דורות משלימים | אורי וייל

החוט השוזר את הפרשה הוא העיסוק במעבר מדור המדבר לדור הנכנסים לארץ. קריאה מעמיקה מגלה שאין ביניהם שלילה וניכור אלא דווקא חיבור והשלמה

על אחד הפסוקים הסתומים בפרשת חקת  נוכל למצוא את אחד המדרשים היצירתיים ביותר של חז"ל, מדרש שנראה במבט ראשון כלהטוט לשוני:

אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר “אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" – אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ (קידושין ל, ב).

קשה להגיד שדרשה זו מכוונת לפשט, אך מבט רחב יותר יגלה שאולי אין מתאימה ממנה להיות כותרת לפרשה. פרשת חקת, המגוללת את קורותיהם של בני הדור החדש בשנת הארבעים במדבר, היא זמן מבחן לקשר בין הדורות. בדומה למדרשו של ר' חייא, נוכל למצוא בפרשה את הדורות אויבים זה לזה אך לבסוף גם אוהבים. כבר במבט שטחי ניתן לזהות חוט מקשר זה בפרשה, החל מפרשת פרה אדומה העוסקת במוות – בזיקה ברורה למות דור המדבר והמנהיגים – דרך מעבר נחל ארנון המסמן  מעבר ביניים לארץ ישראל (שכן זהו שטח עבר הירדן המזרחי שיהיה בהמשך ברשות ישראל) וכלה בפטירת מנהיגי דור המדבר, אהרן ומרים, והופעת כוחות חדשים בעם. בנושא האחרון נעסוק יותר בהרחבה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מפגש רך

מפתה מאוד לקרוא את פרשת חקת כפרשה המתארת את שלילת דור המדבר וההנהגה הניסית והמפארת את הדור החדש ואת ההנהגה הטבעית. דרשות כאלו שמעתי בנעוריי לרוב, כאשר המגמה הציונית בהן ברורה. כבר בשומעי פרשנויות אלו נעתי באי נוחות בכיסאי; האם למעבר בין דורי חד שכזה התורה מנסה לחנך אותנו? שאלה זו הדהדה לי את דורנו, שנוטה לאבד הרבה עדינות ועומק ביחסו לדורות הקודמים וליהדות הגלות. גם בפרשתנו, מסתבר, המעבר בין הדורות הוא יותר מורכב, וכולל מתחים, השלמות ואיזונים.

חז"ל תיארו בצורה יפהפייה ותמציתית את נקודת המבחן של הפרשה. כנגד פטירת מרים ואהרן, וההודעה על פטירתו הקרבה של משה, אנו מתוודעים לשלוש "מתנות" ניסיות הקשורות עם דמויות אלו: בארה של מרים, ענני הכבוד והמן. נפתח בענני הכבוד. לכאורה, ענני הכבוד פסקו וכעת מגיע הזמן למלחמה טבעית לחלוטין של עם ישראל, כפי שאנו רואים במלחמה במלך ערד. אך כל מי שבקיא בענייני מלחמות במקרא יודע שנדר להחרים את כל השלל, כפי שאנו מוצאים במלחמה זו, הוא סימן לכך שעם ישראל אינו מעוניין לייחס את המלחמה לעצמו כלל, אלא לכוחו של ה'. לבני ישראל לא תהיה שום הנאה מהשלל, כיוון שהוא שייך לקב"ה לבדו, שסייע לעם במלחמה ונתן בהם את הכוח לעשות חיל. אם כך החרמת השלל היא למעשה לבוש חדש למיוצג במתנת ענני הכבוד הניסיים ששמרו על העם, ולא התנכרות למתנה זו.

בעניין בארה של מרים המעבר נעשה בצורה הרבה פחות חלקה. אהרן ובעיקר משה חוטאים בהכאת הסלע במקום בדיבור. נדמה שהדיבור היה אמור יותר מכול לסמן את האפשרות של מפגש "רך" בין משה, העם, הסלע המדברי והמים שילוו את עם ישראל בכניסה לארץ. למרות שנראה שמדובר בחטא קל מדובר בסימן להחטאה ענקית במובן ההיסטורי – מעתה ברור שהמעבר בין הדורות יהיה כרוך ב"אויבות" מסוימת בין הדורות ושכוחו של משה לא יוכל ללוות את העם הלאה.

עם זאת, גם כאן בסופו של דבר העם אינו מתנכר לדור הקודם ומשבח בשירה את משה ואהרן על מי הבאר: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יח) – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים, משה ואהרן" (רש"י שם).

תיקון הנחושת

המתנה האחרונה מציבת תמונת ראי לחטא מי מריבה. מי שחוטאים הפעם הם דווקא עם ישראל. אם הרצון למים והיכולת לנהל מלחמה טבעית הם זכותו של העם, המאיסה במן ("הלחם הקלוקל") הופכת להיות יריית פתיחה למגפה המונית של נחשים שלוחי ה'. כמו בחטא גן עדן – הפיתוי לדעת, בגרות ועצמאות כרוך בנחש, מייצגו של עולם הטבע הנוטה להיות סגור בתוך עצמו ומנוכר מהשמים. הקב"ה מבין שרצונו של העם הוא בלחם מעשי ידיו, ושרצון זה מבטא נפילה לתוך מערכת טבעית שבה העם יחוש שאינו תלוי יותר ביד ה'. צריך להיזהר מלפאר את המעשים הנעשים בלא נס אלא בדרך טבעית, ולבדוק טוב האם אין כאן התמכרות מסוימת לתחושת השליטה המנוכרת שבעולם החומר (גם "תודעה" דתית לא בהכרח עוזרת כאן, שכן מדובר בחוויה קיומית של שליטה).

נחש הנחושת הוא המענה לחטא ולעונש. כמו במשכן, כלי הנחושת הם המפגש החיצוני של העם עם עולם הקודש הפנימי המגולם בכלי זהב. הנחושת מעוררת את הלב להתבונן באופן שבו המציאות החיצונית משקפת בצורה נמוכה יותר את זו הפנימית, ועל ידי התבוננות זו נוצרים השמחה ביפי המציאות אך גם  הפער והגעגוע ושעבוד הלב לשמים.

בסופו של דבר, גם אחרי מעבר הירדן יהיה מקום משמעותי למתנות המדבר. אלו אמנם יאבדו את תפקידן במציאות הגלויה, אך יישמרו כרובד הנסתר של הנס המחיה את המציאות הטבעית, וכקשר מתמיד עם מהותו של דור המדבר. כך תישמר צנצנת המן למשמרת בקודש הקודשים, בארה של מרים תסתתר בתוך "ימה של טבריה" (לפי דרשת חז"ל), והתורה, המתנה הגדולה ביותר לעולם, תשמר את זיקתה למדבר.

*

ונסיים מעין הפתיחה בעוד מדרש מופלא של חז"ל המתאר בצורה ציורית נפלאה את ניסי נחל ארנון. לפי המדרש הכינו האמוריים מארב בנחל ארנון העמוק והמחורץ. בצד אחד של הנחל היו בליטות ובצד השני נקעים שבהם ישבו האמוריים. כשבאו ישראל "נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה", הבליטות נכנסו לנקעים והאמוריים נהרגו.

נראה שבחיבור שני צדי הנחל ביקש הקב"ה להצביע על חיבור נסתר בין תחום המדבר לעבר הירדן הישראלי ובין דור המדבר לדור הנכנסים לארץ, שלכאורה נהר עמוק חוצץ ביניהם. נס הארנון הוא נס שמצד אחד מזכיר את ניסי דור המדבר, ומצד שני אינו ניכר לעיני עם ישראל ובכך מקדים את הניסים הגלומים בטבע. עם ישראל מגלה את הנס רק כשהוא מסיים את מעבר הנחל, וגילוי זה הוא אולי יותר מכול גם הגילוי שלמרות הכול – האב ובנו, הרב ותלמידו, משלימים ואוהבים זה את זה.

תודה לרב דב ברקוביץ' על תרומתו לרעיונות המובעים במאמר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביוני 2013, ב-גיליון חוקת תשע"ג - 827 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: