מרד הזקנים | מתן גרינגר

ניתן להציע כי קרח ועדתו היו משבעים הזקנים שזכו לנבואה כשאלדד ומידד התנבאו במחנה. מספר קשיים מפורסמים בפרשה נפתרים בעקבות הצעה זו

חז"ל טבעו כלל ידוע בהבנת התורה – "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – וראיות הביאו לו בין היתר מספר במדבר. פרשנים ראשונים, כדוגמת אבן עזרא ורש"י, ראו גם את פרשת קרח ועדתו בכלל פרשיות אלה אשר "אינן במקומן" הכרונולוגי.

על הבנה זו בשיטת רש"י עמד בעל שפתי חכמים מתוך מדרש סמיכות הפרשיות שהביא רש"י בפרשה:

דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך ליה ויקח קרח כלומר נטל ציצית. ואם תאמר והרי רש“י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו כמו שפירשתי בפרשת שלח לך, ויש לומר שגם כאן אינו מקומו.

מתוך דברים אלה עולה מאליה השאלה: אם פרשת קרח ועדתו לא התרחשה לאחר פרשת המרגלים, אימתי התרחשה?

בדברים הבאים נעלה הצעה בדבר מקומה ה"נכון" של פרשת קרח ועדתו בהשתלשלות האירועים. הבנת הרקע לפרק הפותח את פרשת קרח עשויה לתת נקודת מבט חדשה על מחלוקת קרח ועדתו, ואף להסביר קשיים גדולים שדנו בהם רבים בקשר לפרשה זו.

סנדרו בוטיצ'לי, עונש קרח ועדתו, 1482

מיקום מוקדם

שלושה קשיים מרכזיים מעלים הפרשנים על פרשת קרח. הקושי הראשון טמון בלשון הפסוק הפותח את הפרשה: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". הפסוק מסתיים ללא מושא הלקיחה. בשל ו' החיבור לא ניתן לומר שקרח לקח את דתן ואבירם ואת און בן פלת, ומשכך אנו תמהים: את מה או את מי לקח קרח?

הקושי השני נוגע לזהות המורדים: מה ירוויחו אותם אנשים מהדחתו של משה מההנהגה? ומדוע נכבדי העם שמעו בקולם? לכאורה, לקרח ועדתו לא היו כל מעמד וייחוס מיוחד. יצהר, אביו של קרח, לא היה הבכור בבני קהת, וגם קהת לא היה הבכור בבני לוי. כמו כן דתן ואבירם לא היו הבכורים בבני אליאב, ואף פלוא (אבי און) לא היה הבכור בבני ראובן.

הקושי השלישי הוא בהבנת טענתו של קרח: “וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה‘ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה‘“. טענות אלו תמוהות: ראשית, מנין לקרח ולעדתו “כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה‘“? מה הבסיס לטענה זו? הרי ה‘ ציווה לבנות לו משכן ולא לטמא אותו בטומאת העם (“ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל“, “והזר הקרב יומת“)? בעקבות הנחה תמוהה זו, הרי שהטרוניה של קרח תמוהה שבעתיים “מדוע תתנשאו על קהל ה‘“? האמנם? הרי אנו יכולים להשיב מדעתנו לשאלה זו! משה הוא המנהיג ולא קרח, כי ה‘ מדבר עם משה ולא עם קרח. פשוט.

על מנת לפתור את הקשיים הללו, נבקש למצוא את מקומה של פרשת קרח ועדתו. זאת נוכל לעשות בעזרת מקור אחר במקרא, פרק ק“ו בתהילים, החוזר ומספר על אירועים שהתחוללו במדבר. פרק זה מגלה כי פרשת קרח התרחשה לפני מעשה המרגלים (וכך פירש המלבי“ם בדרכו) וחושף נתון נוסף:

וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'.

תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם.

וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים.

המלים "ויקנאו למשה במחנה" דורשות ביאור. בכל מקום במקרא "קנאה" שאחריה האות ל' היא קנאה לטובה, למשל "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא־לֹהָיו", או "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה" וכיוצא בזה. לעומת זאת, "קנאה" שאחריה ב' או "את" היא קנאה לרעה, למשל "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" או "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו". אם כך, איזו קנאה טובה קינאו למשה במחנה לפני פרשת קרח ועדתו?

הלשון "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה" אכן מוכרת לנו היטב מפרשה אחרת הקודמת לפרשת המרגלים בתורה. המדובר בפרשת אסיפת שבעים הזקנים שבפרשת בהעלותך, שם אלדד ומידד התנבאו במחנה – ויהושע קינא למשה:

וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

מכאן עולה כי מקומה הכרונולוגי הנכון של פרשת קרח הינו בהמשך לפרשת אסיפת שבעים הזקנים ואלדד ומידד המתנבאים במחנה. עתה נראה כיצד תובנה זו מבהירה יפה את הקשיים שעליהם עמדנו קודם.

לקיחה אל המשכן

ראשית נתייחס לקושי הלשוני שבפסוק הראשון בפרשה. בפרשת אלדד ומידד המתנבאים במחנה ציווה ה' את משה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ". כאשר אנו קוראים את פרשת קרח כהמשך לציווי זה, מתברר יפה הקושי הלשוני בפסוק. בפסוק הראשון של הפרשה קרח ודתן ואבירם ואון לא לקחו אלא נלקחו. משה, אשר נצטווה לאסוף שבעים זקנים, לקח בכלל אלה גם את קרח, את דתן ואבירם ואת און בן פלת.

מקרא מלא של הפסוק ייראה אפוא כך: "וַיִּקַּח (את) קֹרַח, בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי; וְ(את) דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְ(את) אוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". לאור זאת ברור גם מדוע נכתב "ויקח" בלשון יחיד ולא בלשון רבים, שהרי משה הוא זה שלקח.

ייאמר מיד כי לאור ההקשר החדש שנוצר למחלוקת קרח ועדתו, ברור מה חשבו הנ"ל להרוויח מהדחתו של משה מההנהגה, ומדוע שמעו להם נכבדי העם. אם קרח, דתן, אבירם ואון היו חלק משבעים הזקנים שהתנבאו, הרי שנראו לרגע נביאים כמשה, וטענתם לכתר ההנהגה דומה לזו שהעלו אהרן ומרים: "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".

ניגש עתה לבחון מחדש את מלוא המשמעות של פרשת קרח ועדתו. לשם כך עלינו לקחת צעד לאחור ולסקור לרגע את המשמעות ההנהגתית של פרשה זו לאור מקומה הכרונולוגי ברצף האירועים שהתחוללו במדבר.

בשעה שאלדד ומידד התנבאו במחנה הוכח לכאורה כי הנבואה אינה מיוחדת רק לאוהל מועד, וניתן להתנבא גם בתוך העדה, בתוך מחנה ישראל, ולא רק באופן שקבע משה. בשל כך דרש יהושע לכלוא אותם. יהושע חשש (ובצדק) כי נבואה זו, שנחה על אנשים "מהשורה", ולא על הזקנים שבחר משה ("כי כל העדה כולם קדושים"); במחנה, ולא באוהל מועד ("ובתוכם ה'"), תערער על מנהיגותו של משה. ואכן, מפרשת אלדד ומידד ביקשו קרח ועדתו להסיק כי כל אחד עשוי להיות נביא וניתן להתנבא בכל מקום. מכאן הבסיס לטענת קרח ועדתו ולטרוניה על משה: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". הרי גם אנו, אמרו קרח ועדתו, נביאים כמותך.

קימה מאסיפה

ההצעה הזו להבנת פרשת קרח ועדתו פותרת עוד מספר קשיים בלשון הכתוב. כך, למשל, בפסוק השני בפרשת קרח נאמר: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם". הפסוק מונה שלושה סוגים של אנשים היושבים לפני משה: (1) נְשִׂיאֵי עֵדָה, (2) קְרִאֵי מוֹעֵד, (3) אַנְשֵׁי שֵׁם. את "נשיאי העדה" אנו מכירים מפרשות קודמות, וכך גם את "אנשי השם" (הגיבורים), אולם מי הם "קראי מועד"? לביטוי הזה אין אח ורע במקרא. אך לאור הסברנו הדברים ברורים. כשם שנקראו האנשים שמשה אסף לעמוד על העדה "קריאי העדה", כך נקראו האנשים שמשה אסף להתנבא באוהל מועד – "קראי מועד".

ההבנה שלנו פותרת גם את הקושי העולה מהמילים "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה…". בדרך כלל קודמת לקימה ישיבה או התקהלות, כפי שמצאנו למשל בספר יהושע: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד… וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ…". לאור הבנתנו גם קושי זה נפתר. לאחר ששבעים הזקנים התנבאו באוהל מועד, נאמר: "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". ממילא, המשך האירועים על־פי הרצף הוא "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם".

באמצעות הכלל אשר לימדונו חז"ל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מצאו מדרשים רבים מקום להתגדר בו, וביארו מדוע נסמכה פרשה אחת לפרשה אחרת. ביריעה קצרה זו הראינו את המשמעות העשויה לצמוח דווקא מתוך המהלך ההפוך. כיצד מתוך מציאת מקומה “המקורי“ של פרשה בתורה ניתן לבאר ולפשט קשיים שונים בהבנתה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-גיליון קרח תשע"ג - 826 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 39 תגובות.

  1. הגיוני. תהיתי רבות כיצד ייתכן מרד קורח ועדתו לאחר מעמד הר סיני והוכחת נבואתו של משה. והפתרון שאף הוא התנבא מסביר את התמיהה. ישר כח.

  2. רציתי להציע משהו לגבי הקושי הלשוני. במקום להוסיף את המלה "את" אחרי "ויקח", אולי פתרון טוב יותר הוא לקרוא וַיֻּקַּח, בסביל. ואין קושי בכך שהפועל הוא ביחיד, כי במקומות רבים במקרא כאשר יש רשימה של אנשים הפועל הקודם לה הוא ביחיד ("ותדבר מרים ואהרן במשה", בפרשת בהעלתך).
    מעבר לזה, הייתי מקבלת את ההסבר שלך לגמרי, אלמלא הפסוק "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר…", שמתאים כל כך למצב הנואש של העם אחרי פרשת המרגלים, כשמתברר להם שאין להם עכשיו כל תקווה, והם באמת יצאו ממצרים כדי למות במדבר.

    • הרעיון עצמו יפה מאוד, הקריאה "ויקח [את]…" בלתי אפשרית, כמובן, שאם כך במקום "ויכה יהושע" למשל, נקרא "ויכה [את] יהושע" והאבסורד ברור.

      התשובה הפשוטה – והנכונה ככל הנראה – לעניין הלשוני היא, שיש כאן טעות קטנה בנוסח המקרא –
      במקום "ויקח" צריך להיות "ויקם" (מ' סופית במקום ח'), זה הכל.
      והראיה היא מתחילת פס' ב' שם נאמר "ויקומו לפני משה", ובקריאה הזו הכל ברור:

      א וַיִָקָם קֹרַח בֶּן יִצְהָר… וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה…"

      • שבתי בן יום טוב אבן בודד (ארנולד ארליך)

        ואולי יש לקרוא: 'ויקם אורח'? שכן בערבית מדוברת מבטאים קו"ף כאל"ף!

      • ש.צ. לוינגר

        ועל דרך הרצינות –

        מצאנו לקיחה במשמעות 'קבלת גילוי נבואי', כדברי בלעם: 'הנה ברך לקחתי'. גם חז"ל מדברים שהיתה לקורח הרגשה של מעין רוח הקודש של שליחות אלקית, אלא ש'עינו הטעתו' והייעוד האלקי נתקיים בשמואל שהיה מזרעו של קורח.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לשבתאי (בוגומיל) יום טוב – בזכות חתימתך נזכרתי לעיין בפירושו "מקרא כפשוטו" (המצוי באינטרנט), והוא מציע פירוש אחר בשם "ידידי מיכאל הילפרין זכר חכמתו לברכה" – לפיו "ויקח" הוא לשון שמיעה וקבלה (ע' שמות כב י), שקורח שמע את אשר נעשה למקושש והחליט להתמרד…
        כבר עדיף את פירושו של מרטין נות (מחכמי גרממי"א של אדום:) שהציע לקרוא "ויקה" והסביר עפ"י הערבית שהכוונה "נהג בחוסר בושה" (אולי כמו "ליקהת אם?" וצע"ג) …

        ועדיין תיקון הנוסח (סה"כ הוספת קו תחתון ל- ח >> ם !) הוא הפשוט ביותר.

        אגב דוגמה דומה יש בדברים לא א: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה…" – להיכן הלך?!
        והתשובה היא שיש לקרוא: "וַיְכַל מֹשֶׁה" (חילוף מיקום ל-כ).
        זה תיקון ודאי, שכן כך משתמע מתרגום השבעים, וכך גם נמצא למרבה הפלא כתוב שחור על גבי קלף באחת ממגילות קומראן: "ויכל משה"!
        http://mikranet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=16221

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ד' בתמוז ע"ג

        לעובר אורח – שלום רב,

        יישר כוחך על דברי החכם מיכאל היילפרין שלקיחה היא שמיעה וקבלה. זה מתאים למה שהבאתי מדברי בלעם: 'הנה ברך לקחתי', ולתיאוריה של מתן גרינגר שמאחורי מרד קורח עמדה איזו השראה נבואית, שהטעתו לחשוב שמותר לו לעבור 'עבירה לשמה' (כטעותו של ש"צ מאיזמיר).

        וכן עולה מדברי חז"ל ש'עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן… טעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה…' (מובא ברש"י במדבר טז,ז בשם תנחומא).

        עוד חשבתי לומר ש'ויקח' משמעותו כאן 'ויאסוף', כמו 'ויקחו לי תרומה', שיתיישב יפה אם נפרש 'ויאספו'.

        בברכה, שמשון צבי לוינגר

        לגבי פירושו של מרטין נות ש'יקה' הוא 'התנהגות חסרת בושה'. הנני מתקומם בשם כל מי שמכיר את אחינו יוצאי גרמניה שחרתו על דגלם 'תורה עם דרך ארץ'.

        אדרבה, עליהם ראוי פירושו של הרד"ק המובא ברמב"ן: 'ובעלי הדקדוק אומרים ב"יקהת" ששרשו "יקה", ופירשו בו לשון משמעת וקיבול המצוה' (פירוש התורה לרמב"ן, בראשית מט,י. הרב שוול ציין לרד"ק בפירושו לבראשית ובספר השרשים, שורש "יקה")

      • ש.צ. לוינגר

        לגבי השורש 'לקח', יש מלבד המשמעות השכיחה גם מספר מקורות המצביעים על משמעות של 'הימלכות, קבלת החלטה', וראה בדברי רד"ק:

        'ויקח קרח' (במדבר טז,א) – לקח עצמו עם חבריו והתייעצו בזה הדבר, וכן 'ויקחו שלשים מרעים ויהיו אתו' (שופטים יד,יב), וכן 'ואבשלום לקח ויצב לו בחייו' (שמואל ב' יח,יח) – לקח בעצמו זאת העצה, וכן 'מה יקחך לבך' (איוב טו,יב)

        (ספר השרשים, שרש 'לקח')

        במקרים אלה עומדת אותה שאלה: 'מה לקח'?. ההימלכות וקבלת ההחלטה, מובעת גם על ידי פועל שמשמעו נתינה: 'הבה נתחכמה'.

        בכל המקרים שהביא רד"ק, בא בחשבון גם הפירוש של נות, שהזכרת: 'לקח' – 'העיז', תפס אומץ. קורח העיז ועמד לפני משה. שלושים האנשים העיזו להתמודד עם חידתו של שמשון. אבשלום העיז להקים לו מצבה בחייו ובחיי אביו

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        על פי הצעתו של של נות, ש'לקח' = 'העז', מתפרש יפה הביטוי 'ואש מתלקחת' = 'מתפרצת'.

      • מתן גרינגר

        שלום רב, 
        אני מודה לך על דבריך והתייחסותך, אך לאחר מחשבה, במחילה, איני מסכים להערותיך, וזאת מכמה טעמים: 
        1. ראשית, לא הבנתי מפני מה אתה סבור כי ״הקריאה "ויקח [את]…" בלתי אפשרית, כמובן״. לצערי, לא ביארת את עמדתך, מלבד נימוק אחד שאיני יכול לקבלו, ולפיו ״שאם כך במקום "ויכה יהושע" למשל, נקרא "ויכה [את] יהושע" והאבסורד ברור.״. 
        לטעמי האבסורד טמון דווקא בדוגמא שהבאת, שהרי בפסוק ״ויכה יהושע״ לא חסר מושא לקיחה, ומשכך – ברי כי אין כל היגיון במקרא הפסוק באופן אחר, קרי  ״וַיַּכֶּה (את) יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת, וְאֵת כָּל-מַלְכֵיהֶם–לֹא הִשְׁאִיר, שָׂרִיד; וְאֵת כָּל-הַנְּשָׁמָה, הֶחֱרִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.״
        השלמת המילה ״את״ במקרא, צריכה לבוא לפי היגיון ההקשר ולפי הצורך בהבנת הגיון הפסוק גופו. 
        לפיכך, לא הבנתי מפני מה הטענה כי הפסוק משמעו ״ויקח (את) קורח״ עשוי להוביל לתוצאות אבסורדיות? 
        כך למשל, הכתוב אומר ״ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו״. אנו מבינים כי המפורט בפסוק הם מושא הלקיחה של פרעה ולא הלוקחים, מכוח ההקשר של הפסוקים הקודמים לפסוק זה. טענתי הייתה שזו תוצאה מסתברת גם במקרה של קורח ועדתו. 
        איני מבין איזה ׳מדרון חלקלק׳ יש כאן.

        2. יתר על כן, דווקא ההצעות שהעלת בדבר ׳תיקון הנוסח׳ הן ״האבסורד״ ו׳המדרון החלקלק׳, ובדרך זו וודאי אין לדבר סוף וכל אימת שמקוצר דעתינו לא נעיין להבין כל הצורך במקרא, האם נוכל לפתור כל קושי באמצעות ״תיקון הנוסח״?
        והדוגמא שהבאת מהפסוק ״וילך משה״ היא הנותנת, וזו דוגמא מצויינת להבנת קוצר הדעת בתיקוני נוסח במקרא. 

        ראשית ״וילך משה״ שבפסוק הראשון בפרק לא׳ הוא פסוק פתיחה לנאום של משה בדומה לפסוק הראשון שני פרקים קודם לכן בפרק כט׳ ״ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם״ 
        נדמה אפוא, כי שאלתך ׳מהיכן הלך משה׳ יכולה להישאל גם על הפסוק הנ״ל, דהיינו – מהיכן קרא משה לבני ישראל? והאבסורד ברור. 
        למעשה, במקומות הרבה במקרא אנו מוצאים ״קריאה״ ו״הליכה״ בכפיפה אחת והן פעולות מקבילות ולפיכך פתיחה זו אין בה כל קושי לפי פשוטה. 
        יתר על כן, גם המאמר אליו הפנית מצביע על אותה נטייה במחקר, אשר הגיונה בצדה. שהרי העמלים במלאכת ׳תיקון הנוסח׳ חרוצים בעבודתם, ומתוך כך מדקדקים ׳לתקן׳ גם במקום שאין בו כל טעם או היגיון אף לשיטתם. 
        כך למשל, ״הקושי״ שמצא בעל המאמר בפסוק היה היעדר סיומת של ״לאמר״ בפסוק. אך נדמה כי לא עיין עוד במקרא, לא בכתוב אחר הפסוק ולא בכתוב לפניו. 
        שהרי, ספר דברים כולו נפתח בפתיחה מעין זו בדיוק, כאשר המילה ״לאמר״ מופיעה רק כעבור פסוקים מספר. 
        ׳מחקר מדעי׳ הוא בסופו של יום מחקר של בני אדם, על נטיות ליבם והאינטרסים המניעים אותם. לפיכך, עצתי לך (אף שכלל לא ביקשת לקבלה) היא מחד – להיזהר יותר מאמונה עיוורת במתקני הנוסח, ומאידך – לנקוט יותר ב׳פרשנות של חסד׳ לנוסח המסורה.
        כתבת כי האמת תורה דרכה, ומילים אלו מצאו הד בליבי. לפיכך לא מנעתי עצמי מלכתוב לך את אשר על דעתי מתוך חשש לכבודך. 
        אני שב ומודה לך על שטרחת להתייחס לטענותי, 
        מתן גרינגר 
         

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ו' תמוז ע"ג

        למתן – שלום רב,

        אין אתה צריך להגיע ל'ויקח [את] קורח', מדברי בלעם: 'הנה ברך לקחתי', מבואר שלקיחה משמעותה גם 'קבלת נבואה'. ו'ויקח קורח' – קיבל השראה נבואית.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. גם ה'תיקון' 'ויקם קרח' מוקשה: מה הכפילות: ויקם קרח… ויקומו'? (אולי יבוא עכשיו חוקר שיציע להגיה: 'ויקוטו' מלשון: 'ארבעים שנה אקוט בדור')

      • ש.צ. לוינגר

        וכדברי חז"ל שקורח צפה שגדולה יוצאת ממנו, אלא ש'עינו הטעתו'.

      • למתן –
        1. לא נראה לי שאפשר להשוות את "ויקח שש מאות רכב", שהוא המשך ישיר לשני הפסוקים הקודמים המתייחס בבירור למלך מצרים, למה שאתה מציע כאן, שמתייחס לכמה פרקים קודם. לגבי "ויכה יהושע" סתם זרקתי דוגמה. מה דעתך על "בראשית ברא [את] אלהים את השמיים ואת הארץ"? (התומך בטענה כי האדם ברא את אלהים :)… כמובן שלולא היה לי הסבר טוב יותר החרשתי, אבל יש.

        2. ומכאן לנושא הנוסח – לך אין בעיה להניח שחסרה "את" בפסוק, ויתרה מכך – להניח שפרשה שלימה נתלשה ממקומה והונחה כאן – ואפילו לא הסברת מדוע נתלשה! אבל להפוך ח ל-ם זה כבר מוגזם…
        אני מסכים שזו גישה מקובלת, המעדיפה לדרוש את הכתוב ולא לתקנו, אני רק סובר שלעיתים שכרה יוצא בהפסדה – אם שמעת על גישתו של פרופ' הלבני לגבי התלמוד, זה מאוד דומה: ה"סתמאים" נתקלו בטקסטים מוקשים ותירצו מה שתירצו בדוחק, לעיתים בניגוד לכוונת המשנה או האמוראים. השאלה אם חשוב לך מה אמר ה', או מה נכון כדי לשמר את היהדות, וממש אכמ"ל.

        לגבי "וילך" – כאמור, הנוסח "ויכל" מופיע במגילה מקומראן וכן משתמע מתרגום השבעים – לולא היה שם, היינו נשארים בקושיה קטנה. אם כי ברור לך שלו היה "ויכל"בנוסח המסורה, היו נמצאים תירוצים נפלאים להסביר למה דווקא "ויכל"…
        ואם כבר שאלת, לא רציתי להיכנס לזה כדי לא לעורר מהומות מיותרות, אבל עיין בפרק הבא בדברים, לב מד-מו:
        מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.
        מה וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.
        מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים…

        אתה שם לב שפסוק מה הוא בדיוק נוסח קומראן\השבעים לפסוק א? ופסוק מו ממשיך בדיוק כמו פס' ב?
        אלא שיש לשאול – למה צריך את פסוק מה, אחרי שכבר נאמר דבר דומה בפסוק מד?
        ואולי הוא-הוא הפסוק שהיה גם לפני בעלי המסורה, ותלשוהו והדביקוהו כאן, כשיטתך לגבי קורח?…

        סוף דבר, אכן אין קץ להשערות, ומה שאחד עושה בדרך הדרוש בא חבירו (בן ברית ושאינו ב"ב…) ועושה ע"י תיקון הנוסח, ועל כל אחד להחליט לעצמו האם כסא ה' בעולם יתנדנד ממקומו בגלל תיקוני נוסח או בגלל דרושים רחוקים ואמונות תפלות.

      • ש.צ. לוינגר

        לעובר אורח –

        'ויבא משה' – משה מגיע אל בני ישראל מאיזה מקום, מן הסתם מאהל מועד שם קיבל את הנבואה מאת ה'. וכך 'וילך משה'. אינני רואה כאן כל קושי בפשט.

        הייחוד בשני המקרים הוא, שבעבר הודגש שבני ישראל נקראים אל משה וכל מבקש ה' היה יוצא אל משה לאהל מועד, וכאן משה הוא שנוטל את היוזמה והולך ו/או בא אל העם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מסתבר שבעיית הנוסח הקטנה הזו היא רק קצה הקרחון – ראו כאן:
        http://ivri.org.il/2015/06/korach-documents/

  3. מתן גרינגר

    איילת,
    תודה רבה על ההערות המחכימות.
    1. אמנם מבחינה לשונית הפתרון שהצעת הוא "אלגנטי" יותר, אך הוא מנוגד למסורת הניקוד של המקרא. לפיכך, כעיקרון יסוד – נראה לי עדיף תמיד לדבוק בפתרון אפשרי שמניח כמה שפחות שינויים ו"חידושים" (בדומה לעיקרון המדעי המכונה, אם איני טועה, "התער של אוקהם", ולפיו תמיד נעדיף פתרון פשוט יותר, המניח פחות הנחות יסוד).
    2. אני מסכים כי "ויקח" לשון יחיד, אינו קושי של ממש בפסוק (לאור המקור שהבאת ומקורות נוספים). אולם, העובדה כי גם שימוש לשוני זה מתיישב יפה בהצעה שבמאמר, עדיין יש בה תוספת המחזקת את המסקנה.
    3. אמנם, צדקת כי דברי דתן ואבירם מתאימים למקומם בהמשך לפרשת המרגלים, ולכן לעניין זה אציין שלוש נקודות:
    א. ראשית – המסקנה לפיה פרשת קורח אינה במקומה, אינה "חידוש" שלי. והקושי שציינת יהא נכון גם לשיטת רש"י האבן עזרא והמלבי"ם (שבפירושו לתהילים קו', ממקם אף הוא את פרשת קורח בהמשך לפרשת שבעים הזקנים). לפיכך, בעניין זה אני נתלה באילנות גבוהים, וקושייתך היא קושיה גם על פרשנים אלה.
    ב. תלונות בני ישראל על כך שמשה הביא אותם למות במדבר, פזורות לכל אורך ספר שמות, ואינן מיוחדות לפרשת המרגלים, כך למשל "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם…כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", או "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
    אמנם, השימוש בלשון "ארץ זבת חלב ודבש" והתייחסות להנחלת הארץ, מתאים עוד יותר להיות המשך לפרשת המרגלים, אך הוא גם מתאים להיות המשך לחטא העגל ותוצאותיו. שהרי, לאחר חטא העגל (זמן קצר לפני פרשת קורח ועדתו), הכתוב אומר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו".
    משמע, העם שמע כי ה' לא יעלה אותם לארץ זבת חלב ודבש (אלא "מלאך ה' יעלה אותם, ולדעתי הכוונה למשה, ואכמ"ל). לכן, גם על רקע זה ניתן את תגובת דתן ואבירם:
    "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם"

  4. נהניתי מאד מהמאמר. גם המדרש מציין שקרח ראה ברוח הקודש כי יהיה גדול כמשה רק שטעה ולא ראה כי זה יהיה זרעו (שמואל) ולא הוא. ומהיכן לקרח רוח הקודש? אולי היה משבעים זקנים. מעט קושי בדבר שכן בכל מקום שמופיה משבטי ישראל הכוונה ל-12 השבטים ולא לשבט לוי, מה גם שלשבט לוי הייתה הנהגה מסודרת, נשיא לכל משפחה ונשיא לנשיאים וקורח לא נמנה עליהם.
    אין תארוך למרד קורח והאפשרויות הסבירות הן מיד לאחר חטא המרגלים או בסוף השנה ה-39, כתבתי על כך כאן
    http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2010/06/korach-5770.html
    אולם הצגתי גם דעה נוספת (שקיימת גם בפרשנות הקלאסית) שהמרד היה אפילו לפני חנוכת המשכן. ההקדמה פותרת בעייה קשה של איך האנשים לא פחדו להקטיר קטורת אחרי שראו מה קרה לבני אהרון בחנוכת המשכן (מספר האנשים שבאו להקטיר קטורת 250 לא נעדר מהם איש שהתחרט או שחשב שהוא מסכן את חייו), אולם יוצרת קשיים אחרים.
    http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/06/ahron-stops-plague.html
    לשאלה מדוע העם פקפק במשה אחרי כל הניסים, התשובה היחידה היא שאמונה התלויה בנס הינה אמונה חלשה ביותר. ידוע כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, אבל היא נשארה שפחה ולא עלתה בשום מדרגה למרות מה שראתה. גם לאחר שהאדמה פוצה את פיה, עדיין יש תלונות על משה ואהרון (ונעיז ונאמר שאולי אפילו מוצדקות. לצופה מן הצד נראה כאילו משה עשה קסם כלשהו ושאולי היה ניתן לפתור את המשבר בדרך אחרת). ראיה נוספת לכך היא שכבר בספר שופטים. דור אחד אחרי יהושע ומשה (וגם בתקופת יהושע היו ניסים גדולים), הכל נשכח ובני ישראל חטאו בעבודה זרה.
    לעניננו רק נעיר שקראתי אצל הרב מנחם לייבטאג שמטה אהרון שפרח ונשמר בקודש הקודשים למשמרת, הוא הוא המטה אותו ציווה ה' למשה שיקח ויביא ויראה לעדה בפרשת מי מריבה בפרשת חוקת (לא המטה הרגיל של משה, או המטה בו עשה אותות במצריםף אלא דווקא מטה אהרון). בכך יש אולי רמז נוסף עבר זמן רב בין מרד קרח לבין השנה הארבעים, ואותו מטה ניסי, שהיה אמור להזכיר לבני ישראל את מקור הסמכות והמנדט של משה, נשכח מהזכרון.

  5. מתן גרינגר

    תודה על ההערה.
    צר לי שהדברים לא הברורים מלכתחילה.
    250 האנשים אינם כוללים רק את ׳קראי מועד׳, אלא גם ׳קראי המועד׳, גם נשאי העדה, וגם אנשי שם.
    אין סיבה להניח, ואף אין זה הגיוני, כי המדובר בתארים שונים לאותם האנשים.
    שהרי אין זה סביר שאותם אנשים היו גם גיבורים (אנשי שם) גם נשאי עדה (מנהיגים פוליטיים) וגם קראי מועד (70 ואולי פחות מזקני ישראל).
    למעשה, מתוך הפסוק עצמו ברי כי אין המדובר בכמה תארים לאותם האנשים, שהרי הכתוב מתייחס ל׳נשיאי העדה׳ וכאלה היו רק 12.

  6. כבר פעמיים שאני מנסה להגיב אולם לא רואה את התגובה… ננסה שוב…
    נהניתי מאד מהמאמר. גם המדרש מציין שקרח ראה ברוח הקודש כי יהיה גדול כמשה רק שטעה ולא ראה כי זה יהיה זרעו (שמואל) ולא הוא. ומהיכן לקרח רוח הקודש? אולי היה משבעים זקנים. מעט קושי בדבר שכן בכל מקום שמופיה משבטי ישראל הכוונה ל-12 השבטים ולא לשבט לוי, מה גם שלשבט לוי הייתה הנהגה מסודרת, נשיא לכל משפחה ונשיא לנשיאים וקורח לא נמנה עליהם.
    אין תארוך למרד קורח והאפשרויות הסבירות הן מיד לאחר חטא המרגלים או בסוף השנה ה-39, כתבתי על כך כאן
    http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2010/06/korach-5770.html
    אולם הצגתי גם דעה נוספת (שקיימת גם בפרשנות הקלאסית) שהמרד היה אפילו לפני חנוכת המשכן. ההקדמה פותרת בעייה קשה של איך האנשים לא פחדו להקטיר קטורת אחרי שראו מה קרה לבני אהרון בחנוכת המשכן (מספר האנשים שבאו להקטיר קטורת 250 לא נעדר מהם איש שהתחרט או שחשב שהוא מסכן את חייו), אולם יוצרת קשיים אחרים.
    http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/06/ahron-stops-plague.html
    לשאלה מדוע העם פקפק במשה אחרי כל הניסים, התשובה היחידה היא שאמונה התלויה בנס הינה אמונה חלשה ביותר. ידוע כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, אבל היא נשארה שפחה ולא עלתה בשום מדרגה למרות מה שראתה. גם לאחר שהאדמה פוצה את פיה, עדיין יש תלונות על משה ואהרון (ונעיז ונאמר שאולי אפילו מוצדקות. לצופה מן הצד נראה כאילו משה עשה קסם כלשהו ושאולי היה ניתן לפתור את המשבר בדרך אחרת). ראיה נוספת לכך היא שכבר בספר שופטים. דור אחד אחרי יהושע ומשה (וגם בתקופת יהושע היו ניסים גדולים), הכל נשכח ובני ישראל חטאו בעבודה זרה.
    לעניננו רק נעיר שקראתי אצל הרב מנחם לייבטאג שמטה אהרון שפרח ונשמר בקודש הקודשים למשמרת, הוא הוא המטה אותו ציווה ה' למשה שיקח ויביא ויראה לעדה בפרשת מי מריבה בפרשת חוקת (לא המטה הרגיל של משה, או המטה בו עשה אותות במצריםף אלא דווקא מטה אהרון). בכך יש אולי רמז נוסף עבר זמן רב בין מרד קרח לבין השנה הארבעים, ואותו מטה ניסי, שהיה אמור להזכיר לבני ישראל את מקור הסמכות והמנדט של משה, נשכח מהזכרון.

    • מתן גרינגר

      תודה על הערותיך,
      רק אזכיר כי גם המלבי״ם בפירושו לתהילים קו׳ ממקם את פרשת קורח לאחר פרשת שבעים הזקנים.
      לעניין הרעיון היפה שהבאת על פרשת חוקת והמטה בו היכה משה,
      הרי שאת הרעיון הזה כבר שמעתי בעבר מדודי שיח׳ והוא רעיון נכון ומפורש בכתובים, שהרי משה לוקח את המטה ״מלפני ה׳״, משמע את מטה אהרון שפרח (וכן תעיד קרבת הלשון ״אות לבני מרי״ – ״שמעו נא המורים״).
      רעיון זה אף מבהיר מפני מה נדרש משה להביא את המטה – אך לא להשתמש בו, שהאי מטה אהרון הופקד לעדות ולאות ראייה בלבד בכדי להסיר את תלונות ישראל מעל ה׳ ולהביא שלום בין ה׳ לבין עם ישראל.
      ישר כוחך ותודה,
      מתן גרינגר.

  7. ש.צ. לוינגר

    לגבי 'וילך משה' – הדברים מקבילים למה שקרה במחלוקת קורח, שמשה לא נהג גדולה בעצמו, אלא 'ויקם משה וילך אל דתן ואבירם' (במדבר טז,כה).

    אף כאן בעת פרידתו מלמד משה את העם, שכעת מוטלת האחריות על לימוד התורה ושמירתה לא רק על המנהיג, אלא על כולם. לפיכך אין הוא קורא את העם אליו, אלא הולך אליהם, אל כל שבט ושבט, ומוסר את האחיות בידי כל אחד ואחד.

    מעתה, גם אם יבואו אנשים שירצו ל'תקן' את התורה לפי דעתם, ומיליון יהודים מיליארד דיעות, עדיין יישארו רבים שישמרו את התורה ללא שינוי, עם כל השאלות והקושיות. רק עקשנים כאלה הצליחו לעמוד בכל הנסיונות, ולא להתקפל לפני כל עלה נידף, והם ששמרו על המורשת לדורות. ואנו מבני בניהם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      בסוף פיסקה 2: … ומוסר את האחריות ביד כל אחד ואחד.

    • תשמע, לגבי "וילך משה" – הדרש יידרש, והוא יכול להיות אפילו נכון, אבל האמת תורה דרכה.
      אגב, יש בידי צילום שהוציאה חברה חרדית (!) שמספקת שירותי הגהה ממוחשבת של ספרי תורה, שכדי לשכנע אנשים בצורך בכך, הם צילמו מתוך ספרי תורה של ימינו (!) דוגמאות שלא ייאמנו לשגיאות סופר, וזה בעידן שהכל אמור להיות מדויק וקפדני.
      (הדוגמה הטובה שבהן, אגב, היא זו משמות ו ח –
      "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשאת אתה לאברהם ליצחק וליעקב"
      מצא את הטעות ותחשוב כיצד קרתה!!! רמז – אשכנזים…)

      טוב, אני לא מצפה מכל אחד שיעמיק לחקור בעניינים האלה, וטוב שרוב העם הפשוט יאמין בדברים כפשוטם, רק היה נראה לי שבמוסף הזה יש במה לדיון עם אנשים שיודעים להבחין בין אמונה לאמת. וחשוב להדגיש שנושא ביקורת הנוסח ("הנמוכה") לדעתי לא מוטל בספק גם אצל הרבנים שמבינים במה מדובר (בניגוד לביקורת "הגבוהה" התלויה בהשערות ובאג'נדות, אם כי גם בה ודאי יש דברים נכונים), ואם תלמד יום אחד איך היו מעתיקים ספרים פעם, ותקרא מה כתבו הרד"ק, ר"מ די-לונזאנו, בעל מנחת שי ועוד על בעיות הנוסחים הרבים שהיו בימיהם, תבין שאין שום ספק בדבר.

      וסתם הערה לגבי "עדיין יישארו רבים שישמרו את התורה ללא שינוי, עם כל השאלות והקושיות" –
      אתה מתכוון אני מניח לצדוקים ולקראים?…

      • ש.צ. לוינגר

        וכפי שאתה מתאר, יכולים סופרים לטעות. ולשם כך היו גדולי הדורות טורחים על שמירת הנוסח הנכון. וספרות שלימה של 'מסורה' נכתבה כדי למנוע טעויות אלה. בספרי הפוסקים יש דיונים מה עושים במקרה של הבדלים בין גירסאות. לא סביר שטעות של סופר אחד תגרור אחריה את כל העולם היהודי או רובו

        מה שאתה מנסה לטעון הוא שכל סופרי ישראל מחוגי הפרושים טעו, ולפני חז"ל כולם ללא יוצא הן הכלל עמדה נוסחה מוטעית. זה נשמע פנטסטי.

        לגבי ה'ביקורת הנמוכה'. זכור לי שבילדותי ראיתי ספר של חוקר מקרא מעניין בשם 'בן-שם' שסיפר שסמוך למלחמת העולם הראשונה ניסה מישהו לאסוף את כל הצעות התיקון שהעלו חוקרים, והיה מדובר בסדר גודל של מיליונים.

        מה שייראה לחוקר אחד כפשט, יידחה על ידי חבירו כדרש מפולפל. אחד יתקן מילה פה, שני יתקן שם. שלישי יוריד פרק, רביעי יוסיף פרק. מיליון חוקרים מיליארד דיעות.

        לגבי הצדוקים והקראים – לא היתה להם מסורת. הצדוקיות ודומיה פשטה באותם חוגים שדור לפני כן התבוללו והתיוונו. הקראות צמחה מאות שנים אחר כך בתקופת הגאונים. וכפי שאמרתי כשיש בסיס של מסורת משותפת, גם אם יש מחלוקות בפרטים, עדיין יש בסיס משותף. ולכן התקיימו הפרושים, גם אם היו מחלוקות. כשאין מסורת וכל אחד סולל דרך לעצמו – העסק מתפורר.

      • ש.צ. לוינגר

        בתקופת הדפוס יכול להיות מצב שטעות דפוס במהדורה שכבשה את השוק תקבע את עצמה ותגרור אחריה את כל העולם היהודי. לעומת זאת בכתבי יד כל עותק הוא עולם בפני עצמו. בספרים שהיו נפוצים מאד שרדו עדי נוסח רבים, אם בכתבי יד או דפוסים קדומים ואם בהבאות בספרי הראשונים, ולפעמים נותרו רק כתבי יד בודדים, ואין בטחון ששרדו עדי הנוסח הטובים ביותר.

        הבא לההדיר ספר נתקל בהתלבטויות לא פשוטות. האם ליצור 'נוסח אקלקטי' המתיימר לשחזר את הנוסח המקורי בלי להיצמד לנוסח מסויים כנקודת מוצא, או להתבסס על עד-נוסח מסויים, ועליו לבצע את התיקונים הנראים, אם בטקסט עצמו על ידי הקפת הטקסט השגוי לדעתו בסוגריים עגולות והקפת הטקסט המוצע בסוגריים מרובעות. במקרים שהתיקון לא בטוח מסתפק המהדיר בהצעת התיקון בהערה.

        השיטה האקלקטית מקילה על הקורא, הסומך על קביעתו של המהדיר. השיטה הנצמדת למקור אחד ועליו ועליו מציעה את התיקונים, מקילה על המהדיר את עול ההחלטה. הוא מגיש את המידע לקורא – שהוא יחליט.

        בקביעת נוסח התורה אי אפשר ללכת בדרך זו. אין סוגריים ואין הערות שוליים. צריכים לקבוע נוסח לכלל שיחזיק מעמד לדורות. כאן חייבת להיות הכרעה של סמכות הלכתית.

        הכרעה שיפוטית יכולה להגיע למסקנות שונות ממה שנראה מסתבר על פי 'קומון סנס', בשל 'דיני ראיות' נוקשים המתבקשים לפעמים עקב האחריות הכבידה של ההחלטה. אם ניקח דוגמא מעולם המשפט בארץ. דין פלילי מצריך הרשעה 'מעל לכל ספק סביר'. לחיוב במשפט אזרחי די ברמת ראיות נמוכה יותר. כך יש מצב שאדם יזוכה בדין פלילי, אך יחוייב בפיצויים על אותו מעשה.

        המקרה שהביא מר 'עובר אורח' מדגים עד כמה קשה לסמוך על סברא כשמדובר בטקסט הכתוב בשפה קדומה שאין דרכיה נהירות לנו עד הסוף. השאלה היתה מפתה מאד: 'ויקח' – מה לקח? והנה הושיט לנו הרד"ק ארבע דוגמאות מלשון המקרא בה רואים שמציאות זו חיה וקיימת.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        עד היום אני אוכל הגהה פזיזה שעשיתי בספר שהוצאנו לאור, ובעמוד קצד, הקפתי בסוגרים עגולות מה שלא צריך והכנסתי בסוגריים מרובעות מה שלא צריך. עשרים שנה מאז: כל עותק שמי שהוא קונה מאותו ספר, אני פותח בעמ' קצד ומתקן בכתב ידי. 'צדק צדק תרדוף'. אז 'מגיהים היזהרו בדבריכם'!

      • אוקיי, אני לא רואה טעם לענות במסגרת הזו, זה תחום שדורש הכרה של עובדות בסיסיות ואתה מייצג נאמנה את האדם המצוי שאין לו יד ורגל בנושא (רק בקצרצרצרה – חז"ל עצמם סותרים את נוסח המסורה "שבידינו", כך גם המסורה הגדולה והקטנה, וכך גם כת"י לנינגרד ועוד – כך שערבך ערבא צריך, ועורבא פרח…).

        מה שכן, אין ספק שנוסח המסורה שבידינו הוא הטוב ביותר מכל הנוסחים האחרים הקיימים – השומרונים, השבעים (לו עצמו יש כמה נוסחים), קומראן (כנ"ל) ועוד.
        אבל אין טעם להגן כאחוז דיבוק על כל קוץ וקוץ, כאילו האמונה היהודית כולהתלויה בדבר – אפשר לצאת מהבונקרים, למצמץ לאור השמש, להודות בפשטות בעובדות ולהמשיך הלאה.

        לגבי הצדוקים וכו' – הצדוקים קדמו להתיוונות, ולהיפך – הם היו נחשבים מחמירים יותר מהפרושים, אבל שוב – חבל על הוויכוח. הנקודה שאולי לא הבנת מדבריי היא, שהפרושים התקיימו דווקא בגלל שהם שינו את ההלכה, בצורה ברורה וודאית. מי שלא משנה, מוצא את עצמו במצב של החרדים דהיום, או לחלופין זרם הר המור במגזר הד"ל (= הרוב מסתגל למציאות, המיעוט מקצין עד שהופך לכת שסופה להיעלם כצדוקים, או אולי יותר מתאים כאיסיים).

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ה' בתמוז ע"ג (נוסח מתוקן)

        לגבי ההבדלים בין נוסח המסורה לבין נוסחאות העולות לכאורה מדברי חז"ל – את השינויים ריכז ר' שמואל רוזנפלד, משפחת סופרים, וילנה תרמ"ג. הפניה למקורות בדברי ראשונים ואחרונים בנושא ימצא המעיין במאמרו של פרופ' ישעיהו מאורי, 'מדרשי חז"ל כעדות לחילופי נוסח במקרא', בקובץ: עיוני מקרא ופרשנות ג (תשנ"ג). ניתן לפיה ברשת. כדאי לעיין גם בספרו של הרב ראובן מרגליות, מקרא ומסורה, ירושלים תשכ"ד, עמ' ט-יא, מז-נא. כמעט כל ההבדלים נוגעים לענייני מלא וחסר, ובחלק ניכר מהמקרים יש לדון אם מדובר בנוסח שונה או בשימוש בדרכי דרשה מסוג 'אל תקרי'.

        לגבי נוסח המסורה – ממחקריו של הרב מרדכי ברויאר עולה שמספרות ה'מסורה' עולה תמונה כמעט אחידה. בנוסח המקרא שבכתבי היד יש שינויים הנובעים מטעויות העתקה. כתב היד המתאים ביותר לנוסח העולה מספרות ה'מסורה' הוא 'כתר ארם צובה', שבו השתמש הרמב"ם (כפי שהראו י' בן-צבי, פרופ' מ' גושן-גוטשטיין ופרופ' ד"ש לוינגר ז"ל). לפני מספר שנים היתה מחלוקת בין הפוסקים עקב יוזמת רבנים להכין 'תיקון סופרים' ע"פ הכתר. גם כאן מדובר בדרך כלל בענייני חסר ויתר או פתוחות וסתומות ולא בשינויי משמעות.

        לגבי הפרושים והצדוקים – הידיעה על הפילוג בין הכיתות מופיעה אצל יוסף בן מתתיהו אחרי מותו של יונתן החשמונאי (כך שמעתי בזמנו מפרופ' ישעיהו גפני).הצדוקים ואנשי כת מדבר יהודה ראו את עצמם כיהדות האותנטית, ואת הפרושים כינו: 'דורשי חלקות',. גם חוקרים בני המאה ה-19 ששאפו לתיקונים בדת, ביקשו מסיבות מובנות להציג את הפרושים כרפורמטורים שבאו 'להתאים את התורה למציאות'.

        ברם הפרושים אומרים: 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' (אבות א,א). אחת מהנחיותיהם של אנשי כנה"ג היא: 'ועשו סייג לתורה'. ההיפך הגמור מרפורמטורים.

        ר' יצחק אייזיק הלוי, בעל 'דורות הראשונים' הראה שהצדוקים באו מאותם חוגים שמהם יצאו המתיוונים – החברה הגבוהה, העשירים והכהנים הבכירים. ושיער שגם כשחזרו ליהדות, נשארו מנותקים ממסורת האבות ולפיכך לא הכירו אלא בתורה שבכתב. (תופעה דומה היתה אצל אנוסים שברחו מספרד ופורטוגל, שחלקם כגון אוריאל אקוסטה, לא יכלו להתחבר לתורה שבע"פ. ש.צ.ל)

        נראה לענ"ד שתופעת הפירוד בתוך כת הצדוקים, עליה מעיד יוסף בן מתתיהו, נבעה אף היא מהעדר מסורת. כשכל אחד ניגש לטקסט לפי הבנתו האישית – לא ניתן להתאחד. לעומת זאת, אצל הפרושים – גם כשהיתה מחלוקת, כגון מחלוקת בית שמאי ובית הלל, היו מודעים לכך שהיסודות משותפים ולא נמנעו מלהינשא אלו לאלו. יהי רצון שתהא דרכם נר לרגלנו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לש"צ לוינגר – כיוון שכבר הזכרת ספרות, חבל שלא הבאת גם ספרות רלוונטית…
        ספר היסוד – שבניגוד לרי"א הלוי ולר"א מרגליות משתדל להיות מקצועי ונטול פניות (ו\או הברקות חריפות וחסרות בסיס) – הינו "ביקורת נוסח המקרא – פרקי מבוא" של עמנואל טוב (תש"ן).

        אחר כך מומלץ מאוד לקרוא את מאמרו של מנחם כהן – "האידיאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט". כהן הוא דתי מאמין (ככל שידוע לי), וראש מפעל הכתר – מה שלא מונע ממנו לסכם במאמר (למיטב זכרוני) כי:
        1) אין ספק שנוסח המסורה מכיל שגיאות. 2) הרעיון כי הנוסח 'קדוש לאותיותיו' הוא מאוחר, מסוף ימי בית שני ואחריו. 3) קדושת הטקסט הינה הלכתית ולא היסטורית – אנו לא טוענים שהתורה קדושה כי היא מכילה את הנוסח המקורי מימי משה, אלא כי כך הכריעה ההלכה.
        לגבי הכתר אגב – יש נטייה לשכוח כי הכתר לא מכיל בכלל את רוב התורה, אלא רק חלק קטן מדברים! ומי יודע מה היה הנוסח שם בשאר החומשים?

        בכל מקרה נוסח התורה שבידינו הוא תוצאה של קביעות שנעשו במשך הדורות לכאן ולכאן, בהתבסס על כתבי היד שהיו לפני החכמים, שלא מייצגים נוסח 'נכון' אלא נוסח ששרד, ושכתיבתם נעשתה בתקופה שבה כלל לא חשבו לקדש את הנוסח לאותיותיו ואף לא היססו להחליף מילים לצורך הבנה, להוסיף הערות וכו'. התוצאה הסופית היא קירוב טוב מאוד לנוסח 'המקורי' (אם בכלל היה, אגב) – אבל אין טעם לריב על שיבוש קטנצ'יק כמו ויקח = ויקם, ובזאת אסגור את המעגל ואת הדיון…

      • ש.צ. לוינגר

        לעובר אורח –

        הכרעה על פי רוב עדי הנוסח, כפי שעשו חכמים, היא שיקול הגיוני צרוף. הסופרים היו אנשי מקצוע שעשו את מלאכתם לשם שמים ללא פניות. בכל בית כנסת היה ספר תורה. כך שהיו עדי נוסח רבים מאד. הנוסח של רובם – סביר שהוא הנוסח האותנטי. נוסח שאין לו אחיזה בשום כתב יד, ולא הותיר שום עקבות בספרות חז"ל – יש להניח שאינו אותנטי, ויסודו בטעות או בהצעת 'תיקון' בלתי מבוססת.

        על כל פנים, מהדיון איתך הרווחתי רווח משולש: (א) את דברי הרד"ק, שהביא דוגמאות נוספות ל'לקיחה' שאיוה קשורה לחפץ, אלא משמען 'הימלכות', קבלת החלטה. כך 'לקחו' רעי שמשון וכך 'לקח' אבשלום. (ב) את הצעתו של מיכאל היילפרין, זכר חכמתו לברכה, ש'ויקח' הוא שמיעה קיבול, כמו 'ולקח בעליו', 'הנה ברך לקחתי'. (ג) את הצעתו של נות ע"פ הערבית, ש'לקח' פירושו 'העז'.

        צא וראה לאיזה רכוש גדול זוכים יהודים המתווכחים על צ'ופצ'יקה של אות אחת בתורה!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מתן גרינגר

      הרב לוינגר היקר
      שלום רב,
      תודה על כל הערותיך, ומהן השכלתי.
      לא הכרתי את הבנת הרד״ק בשורש ״לקח״, ועל אף שהראיות שהביא (משופטים ושמואל) אינן מחוייבים ואף הן בכלל הפירוש אשר לו הביא אותן לראיה – עדיין טענה מושכת היא והגיונה בצדה.
      על אף פירושו, יתכן ועדיין ישנו מקום להצעתי, מהטעם שבהצעה זו מתיישבים יחדיו שלושת הקושיות גם יחד.
      בכל אופן, עדיין אני צריך לברר ביני לבין עצמי, אם כנים דברי אצל עצמי, או שהם התגוננות המחדש מתוך חיבת חידושו.
      תודה לך,
      מתן גרינגר.

  8. לא עובר קורח הכוונה לא לצדוקים ולקראים כי אם ליהודים הנאמנים והיראים שלא שיכורי "מדעי היהדות" ושמעבירים את המסורה מדור לדור ושבזכותם אני ואתה ושאר המתדיינים כאן מדברים עברית וחיים כיהודים

    לאפוקי כל היהודים שהתנצרו והתאסלמו או התבוללו במהלך הדורות או אלו שחשבו ש"ההלכה נקבעת עפ"י ערכי כל דור" -אלו שחושבים כך היום מעניין אם בתקופת הקולוניאליזם הם היו משבחים ומפארים אותו כבני אותה תקופה ושהיום הם היו אומרים עליו שיסודו בעוולה כאילו האמת היא פלסטלינה-

    כן עובר קורח מדובר ביהודים שמבחינתם אכן אמונה =אמת ושהם לא מקיימים את התורה רק בשביל ה"יידישקייט מבית סבא" ובליבם הם כופרים מוחלטים אלא ההיפך הם מאמינים בני מאמינים

    כן בהחלט אם תסתכל על רוב הציבור הדתי והחרדי רובם הגדול הם מה שיקרא בפיך "אפולוגטיקנים" והם בסופו של דבר נותנים את הטון הדתי ולא חבורת חכמולוגים בעייני עצמם שמרוב מסכנות שקולם הציבורי במציאות אפסי הם מצאו להם כאן באתר מקום להתגדר בו והם כועסים עלינו ה"אפולוגטיקנים" שלקחנו להם את כבשת הרש שכן במציאות בוז יבוזו להם

    לא נורא חבר ישנם צרות גדולות יותר

    • עובר אורח,אל יתהלל חוגר כמפתח

      כי אתה מדבר על החרדים והר המור ודומיהם ש"נהפכים לכת עד שנעלמים" כאילו המגזר הדתי ליברלי עולה ופורח ושהוגיו מקימים ישיבות מידי יום עם עשרות או מאות תלמידים ו"מניינים שוויוניים" קמים מידי יום כפטריות אחרי הגשם

      ולא היא!

      דווקא הזרמים שאמרת שהופכים לכת שתצטמק עולים ופורחים וספציפית בציבור הדת"ל למרכז ובנותיה והר המור ובנותיה יש עליה מתמדת של ישיבות ומדרשות ומכינות ותלמידים רבים שמשחרים לפתחם בעוד לציבור הליברלי חוץ ממאמרים קשקשניים ברשת ובבטאונים של מדעי היהדות האקדמאים-שאדם דתי ממוצע כלל לא קורא אותם ואני יכול להמר שספרים של הרב אבינר או ספרי הלכות כמו "פניני הלכה" או "מקראי קודש" נמצאים ברוב הבתים הדתיים ונקראים על ידם יותר מקבצי מאמרים אקדמאים של מדעי היהדות-ומעט מזעיר מניינים שוויוניים אין להם כלל אחיזה בציבור הדתי הרחב

      בקיצור חביבי פנה למציאות לא לבלוגים ופורומים ברשת עצה טובה קמ"ל

      זה בסדר כבר הקדים אותך גרשום שלום שבשיא פריחת דמות הצבר המיתולוגי החילוני בשנות ה40 וה50 של המאה הקודמת למניינם קרא לסטודנטים שלו לבקר בתפילות בשטיבלאך במאה שערים כי לדבריו הם יהיו האחרונים שעוד יראו תפילות יהודיות במציאות שעומדת להיעלם

      כיום אנו יודעים היטב שנבואתו של גרשום שלום לא התגשמה וההספד שלו על מאה שערים התברר כלא מציאותי בעליל

      ככה שעובר אורח היקר

      לפני שאתה מדבר

      תחשוב……

  9. שאלה לעובר אורח ודומיו-

    אם השמרנים כה מאובנים ולא רלוונטיים למציאות וכו וכו הסבירו לי מדוע השמרנים לסוגיהם בכל זאת מצליחים לשמור על רעננות ועל יהדות תוססת ולימוד תלמידים רבים ואבן שואבת לבעלי תשובה

    בעוד לרפורמים ולקונסרבטיבים וה"אורתודוקסים הליברלים" אין כמעט מוסדות תורה ותלמידים ולא מצינו שהציבור החילוני נוהר בהמוניו לבשורה אותה הציבורים הנ"ל מנסים להנחיל?

    לא מצינו שבעלי תשובה רבים ימצאו שם את מבוקשם בדמות "יהדות קשובה ורלוונטית ומחוברת למציאות וכו וכו וכו"!?!?

    מדוע אין כמעט מניינים שוויוניים נוסח "שירה חדשה" בקהילות הציבור הדת"ל וגם באלו הנחשבות יותר פתוחות?

    מעניין מאוד אם יהיה לאחד מהמחנה הנ"ל הסברים המניחים את הדעת

    • אמיר, תעשה תרגיל קטן-
      תחליף בשאלה שלך את 'שמרנים' ב'חרדים' ואת 'רפורמים, קונסרבטיבים ו"אורתודוקסים ליברליים" (כריכה יחד שיש בה יותר משמץ של זדון) ב'שמרנים'.
      לפי כל פרמטר שהצבת, יוצא שהדרך החרדית נכונה יותר משלך.

      זה רק כדי להמחיש עד כמה בעייתי ושטחי עצם הנסיון להוכיח את צדקת הדרך, כל דרך, ע"י גובה הביקוש שלה בציבור.

      • בני שבוע טוב ומבורך

        התרגיל שלך לא מדוייק כלל ועיקר מדוע?

        כי לציבור הדת"ל יש הרבה מאוד ישיבות ומוסדות תורה שמצליחים ומשפיעים ולא מדובר בקבוצה איזוטרית כלל למרות שעולם התורה החרדי שהוא די רחב חולק על תפיסתו של עולם התורה שלנו ובדיוק כמו ברסלב וחב"ד שהפופולריות שלהם גדולה מאוד במיוחד בציבור בעלי התשובה ובכל זאת מדובר בקבוצות שלא כל העולם החרדי מסכים אם דרכם ואפילו בחלקו גם מתנגד אליהם[עיין ערך מחלוקתו הגדולה של הרב שך עם הרבי מליובאביטש שניהם זצ"ל]

        מעבר לכך שלא ניסיתי לטעון טענת אד פופולום ש"אנחנו צודקים כי אנחנו הרוב" ולסגור כך את הדיון אלא ניסיתי להראות משהו אחר והוא שלמרות כל הטענות על החוסר רלוונטיות ועל ה"אורתודוקסיה השמרנית המאובנת" שלכאורה עפ"י טענות אלו אותה אורתודוקסיה שמרנית הייתה אמורה מזמן לסגור את הבסטה ולהיעלם [כמו מה שגרשום שלום היה בטוח שיהיה עוד בדורו עיין בתגובתי למעלה]בכל זאת לא רק שזה לא קורה אלא שהיא מצליחה לא רע פי כמה וכמה מכל החוגים הטוענים ל"יהדות רלוונטית" שאם תודה על האמת ההצלחה שלהם לא מזהירה בפועל

        אתה מבין? אם השמרנים כל כך מאובנים ולא מחוברים למציאות מדוע הם בכל זאת מצליחים? מדוע אלו כאן באתר הטוענים בזחיחות דעת שהשקפתם היא התורה המחוברת למציאות במיטבה בניגוד למתבקש לא כבשו את העולם הדתי בסערה?-לפחות כאן בארץ בארה"ב ואירופה המצב קצת שונה ומשתנה כל הזמן מסיבות שונות שלא אעמוד עליהם כאן-

        זו השאלה שהצבתי כאן לאלו שטוענים שהשמרנים "מאובנים" ושיש להם "תורה לא רלוונטית" וכד' ושלהם נוסחת הקסם לתורה שלמה בעידן המודרני

        אימתתי אותם עם המציאות וזה היה ענייני כאן

        בכלל לא נכנסתי כאן ספציפית לשאלה מי צודק וגד' ובזה יש לי כאן דיונים על גבי דיונים עם מגיבים ליברלים בדיונים כאן באתר אתה מוזמן לדפדף

        עכשיו הבנת?

  10. ועוד על תופעת הבועה האינטרנטית שלוקים בה המגיבים הליברלים כאן שרואים את המציאות דרך הרשת ולא דרך החיים הממשיים במאמר הבא-הדhttp://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=281ברים הרלוונטיים מאמצעו ד"ה "אמצע 2008 נובמבר 2008" :

  11. אברם העברי

    אגב הדיון בשגיאות קלות בנוסח המסורה (ויקם במקום ויקח), הנה דוגמה נוספת מפרשת השבוע:
    וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי (במדבר כו מ)

    נראה ברור שהנוסח המקורי היה:
    וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן [לארד] מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי

    וא"ת, איך ייתכן שנשכחה מילה שלימה?
    אף אני אשיב לך – נסה להעתיק מקלף דהוי, טקסט של עשרות אלפי מילים, הכתוב בכתב-יד, באותיות עבריות עתיקות, ללא ניקוד, ללא אותיות סופיות ולפעמים גם ללא רווחים בין המילים, וכל זה בחום הארצישראלי (\בבלי?), ללא מזגן…
    המדהים הוא שלמרות כל זאת, נוסח המסורה מדויק להפליא ברוב המקרים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: