הנביא הזקן 
 של החילוניות | דב אלבוים וחגית גרוסמן

יורם קניוק לא היה סופר גדול, אבל כן אדם עם אומץ ללכת נגד הזרם, לא להיות אהוב וגם להיות קל דעת. על ה"אחר" של הספרות העברית העכשווית

האגדה על הכופר הגדול אלישע בן אבויה  ["אחר"] זכתה במקורות היהודיים לכמה גרסאות. אחת מהן, בתלמוד הירושלמי, מצטטת את הדרך שבה סיפר בן אבויה על נסיבות לידתו: "אבויה אבא מגדולי ירושלים היה, ביום שבא למוהליני [למול אותי] קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחר. כאשר כולם אכלו ושתו וטפחו ורקדו, אמר רבי אליעזר לרבי יהושע – 'עד שהם עוסקים בשלהם – נעסוק אנו בשלנו', וישבו ונתעסקו בדברי תורה, [ועברו] מן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותי! מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו: חס ושלום! אלא יושבין היינו וחורזין בדברי תורה, מן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני… אמר להן אבויה אבא: רבותיי! אם כך היא כוחה של תורה – אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו". עד כאן הסיפור. מכאן ואילך, מסקנת הסיפור על פי התלמוד הירושלמי :"לפי שלא הייתה כוונתו [של אבויה] לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו [דברי התורה] באותו האיש… [בבנו אלישע]".

יורם קניוק היה חילוני גמור, מכף רגל ועד ראש. מרגע לידתו נקרא יורם כשם אחד ממלכי ישראל, שם שניתן לו על ידי חיים נחמן ביאליק, כך נהג לספר, שהיה גם הסנדק שלו בברית המילה. אביו, משה קניוק, היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות. ביאליק היה הסנדק שלו, הגננת שלו הייתה אשתו של ברנר, המורה שלו בגן הילדים הייתה נכדתו של פרישמן, וטשרניחובסקי היה הרופא בבית הספר שבו למד. אחר כך גדל בתל אביב הישנה ליד נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי וכל גדולי המשוררים והסופרים. כמי שגדל בתוך תוכו של המילייה הספרותי דאז, ידע יורם כמה צביעות ורדיפת כבוד יש בחייהם והפנה להם עורף בקלות רבה. הוא לא יכול היה לסבול אף פעם את הפומפוזיות והפאתוס של הספרות החלוצית ושל ספרות דור המדינה.

הוא בכלל רצה להיות צייר. את הציור, לעומת הכתיבה, לקח ברצינות, נסע לניו יורק, הסתובב והיה "פרא אדם" כהגדרתו. מי שלא מאמין, שיקרא את "חיים על נייר זכוכית" שכתב על התקופה הזו. במובן הזה היה קניוק הישראלי המושלם. נוסע לחו"ל, דופק את הראש, לא דופק חשבון ומבזבז את חייו ואת כספו כאילו אין מחר. קניוק היה בזבזן, ובזבז את כישרונותיו כצייר וכסופר. קניוק היה חילוני, ישראלי וחסר דת. הוא נישא לאישה לא יהודייה וביקש לרשום את עצמו במשרד הפנים כ"חסר דת".

לא סבל את הפומפוזיות של הספרות החלוצית. יורם קניוק 
 צילום: אלי דסה

לא סבל את הפומפוזיות של הספרות החלוצית. יורם קניוק 

צילום: אלי דסה

בזרם הדם הישראלי

עם זאת, העניין שלו בתנ"ך היה עצום. מדי פעם היה מתקשר, שואל שאלות הקשורות לתנ"ך, מתעניין, מנסה שוב ושוב לבסס תפיסות עולם של ביקורת המקרא. בעקשנותו סירב בדרך כלל לקרוא את התנ"ך מנקודת מבט ספרותית, ועדיין חשב על התנ"ך במובן הארכיאולוגי. הייתה זו אולי הנקודה היחידה באישיותו שעדיין נותר בה זכר מועט לחלקו בפלמ"ח – חוסר היכולת לראות בתנ"ך עדות לרגעים של השראה רוחנית דתית והתגלות. הוא חיפש את הפרוזאי ביותר, את הנסיבתי, רק את מה שאפשר לתאר באינטרסים פוליטיים וכלכליים.

קניוק ידע לעשות במילים, אבל מעולם לא כיבד אותן ממש. זו גם הסיבה שלפעמים יצאו מפיו דברי אמת יוצאים מן הכלל. דווקא בשל העובדה שלא האמין במילים הוא נתן דרור למילים שלו, ועל כן לפעמים היה מצליח לבטא בהן איזו אמת גדולה יותר, עצובה יותר. חוסר האחריות המילולית שלו אפשר לו לדבר על תעשיית המוות והשכול שצמחה במדינת ישראל, לדבר על השואה וגרמניה כפי שאף אחד לא העז לפניו והוא אף לא ויתר לגיבורי נעוריו, אנשי תש"ח. את ספריו הראשונים לא אהבתי לקרוא. היה בהם רישול חסר טעם, פגמים ביכולת לבנות סיפור ועוד הרבה חסרונות ספרותיים מסוג זה. האמת לא הצליחה לחפות על הרישול. ספריו המאוחרים יותר, לעומת זאת, כבר זכו לעריכה מיטיבה יותר. וכך, בשנים האחרונות, קניוק שוב יכול היה לחזור ולהתמזג בזרם הדם הישראלי, משמש בתפקיד הנביא הזקן של החילוניות התל אביבית המוחלטת, זו שמתריעה כל שני וחמישי על מות התקווה והחלום לקיומה והתפתחותה של מדינת ישראל.

האומץ להתנגדֿ

כמו קניוק, גם ה"אחר" אלישע בן אבויה גדל כשכל האפשרויות פתוחות בפניו. הוא היה בן מוכשר של האליטה השלטת. הוא ידע הכול, הכיר הכול, הבין הכול, אבל בבגרותו החליט להטיל ספק בכול: "אין דין ואין דיין", צעק בן אבויה, "כביכול שתי רשויות בשמים!", מחקרי תלמוד חדשים ("מחלל שבת בפרהסיא" מאת ד"ר מוטי ארד) מוכיחים שהמיר את דתו לדת הפגאנית הרומית. התלמוד הבבלי קורא לו "מקצץ בנטיעות". כל זה לא הפריע לרבי מאיר, אחד מיוצריה הגדולים של הספרות התלמודית, להמשיך לרוץ אחרי סוסו של אלישע ולנסות ללמוד ממנו תורה. כששאלו את רבי מאיר כיצד אפשר ללמוד תורה מכופר שכזה, ענה שאת תוכו הוא אוכל ואילו את קליפתו הוא זורק.

אני לא יודע מה היה לי יותר עצוב – ההספדים הצבועים שבאו השבוע מפיהם של כל מיני פוליטיקאים מן הימין שלא היו מוכנים ללחוץ את ידו כשהיה חי ("הוא היה סופר גדול" וכו' וכו'), או שמא חוסר היכולת של החברה הישראלית לעכל את מי שהיה באמת יורם קניוק.

קניוק היה המודל המושלם של הישראלי הישן, זה שאוהב להתלונן ללא הרף שגזלו לו את המדינה, למרות שהוא יודע שרוב האחריות למצבו מוטלת על כתפיו. בזבזן, קל דעת, חסר כבוד למסורת ולתרבות היהודית לדורותיה, לא רציני. והוא בטוח לא היה סופר גדול. אז מה כן היה קניוק? מה היה תוכו? מה אנו יכולים לקחת ממנו? את האומץ להתנגד, לא להיות אהוב, לכפור בהכול בלי חשבון, וגם להיות קלי דעת. כן, כשהכול הופך להיות כבד מרוב מחשבות גורליות, ניזכר בקלות הדעת של יורם קניוק ונצחק על הכול.

—————

ליצור ולא להרפות

תמיד הוא אמר שהוא מצחיק את עצמו לפני השינה ושרק כך הוא מצליח להירדם, אבל שבוע לפני מותו הוא כבר אמר לי "זה לא קל למות, שתדעי לך". געגועים ליורםחגית גרוסמן

יש לי תיקייה במחשב שנקראת "יורם". יש בה תמונות שלנו בחצר הבית, יורם יושב על ספסל עץ אדום, אוחז בידו ספר, ורוח אביבית מלטפת את שיערו הלבן. זה היה אחרי שהוא בישר לי שהרופאים לא מעניקים עוד סיכוי לחייו. הוא הזמין אותי אליו כדי להגיד לי את זה. אמרתי לו שלא יקשיב להם כי הוא איש מיוחד ושיש לו הכוח להתגבר ולנצח גם הפעם את המחלה, כמו שעשה שוב ושוב בעבר.

א

הקדשתי ליורם את ספר שיריי האחרון. "ליורם קניוק באהבת נפש", כתבתי. זה היה לאחר שישבתי לצידו בבית הקפה, התבוננתי בו והרגשתי שאני אוהבת את האיש הזה בכל לבי. חשתי בנשמתו האדירה ובכך שאני יושבת בסמוך לסופר אמיתי, בסמוך למי שהקדיש את כל חייו ליצירה ומתוך אהבת אין קץ לציור, לשפה העברית ולמלאכת הכתיבה.

ובפורים האחרון ישבנו יחד עם הצלמת זואי גרינדאה בבית קפה. היא צילמה אותנו יחד. התמונה היחידה שלנו ביחד. אחר כך הוא סיפר לנו איך שפעם אימץ עיר שאמו נטשה אותו ומירנדה הנשימה אותו במשך לילה שלם, הנשמה מפה לפה בניסיון נואש להציל את חייו. אך ללא הצלחה. העיר מת. אבל הסיפור על העיר חי. על כך הוא כתב את ספרו "מות העיר". הכול כתוב בספרים. כל חייו הסוערים. ועכשיו אני קוראת את "סוסעץ" ובוכה.

פעם התקשרתי אליו מפארק הירקון וסיפרתי לו שהתאהבתי באייל שחי בלב הפארק שיש לו אף גדול ואפור ורטוב. זה הצחיק אותו. יומיים לפני לכתו אימצתי גורת חתולים שמצאתי ברחוב, רק בת שלושה שבועות. הצלתי אותה מעיוורון, אני מורחת משחת אנטיביוטיקה על עיניה ומיניקה אותה בבקבוק. חשבתי שהוא שלח אותה אליי, שתשמור עליי אחרי שהוא ילך.

ב

אני קוראת את "סוסעץ" ובוכה שלא אוכל להתקשר אליו עכשיו ולומר לו שזו יצירת מופת, שאני נכנסת לשורות הקצרות ומתמלאת אוויר, ואני רוצה להמשיך להיות בין השורות הבוערות ולהתבונן בו ולשמוע אותו כי אני מזהה בהן את חייו במלוא עומקם; את האמת שלו על עצמו ועל חייו ומשפחתו ותחושת הכישלון הבלתי פוסקת, תחושה שתתחלף באושר גדול ובאהבה, ולאחר שנים של אמנות הכישלון נולדה הצלחה, אהבה והכרה. עכשיו הספרים נשארו, גם כדי להעניק את האפשרות להתגעגע אליו בעומק, כמו שהאהבה אליו ראויה להיות, יפה מכל בחינה. ולבכות עם כל מילה ולבכות ולהתחרט שלא קראתי את כולם כשהיה בחיים, שלא אמרתי לו בישירות: "איזה גאוני הסוסעץ שלך. אתה כותב כל כך טוב, הטעם לא יכול לעבור, אני לא רוצה להפסיק לקרוא וזו המורשת שהשארת לי. הספרים. אני קוראת בהם עכשיו ואקרא בהם תמיד".

ג

חוש ההומור שלו תמיד הפתיע אותי, כמו אהבתו לאפלה ומשיכתו למוות. הוא לא פחד מהמוות, להפך, הוא הביט לו בעיניים וחקר גם אותו, הוא ידע מתוך ניסיון שהמוות הוא ביצה שחורה וחמימה שנעים לשכב בה. שהוא לא מפחד לשוב אליה אבל ממשיך לשרוד למען משפחתו. הוא סבל מבריאותו, אך לא הפסיק לכתוב. תמיד מוקף באהבתה המלאכית של מירנדה, אשתו.

קניוק כתב מדי יום והניב פירות רבים, פראיים ומבעבעים, מלאי חיים ואהבה ונדודים ומלחמה וציור, וגם שאלות עמוקות על זהותו היהודית. מרוב שאהב יהודים, התחרט שלא היה בשואה. הוא עבד כמלח באוניית פאן יורק שהביאה את הניצולים ארצה, אז הוא התאהב בהם והתחרט שלא סבל את סבלם. ואז, לאחר המלחמות, באו שנים של סיוטים ושתייה כדי לשכוח את הסיוטים וכדי שיוכל להמשיך לכתוב מדי יום וכל היום. לכתוב כל הבוקר, לנוח בצהרים ואז לשוב אל מלאכת הכתיבה בערב. ולהמשיך לקרוא ולכתוב ולאהוב את הכתיבה, לאהוב אותה כל יום עד הקץ ומעבר לו.

בהומור של קניוק גיליתי את נשמתו היהודית. תמיד הוא אמר לי שהוא מצחיק את עצמו לפני השינה. רק כך הוא מצליח להירדם. הוא מספר לעצמו בדיחות. אך בפגישתנו האחרונה, שבוע לפני מותו, הוא לא אמר לי את זה. אלא אמר "זה לא קל למות, שתדעי לך". ואני לא רציתי להקשיב לו. התכחשתי לעובדה שהוא מתכונן למותו.

השארתי לו אז על שולחנו את שיריו של אברהם חלפי. הוא אהב את שיריו ואת המשורר שהיה לדבריו שחקן נהדר ואיש צנוע. אבל מאז לא ראיתי אותו.

ד

הוא השאיר אחריו את בנותיו, נעמי ואיה, את נכדו עמרי וכמובן את אשתו. אך גם את אדם, הכלב שלו.

כשספרו, "אדם בן כלב" יצא לאור כתב עליו מבקר בעיתון: "איך אדם מבוגר מסוגל לכתוב באופן כל כך גרוע?". כי הכתיבה של קניוק שינתה את חוקי המשחק והם לא הבינו את זה אז. יצירתו הקדימה את זמנה, אבל היום כבר מבינים וכל ספריו מאוגדים בהוצאת "ידיעות ספרים". כך נעשה לספריו פרויקט קיבוץ גלויות נדיר שאיגד את כל ספריו משלל התפוצות שבהן היו מפוזרים.

ה

חבל שלא הקלטתי את השיחות שלנו. אתה היחיד שדיבר לעניין. כשדיברתי איתך נמלאתי אמונה בבני אדם. השבת לי את האמונה שאפשר ליצור ברצינות ולאהוב ברצינות ולא להרפות. אמרת לי שאתה נהנה לכתוב על המוות ולחקור את הנעלם, שאתה כותב בלוג ושזה נהדר כי לראשונה אין לך עורכים, אתה יכול לכתוב כל שעולה על דעתך ואפילו לא חייב לתקן שגיאות מקלדת. הרגשת חופשי והמוות שיחרר את כתיבתך ואותך.

עכשיו הספרים שלך איתי.

ספר שיריה האחרון של חגית גרוסמן "רעד העיר" ראה אור לאחרונה בהוצאת "קשב לשירה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביוני 2013, ב-גיליון חוקת תשע"ג - 827 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אפשר היה לחסוך ממנו את ההגיוגרפיה הקיטשית של גרוסמן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: