חכמת הארץ | כרמיאל כהן

ספר שיעורים המוקדש למצוות התלויות בארץ מדגים את תורת ארץ ישראל כצורת חשיבה המבררת את ההיבטים המחשבתיים שמהם נגזרות ההלכות מזמרת הארץ

מזמרת הארץעיונים במצוות התלויות בארץ ממחשבת המצוות עד פרטי הלכותיהן

יאיר יעקבי

רשת אמי"ת, תשע"ב. 432 עמ'

"תורת ארץ ישראל" היא מושג בראשיתי. הוא עולה לראשונה, ככל הנראה, בהקשר לפסוקים החידתיים בדבר ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן. "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם". לדעת המדרש (בראשית רבה טז, ד) ארץ החוילה היא ארץ ישראל, והזהב אשר שם הוא דברי תורה, וביטוי ההערכה לזהבה של הארץ ("וזהב הארץ ההיא טוב") מלמד "שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל".

אולם משמעותו של המושג "תורת ארץ ישראל" מעט עלומה, לפחות בעיניי. כבר שמעתי מי שהציע בשם "תורת ארץ ישראל" לשנות את הפסיקה המקובלת על פי התלמוד הבבלי לפסיקה על פי התלמוד הירושלמי. שמעתי ונדהמתי, שהרי אין לך דרך בדוקה יותר לערער את המסורת מאשר לשנות את השורש, והוא – בין אם אוהבים זאת ובין אם לא – התלמוד הבבלי.

הספר "מזמרת הארץ" של הרב יאיר יעקבי, ראש ישיבת אמי"ת בירוחם, קשור בשני היבטים ל"תורת ארץ ישראל". ראשית, הוא קשור למושג הפשוט של תורת ארץ ישראל בהיותו עוסק במצוות התלויות בארץ. ושנית, "צורת החשיבה שבו היא ניסיון להציג מודל חשיבה שונה מן המקובל בישיבות, מודל שיש בו אולי משהו מתורתה המיוחדת של ארץ ישראל", והכוונה היא לשילוב בין הצדדים המחשבתיים של המצוות ובין ההלכות הנגזרות מצדדים מחשבתיים אלו (עמ' 10). כך מתאר הרב יעקבי את מבנה העיונים: "מהלך הבירור של כל נושא בספר מתחיל מבחינת טעמה של המצווה הנוגעת לאותו נושא ומבחינת היבטיה המחשבתיים, וממשיך עד להצגת ההלכות, שהן הביטוי המעשי והפרטי לעיקרון המחשבתי העומד בבסיסה של כל מצווה" (עמ' 11־10).

שבעה שערים לו לספר "מזמרת הארץ": שער התרומות והמעשרות, שער שנת השמיטה, שער החלה והחדש, שער הביכורים, שער הערלה ונטע הרבעי, שער הכלאיים ושער מתנות העניים. וקודם לשערים יש מבוא העוסק בתורת ארץ ישראל והמצוות התלויות בה.

חלה כתיקון למרגלים

בבירור ייחודה של תורת ארץ ישראל מפתח הרב יעקבי "כמה כיווני חשיבה המבוססים בעיקר על מקורות מדבריו של הרב קוק בנושא זה" (עמ' 21). לדעתו, "ייחודה של ארץ ישראל הוא היכולת לשאוף בה רוח כללית". המבט הוא מהכלל אל הפרט, כלומר מתוך המבט הכללי נבחנים הפרטים. ולעומת זאת בחוץ לארץ "אין אפשרות להתבונן במבט כללי על התורה, ולכן דרך הלימוד היא ניסיון להתרומם מהפרטים אל הכללים, כלומר – מתוך אוסף הפרטים מנסים להגדיר את הכלל, יוצרים את המבט הכולל על הפרטים" (עמ' 24).

אמנם יש להבהיר משהו בעניין דרך הלימוד. ייתכן שיהיו כאלו שינסו לפתוח את סדר בוקר הראשון בשיעור א' בישיבה בשאיפה של רוח כללית, ובמבט מהכלל אל הפרט, מתוך נאמנות לתורת ארץ ישראל; אבל לפי הבנתי אין זאת כוונת הדברים. בהמשך, מבהיר הרב יעקבי, על פי דברי הרב קוק, שהסדר הנכון של הלימוד גם בארץ ישראל הוא "להתחיל בלימוד הפרטים, ורק מתוכם להגיע למפגש עם הכללים". אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל הוא בשלב הבא אחרי המפגש עם הכללים. "מתוך מפגש זה חוזרים הכללים, מאירים את הפרטים ומעניקים להם עושר וחיות מחודשים" (עמ' 33).

וקצת מן התוכן של העיונים: פרשת חלה מופיעה בפרשת שלח לאחר חטא המרגלים. אחד מחטאי המרגלים הוא ההערכה שבלתי אפשרי לכבוש את הארץ. ולדברי הרב יעקבי: "טעותם של המרגלים נבעה מחוסר הבנה נכונה של המעבר מהנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל". המרגלים סברו שבהנהגה הטבעית שתהיה עם הכניסה לארץ "הקדוש ברוך הוא מפסיק להיות מעורב בתהליכים המתרחשים בעם, וממילא השיקולים על יכולתו של עם ישראל להיכנס לארץ הופכים להיות ריאליים לחלוטין" (עמ' 251). כנגד תפיסה שגויה זו באה מצוות חלה. הכנת הלחם היא הביטוי הבולט של המעבר בין ההנהגה הניסית של המדבר לבין ההנהגה הטבעית שבארץ ישראל, ו"על ידי הפרשת חלה מכיר האדם שאף בארץ, עם ההנהגה הטבעית ועם הקושי לראות את הופעת הקדוש ברוך הוא בתוך המציאות, יש שותפות מלאה של הקדוש ברוך הוא בעשייתו של האדם" (עמ' 253).

ראייה זו של מצוות חלה מסייעת להבין לפחות חלק מההבדלים בין מצוות התרומה לבין מצוות החלה, שאף היא נקראת תרומה ("וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'" – במדבר טו, יט ועוד). מצוות חלה כוללת יותר מתרומה: היא נוהגת גם בשנת השמיטה, והיא נוהגת גם בלקט, שכחה ופאה; מה שאין כן באשר לתרומה. הסיבה להבדל, לדעת הרב יעקבי, היא שבמצוות תרומה "האדם מכיר בהשגחת הקדוש ברוך הוא שמצמיח לו תבואה חדשה בשדהו", ולעומת זאת במצוות חלה רעיון ההכרה בקב"ה הוא מורכב יותר, כיוון שהאדם נדרש לראות את השגחת ה' גם כאשר הוא בעצמו היה פעיל בגידול העיסה ובטיפוחה. ממילא, "הדרישה הרוחנית הקשה יותר להשגה שכלית מביאה לציווי כולל יותר על החלה" (עמ' 260).

שותפות מלאה של הקב"ה. בציר ענבים צילום: רויטרס

שותפות מלאה של הקב"ה. בציר ענבים
צילום: רויטרס

מודיעים את ארץ ישראל

הספר "מזמרת הארץ" מבוסס על שתי סדרות של שיעורים שנאמרו בישיבת ההסדר בירוחם – "בית מדרש שבין כתליו התגבשה צורת החשיבה שהובילה לכתיבת הספר, ונוצקו הרעיונות המופיעים בו" – האחת בשנת תשס"ג והשנייה בשנת תשס"ח. השיעורים מבוססים על עיון מקיף בסוגיות בענייני סדר זרעים, וכבר דבר זה הוא בגדר ברכה גדולה, כשאליהן מצטרף עיון מחשבתי מעמיק בנושאים הנדונים. אין ספק שגם לקהל היעד הראשוני של השיעורים יש השפעה על איכותם של השיעורים.

ולמרות הכול אין הקוראים פטורים מקריאה ביקורתית. ארשה לעצמי להעיר על שגיאה אחת הנראית לעניות דעתי. בטעמי מצוות ערלה מציג הרב יעקבי את דעת הרמב"ן כשונה מדעת ראב"ע. על פי ניתוחו, לדעת הרמב"ן "מצוות ערלה טפלה למצוות נטע רבעי, ואין בה עניין עצמי או איסור עצמי. איסור שלוש שנות הערלה נועד לגרום שמצוות נטע רבעי לא תוחמץ" (עמ' 347). ולעומת זאת ראב"ע כתב: "וידוע כי הפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין". כלומר, לדעת ראב"ע, "טמון בפירות שלוש השנים הראשונות רוע עצמי, שהאדם מחויב לבנות בנפשו יחס של ריחוק כלפיו… האבן עזרא מבין שאיסור הערלה הוא איסור שמשמעותו טמונה בחפץ עצמו, ושאינו רק אמצעי לקיום מצוות נטע רבעי" (עמ' 348).

בהמשך השער מנתח הרב יעקבי את ההלכות כנגזרות של הטעמים, וההבדל הנ"ל מוזכר שוב ושוב. אולם לאמיתו של דבר אין הבדל בין הרמב"ן לראב"ע בטעם מצוות ערלה; כך כתב הרמב"ן ממש בהמשך לציטוט שצוטט מדבריו בספר: "ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף". לשונו של הרמב"ן מלמדת שמקורו בדברי ראב"ע, והוא מסכים לדברים, ואם כן ניתוח ההבדל בין הדעות מצריך תיקון.

כדאי לסיים בדברי הרב קוק המחזירים אותנו לעניין "תורת ארץ ישראל" ולתיקון חטא המרגלים: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה" (אגרות הראי"ה, אגרת צו, עמ' קיב). עניינים הנוגעים להודה והדרה, קדושתה וכבודה של ארץ ישראל נדונים בספרו של הרב יאיר יעקבי, "מזמרת הארץ", הן במישור המחשבתי והן במישור ההלכתי, ובמיוחד בחיבור שביניהם.

 carmiel@ybm.org.il      

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון קרח תשע"ג - 826, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: