מותר החיים | שלום רוזנברג

הנס יונס היה מהפילוסופים התמימים שראו בכל בעל חי צורת קיום גבוהה. אצל האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג האדם ניצל בזכותם

ברשימותיי האחרונות כתבתי על שניים מתלמידיו היהודים של היידגר. כאן מבקש אני להביא בפניכם את דמותו של תלמיד שלישי: הנס יוֹנָס (1903־1993). יונס היה בעל רקע יהודי מנעוריו. אחרי עלייתו של היטלר לשלטון ברח מגרמניה והגיע לארץ ישראל. הוא נדר אז נדר שלא יחזור לגרמניה אלא כחייל הבא למגר את הנאציזם. והוא אכן חזר לגרמניה, כחייל בבריגדה היהודית. יונס נלחם גם נגד אלו שקמו לכלותנו במלחמת העצמאות, אלא שכנראה לא מצא את מקומו באוניברסיטה העברית. הוא מצא אותו באוניברסיטת מק־גיל בקנדה.

בחוצפתי הרבה מרשה אני לעצמי לזהות את יונס עם ה"תם" של ההגדה במלוא המשמעות היפה של מושג התמימות בדורותיו. הוא השפיע רבות על התנועה הירוקה התמימה – לפעמים עד אווילות – הדורשת אחריות לסביבה ולטבע. יונס דיבר על ביולוגיה פילוסופית הנמצאת מעבר למדע הטהור חסר הערכים. עלינו לשאול על מוֹתר החיים מן הדומם. יש בחיים משהו שהוא מעבר לכל מה שידהים אותנו בעולם הקוסמי. הופעת החיים פירושה לידת דרגה בסיסית של חופש, גרעין ראשיתי של חירות האדם. החיים פותחים אפשרויות שלא היו קיימות קודם. בשפת הפילוסופים הקלאסיים ניתן לומר שהחיים מבטאים בפעם הראשונה בקוסמוס את ניצחון הצורה על החומר.

כך מבין אני בעקבות יונס את משמעותו של חילוף החומרים המתקיים בכל יצור חי (כולל הצומח). החומרים מתחלפים אך הצורה, הסטרוקטורה של הנפש החיה, נשמרת. אנו שומרים על זהותנו. בעלי החיים ולא רק האדם הם אכן יותר מאשר מכונה מוצלחת. אולם לפריבילגיה הזאת, לראשיתה של החירות, יש מחיר. הסכנה, ה“שבירות“ של החיים. מכאן הצורך המתמיד לדחות את הקץ, את המוות. החיים צריכים להיאבק כדי לשרוד.

מכאן המוטו שלו: “המצווה – אחריות“. מצווה לשמה, אך גם “שלא לשמה“: אם לא נקבל על עצמנו אחריות לטבע, נטבע כולנו בטבע הנחרב. בתקופה מאוחרת יותר ראה יונס באחריות זאת מעין הליכה בדרכי ה‘, כאשר הזכיר מתפילת הימים הנוראים את המילים: “חפץ בחיים“. הניגוד נמצא במוטו של Millán־Astray, ראש הלגיון הספרדי שעזר לפרנקו להשתלט על ספרד: viva la muerte: “יחי המוות“ והוסיף “מוות לתבונה“. איך אמר הפילוסוף הספרדי Unamuno בתגובתו: פילוסופיה נקרופילית.

האדמו"ר מקלויזנבורג צילום: יעל שמעון

האדמו"ר מקלויזנבורג צילום: יעל שמעון

הגנה מן החי

לאור דברים אלה מבקש אני להזכיר הוגה אחר מעולם החסידות, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם (1905־1994), האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג. בשואה נשלח הרבי לאושוויץ. אשתו ואחד־עשר ילדיו נרצחו. רק הוא שרד. אכן, לאור ביוגרפיה זאת לא הפתיע אותי שבאחד משיעוריו המופלאים, שאותו שמעתי לדאבוני רק בהקלטה, הדגיש הרבי קביעה רדיקלית, שאחר המבול יכול לפעמים האדם להינצל רק בגין בעלי החיים: "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" – אדם בזכות בהמה. ומותר החיים מהדומם – בסבל ובצער שהחיים מסוגלים להרגיש.

למה הפכה הקשת בענן לסמל ההבטחה ששוב לא יתרחש מבול? תמיד חשבתי שהעובדה שהקשת מופנית לא כלפי האדמה, אלא כלפי השמים, כאילו רומזת ששוב לא יישלחו ממנה חיצי מוות. הרבי לימד שצבעי הקשת הם מהות הסמל. הבדלי הגוונים השונים אצל בני האדם הם מזעריים, בהשוואה לצבעי החיות, הציפורים, הפרפרים, השרצים וכו'. הצבעים מייצגים את הרב־גוניות של החיים. צבעי הקשת מראים שוב ש"אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהילים לו, ז) – האדם יינצל לא בזכותו הוא, אלא בזכות היצורים בעלי הגוונים והצבעים. מעתה עלינו לקרוא את הפסוק כולו: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה", אף על ההרים והתהומות אתה חס בצדקתך ובמשפטיך, "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'". "תושיע", כי האדם משחית את הסביבה ולא מרגיש שהסביבה היא המגִנה עליו.

הקב"ה לא ישלח יותר חיצים נגד העולם. ולמרות זאת קוראים אנו על מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה (תוספתא תענית ב, יב). רבי יהודה אומר "מבול של כל בשר – אין, אבל מבול של יחידים – יש". רבי מאיר סובר אחרת: "מבול של מים – אין, אבל מבול של אש ושל גפרית – יש, כדרך שהביא על הסדומיים". שם נחרבו כמה ערים וסביבותיהן, והמבול של אש מאיים על כל העולם כולו.

במדרש (בראשית רבה לט, ו), קוראים אנו תוספת: "אמר ר' אחא נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם ומה אתה מערים על השבועה? אתמהא [אני תמה]. מבול של מים אין אתה מביא מבול אש אתה מביא? אם כן לא יצאת ידי השבועה". ר' אחא מתדיין עם הקב"ה כפי שהוא מתואר על ידי רבי מאיר. פירוש קשה כזה, מים לא – אש כן, הוא בעצם הערמה, ואם כך "לא יצאת ידי השבועה". אני מתאר לי שתלמידי רבי מאיר לא התרשמו מפסק זה. אולי הם ראו אז שלא הקב"ה ישלח את מבול האש, אלא יביאו אותו מלאכי חבלה אנושיים: מדעני הגרעין והפוליטיקאים שלו. מנחם אותי לחשוב שחז"ל העדיפו את דברי רבי יהודה, אולי בזכות "בְהֵמָה רַבָּה". מי ייתן! אך מי יציל את ה"בהמה הרבה", את העץ, את העורב ואת היונה, מידי המבול המאוים אולי על ידי ההנדסה הגנטית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-גיליון קרח תשע"ג - 826, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: