחווה הרב פינס בוועד הפועל של "חובבי ציון" בארץ.

לראשונה בתולדות התנועה הלאומית היהודית הועמדו שתי אופציות: חילונית ודתית. הרב פינס ניסה למתוח קו מפריד בין אגודת "בני משה" לבין חובבי ציון. הלאומיות הלגיטימית לדידו היא זו "הבלועה בדת והדת בלועה בה", "לאומיות שנשמתה התורה, וחיותה – המצוות". כל האומרים כי "התורה והדת אינן אלא עניין הלב בפרט והלאומיות היא נחלת הגוי כולו – זו מינות גמורה". הרב פינס סבר כי מצוות יישוב ארץ ישראל "תשיב את הנדחים למרעה התורה והמצוות" לעומת "בני משה" העושים את חופשיותם הוראה לדורות.

הרב פינס לא ראה ביישוב הארץ בזמן הזה מוצא מפני שנאת ישראל הדוחקת, שלא כדעתם של הרב פינסקר וליליינבלום ולא ראה בארץ ישראל מקלט ליהודים סחופים ודחויים, כמו שחשבו הרבנים מוהליבר, ספקטור ואחרים. הוא גם לא נישא על כנפי תקוות אסכטולוגיות שהדיהן נשמעו בכתבי יפה וברלין.

לרב פינס הייתה עמדה דתית הרואה ביישוב הארץ בזמן הזה מימוש קדושתה של הארץ, קדושה שמתמצית בקיום תורת ישראל בידי עם ישראל בארץ ישראל. לדעת הרב פינס בכל הקשור לארץ ישראל "המקום הוא התכלית והאדמה והמתיישבים הם המכשירים" (האמצעים). מכאן ההבחנה בין יישוב ארץ ישראל לבין יישוב ארגנטינה. יישוב היהודים בארגנטינה נועד לפתור את בעיותיהם של יהודים נרדפים ומגורשים, ואילו יישוב ארץ ישראל נועד לקדש את הארץ. היוצא מהתכלית השונה של שתי ההגירות הוא שכל המהגרים היהודים לארגנטינה זכאים לתמיכה כספית מכלל ישראל, ואילו המהגרים לארץ ישראל –" לא לבד שיש לנו זכות הבחירה כי לנו חובת הבחירה בהם… ולא כל הרוצה ליטול את השם 'מושב' יבוא ויטול". המוזמנים להתיישב בארץ ישראל הם "בני אדם הנתונים בכל לבם ונפשם אל הארץ הזאת ומחבבים אותה לא לשם פירות גינוסר שבה, אלא לשם חבת קדושתה הלאומית".

הרב פינס חשב בדומה ל"אחד העם" כי שאלת היהדות קודמת לשאלת היהודים, ולכן אין יישוב המוני של הארץ תכליתה של התנועה בזמנו: "דבר היישוב איננו שאלת היום כי אם שאלת ההיסטוריה אשר מאה שנים בעיניה כיום אתמול כי יעבור ומדוע נהיה נחפזים להתרתה". אך בשונה מ"אחד העם" הוא לא חשב כי הארץ תיבנה על ידי "כהנים ובעלי מחשבה נשגבה" כי אם על ידי "בני אדם פשוטים הקשורים  בעבותות חזקים אל הארץ מצד ההרגל".

בנקודת זמן זו הכריז הרב פינס על התמוטטות הבסיס המשותף בין דתיים לחופשיים. הרב פינס בא לידי מסקנה דומה לזו של הרבנים סולובייצי'ק, מייזל ואחרים, עוד בראשיתה של תנועת חובבי ציון, שיש לתבוע שתי תנועות לאומיות נפרדות – דתית וחופשית. הוא, שהיה מזוהה עם התנועה בשנות ה־80, הפך למתנגדה הגדול בשנות ה־90: "אל נא תהיי מריבה בינינו, כי אנשים אחים אנחנו – הפרדו נא מעלינו, אם תימינו ואם תשמאילו". רעיונותיו של הרב פינס הביאו להקמת "חברת יישוב ארץ הקודש", בכוונה להקים התיישבות המבוססת על היישוב הישן (1896). אולם גם כאן הסתיימו התקות במפח נפש. צעירי היישוב הישן שנקראו לדגל אכזבו. הרב פינס ערך השוואה בין הביל"ויים לבין חברי תנועת "ישוב ארץ הקודש". הבילו"יים, "דבר היישוב לא היה להם אמצעי לפרנסה, כי אם הוא לבדו תכלית", בעוד צעירי ירושלים נדחקו לעניין מפני ש"נלאו נשוא את דחקם". בניית ארץ ישראל צריכה לאידיאליסטים ולא למחפשי פרנסה.

מחיה העברית

אין לתאר את מפעלו הציבורי של הרב פינס ללא דיון בתחיית העברית. המיתוס הציוני סיפר שוב ושוב על מפעלו של בן יהודה, שאכן ראוי לזכויות המוקנות לו בתחיית העברית, אבל השכיח מחדשי לשון נוספים שפעלו במקביל לו, כשאחד מהחשובים בהם היה הרב פינס. הרב פינס קדם לבן יהודה בהעלאת רעיון תחיית העברית וכן בצורך להפוך את העברית לשפה הראשונה בבתי הספר בארץ. לרב פינס עמדו גם היתרון של הכרת השכבות השונות של הלשון העברית, והיכולת להיעזר בחתנו דוד ילין בנגישות לשפה הערבית, שהרי מקורות אלה תרמו תרומה נכבדה להחייאת העברית המודרנית.

העיקרון הראשון שקבע הרב פינס היה שהשפה המחודשת צריכה להיות "שמישה" לפני שתהיה "טהורה". עיקרון אחר הוא הצורך לשמר את משקל השפה העברית הקדומה, שהוא תנאי לשמירת הסגנון של השפה. גם המילים הלועזיות צריכות להיקלט במשקל עברי. במאמריו קבע עקרונות לחידושי מילים. מפורסמת אמירתו: "הגדולה שבמעלות למילה חדשה – אם איננה חדשה", כלל ברזל לחידוש מילים של ועד הלשון והאקדמיה ללשון עד ימינו אלה. הרב פינס חידש מילים רבות וחלקן נקלט בעברית המודרנית. במקום זה כדאי לציין שהרב פינס פעל בחוג של שותפים למעשה היצירה, ביניהם חתניו ילין ומיוחס, גיסו יעבץ, המורה אליהו ספיר ואחרים. לעתים אין לדעת מי הוא מחדש המילה, שכן היה זה מפעל משותף. מילים רבות חידש יחד עם בן יהודה – למשל "שעון", "עיתון" או "משקפת".

הוא לא מצא את מקומו לא בין אנשי היישוב החדש ולא בין אנשי היישוב הישן. הוא חסר את המסגרת המחשבתית שהייתה לרב מוהליבר, לרב ריינס ולרב קוק, אשר אפשרה להם להתקיים בתנועה הציונית שנשלטה על ידי פורקי הלכה. מאידך לא יכול היה לסבול אורח חיים של גלות, כמו זה של היישוב הישן. המפתח להבנתו של הרב פינס נעוץ בתפיסתו את הטריטוריה הארץ ישראלית כטריטוריה קדושה, שצורכי העם הפיסיים אינם עיקרה. באופן מפתיע, תפיסה זו מקרבת אותו דווקא לחרדים האנטי־ציונים ביותר, כמו הרב חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקטש והרב יואל טייטלבוים האדמו"ר מסאטמר.

פרופ' יוסף שלמון הוא חבר המחלקה לתולדות עם ישראל, אוניברסיטת בן־גוריון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביוני 2013, ב-גיליון חוקת תשע"ג - 827 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    ומעניין שרי"מ פינס הצליח להשפיע על הביל"ויים של גדרה, שבאו מרקע הרבה יותר מודרני, להחמיר בעניין 'היתר המכירה', בעוד שאנשי המושבות שהיו מרקע הרבה יותר מסורתי – סמכו עליו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: