דרוס כל דוס | אלעד רוק

בסוף נמאס לחילונים משלטון הדתיים והם פרצו במרד אלים נגד החרדים והמתנחלים. בתוך הדיסטופיה החד־צדדית הזאת אפשר למצוא דיון בזהות היהודית וקריאה לחשבון נפש

הזקן השתגע

אביבית משמרי

חרגול ומודן, 2013, 190 עמ'

נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר התורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות… צאו ותבעו את זכויותיכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שתיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה. זכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.

בנאום פרובוקטיבי זה של ה“זקן“ מתחיל ספר הביכורים המפעים ומעורר המחשבה של משמרי. אותו “זקן“, שעברו הביוגרפי מורכב משילוב ביוגרפיות של ראשי ממשלות ישראל לשעבר ושכינויו מזכיר לקורא את דוד בן גוריון, בוחר להתנצל בפרץ של ספונטניות בפני תושביה החילונים של מדינת ישראל על העוולות הרבות שנעשו על גבם במהלך השנים מאז קום המדינה. נאום ההכאה על חטא של אותה דמות פוליטית ישנה־חדשה יצית בהמשך את החברה הישראלית לכדי מרי אזרחי חילוני אלים שיופנה כלפי קבוצות החרדים והמתנחלים.

עלילת הספר מתרחשת בעתיד הלא רחוק של מדינת ישראל, כשהשלטון מוחזק בידי מפלגות דתיות וחרדיות. המצב הכלכלי במדינה בכי רע, שליש מתושבי המדינה עזבו לחו“ל והאזרחים שנשארו יורדים למקלט מדי שבוע “כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה“א הידיעה“. בעקבות המציאות הכאוטית ועל אף הגדרתו הציבורית של “הזקן“ כמטורף סנילי, דבריו נופלים כמים קרים על נפש עייפה, או כדבריה של משמרי: “בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע“. כך נוצר מצב כאוטי בלתי ניתן לעצירה שיוצר קשר הדוק בין עולם הפנטזיה העתידי המצויר בסיפור לעולמנו המציאותי ב־2013. כך שלפי משמרי, הטינה שהחלה כביכול להצטבר בתוך הציבוריות החילונית הישראלית של היום מגיעה לכדי פיצוץ בעתיד הלא רחוק.

זוג הזקנים מעניקים מחסה לאחד מראשי המחאה, תוך כדי סיכון אישי  צילום: מרים צחי

זוג הזקנים מעניקים מחסה לאחד מראשי המחאה, תוך כדי סיכון אישי
צילום: מרים צחי

מתיימרים להיות טהורים

בתוך כל הכאוס שנוצר אנו מתוודעים לסיפורן של כמה דמויות מההוויה הישראלית העתידית, המזכירה במרומז את חיינו כיום. דמויות שונות אלו נעות במהלך הספר בציר הבלתי אפשרי שבין טורף לקרבן. מהפוליטיקאי היפה שמנסה לרכוב על גל המחאה בעזרת התקשורת ועורך החדשות מטעם שעובד בערוץ הממלכתי דרך עידו ואסף ממובילי המחאה האלימה, ועד לרבנית חיה־לאה שנגררת אל תוך הכאוס בניגוד לרצונה.

בניגוד לכיתוב הלא מדויק על גב הספר – "זהו סיפור על מלחמת הכול בכול שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה" – כוחו של "הזקן שהשתגע" מגיע דווקא מנקיטת עמדה חד צדדית. משמרי בחרה להציג לקוראים את עמדתה על המציאות כיום במדינת ישראל דרך הצגתו של העתיד הדמיוני הדיסטופי לפי ראות עיניה כשמתוך כך היא מנסה לעורר דיון או חשיבה מחדש. "הקול המספר" שלה הוא בהכרח חילוני ולאורך כל העלילה אינו עושה חסד, בלשון המעטה, עם הציבור הדתי והחרדי, המוצג כקבוצה מלוכדת שפרטיה הם חסרי זהות, שם או מחשבה בהירה.

לאורך כל הספר יוצגו הדמויות השייכות לשני מגזרים אלו דרך שיוכן לקבוצת השווים: מההסדרניקים, דרך המתנחלים ונוער הגבעות ועד למשמרות הצניעות ובחורי הישיבה. גם הרבנית חיה־לאה נציגת המגזר, "אשתו מנשים של בן אדמו"ר המהולל", המופיעה כדמות העומדת בפני עצמה, מוצגת בספר באופן נלעג, כסהרורית ובודדה הממלמלת פסוקים שוב ושוב. בנוסף לכך, כשמשמרי זועקת בשמו של הציבור החילוני הזועם, אם באמצעות קולו של "הזקן" שהשתגע ואם בתיאור רחשי הלב הציבוריים, הקורא אינו יכול להישאר בשלוותו: "הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו". וגם: "הכו בהם, שרפו את בית התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם". וכן: "…נאצים כבר קראו לנו, בינתיים מי ששם בהסגר זה אתם אותנו ולא ההיפך".

אמנם תוך כדי התפתחות העלילה נשמעת ביקורת גם כלפי החברה החילונית אך ביקורת זו איננה אלימה ומתלהמת אלא ממשיכה את הקו הסיפורי בפירוט חוסר יכולותיהם של החילונים להתאגד או להילחם על היקר להם אל מול אחיהם המאמינים, אלא רק לשבת ולקטר על כך בסלון בליל שבת, כדבריה. בנוסף, אצל הציבור המאמין בולט חסרונה של דמות אידיאולוגית שתפרוט לפרוטות את הסיבות העקרוניות למלחמת "הכול בכול", בניגוד למתרחש בצד השני של המתרס.

יהדות שבלב

מעניין לשים לב שדווקא בתוך הבלגן והשנאה הגואה ברחובות עולות מן הסיפור שלוש דמויות המייצגות סוג של נקיות מוסרית. מאיה, בת קיבוץ שעברה להתגורר במרכז הארץ, וחוותה תהליך של חזרה בתשובה ולאחר מכן חזרה לעולמה החילוני הישן (דתלשלשי"ת כלשון המחברת), מנסה במהלך העלילה לסייע ככל יכולתה לאלו שנפגעו בעקבות המרי האלים. במקביל, זוג הזקנים הספרדים תקווה ויחזקאל מעניקים מחסה בביתם, תוך כדי סיכון אישי, לאחד מראשי המחאה לאחר שהוכה.

הקו המשותף השזור בין שלוש דמויות אלו הוא שמירת היהדות על אש קטנה כדרך חיים אישית ופרטית, אם בתהליך הזהות האמונית שאותו עברה מאיה ואם בזוג הזקנים המסורתי המייצג את אותה יהדות של פעם, של מסורת בית אבא המופיעה ללא כפייה או דרישות ציבוריות. מכאן שלדידה של משמרי היהדות צריכה להישאר ככזו שבלב, יהדות שאינה משפיעה או מעמיסה על המרחב הציבורי וכל תכליתה היא הופעתו של המצפון או של אותו חלק א־לוה ממעל ברגע הדרוש.

מלבד המסקנות שעולות בנוגע לדרכה של החברה החילונית במהלך העלילה, מופיעים שני קטעים שמהווים מבחינתי את תורף הספר, שתי תמונות תשליל של קריאת כיוון לתהליך פנימי עמוק בחברה הישראלית. הקטע הראשון עוסק בביקורת קשה שמטיחה משמרי באחיה החילונים הפוסחים על שתי הסעיפים, חילונים מבפנים ומסורתיים למראית עין כדבריה. מתוך רצון לשמר את הקשר להיסטוריה של עם ישראל ואולי לזיכרונות הילדות המתוקים בוחרים החילונים לשמר ולהנציח במדינה אופי ושליטה דתית הזרים להם ובכך, על פי משמרי, מוותרים על זהותם האמיתית העכשווית. לעומת זאת בהמשך כותבת משמרי דיאלוג מרגש שעוסק במעמדו של האדם מול אלוהיו או מול אמונתו שספק אם קיימת, על כוחו של עולם בלא אמונה באלוהים, ועל הצורך שלנו כעם יהודי לברוח מאלוהים ומהשגחתו: "הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן".

משמרי, בעלת הבלוג המרתק "כותבת/מוחקת", מכירה היטב את מלאכת הכתיבה, הן בתרגום והן בכתיבה ובעריכה עיתונאית, ויודעת להשתמש היטב בשפה העברית ובמילה הכתובה. במעשה אמן היא יוצרת עלילה קצבית ופנטסטית המשלבת בתוכה ביקורת חברתית עם הומור וזעם הרודפים את הקורא ללא מנוחה ומכים בו שוב ושוב באגרוף בבטן הרכה. על אף הזעם הרב שעולה מן הדפים נראה שמשמרי, במעין אהבה מסותרת, כתבה את ספרה מתוך רצון לעורר שיח של שינוי בחברה הישראלית. על אף שמוצגים בספר סטריאוטיפים ודעות קדומות על עולם המתנחלים והחרדים שיש בהם כדי להכעיס, נדרשות הקבוצות הללו לשים אל לב כיצד הן מצטיירות בעל כורחן בחברה החילונית הישראלית ואולי אף להסיק מכך את המסקנות הנדרשות לצורך חשבון נפש ותיקון דרך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון קרח תשע"ג - 826, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    במקומות נורמליים קוראים לז'אנר הזה בשמו הפשוט: 'הסתה אנטישמית'…

  2. אין לך איזה אפולוגטיקה נחמדה לעשות למאמר הזה?

    לא מיניה ולא מקצתיה, אם רק היית טורח לקרוא את הכתבה ללא משקפי המיסוך שלך.

    • ש.צ. לוינגר

      אכן, שוחרי האפולוגטיקה ימצאו קורת רוח בכתבה המנסה לטהר את הספר הקורא לשנאת יהודים ולאלימות כלפיהם..

  3. אני באמת מציע לך לקרוא את הכתבה שוב. לפני שאתה שוב זועק אימאלה אנטישמיות. חוק גודווין

  4. בשביל אנשים כמו אלעד פוגל שמדובר בהצדקת מאמרים התואמים את השקפת עולמו אז מדובר כמובן בהסבר הפשוט והנכון של המאמר שמי שלא הבינו לא הבין את ה"עומק" של הכותב וממילא המבקר מדבר שטויות

    אבל כאשר מדובר במאמרים הנוגדים את השקפת עולמו כל המצדיק או המשבח אותם דבריו יחשבו ישר כ"אפולוגטיקה" ובכך אפשר לסגור עניין או לחבוט ב"אפולוגטיקן" ה"חצוף"

    בקיצור יופי של שיטה מצא לנו מיסטר פוגל -כל מאמר שאינך מסכים עימו תתנפל עליו ותשפוך עליו רותחין ואת החולקים עליך תשים במגירה ושמה "אפולוגטיקה" ובכך סתמת את הפה לכל חולק שהרי מי יעמוד כנגד מילה לועזית מפוצצת שהמשתמש בה השכם והערב עושה רושם של אינטלקטואל[בחצי שקל] שוודאי צודק ומילותיו כולם זהב

    בקיצור הסטת הדיון באמצעות משחקי מילים ושינויי משמעות ועל שיטות בסגנונו של פוגל כבר כתב אדם חכם אחד שזו שיטה יעילה לשלוט באנשים וכך "חירות היא עבדות מלחמה היא שלום שקר הוא אמת"

    האמת פוגל אתה די משעשע המשך כך בתגובותיך-מופע סטנד אפ חינם באתר

    נ.ב

    קראתי את המאמר למעלה על הספר ואכן צודק לוינגר שעל פי תיאור המאמר לפחות מדובר בספר-לא קראתי אותו והתרשמותי היא מהכתוב במאמר-נוראי שדבריו גובלים בהסטה נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון ועל בורות מוחלטת בהבנת החברה הדתית והחרדית

    המשפט ההזוי ביותר במאמר הזה נמצא בסופו "על אף שמוצגים בספר סטריאוטיפים ודעות קדומות על עולם המתנחילם והחרדים שיש בהם כדי להכעיס נדרשות הקבוצות הללו לשים אל לב כיצד הן מצטיירות בעל כורחן בחברה הישראלית החילונית ואולי אף להסיק מכך את המסקנות הנדרשות לצורך בחשבון נפש ותיקון דרך"

    מאן דכר שמיה????

    האם החברה הדתית והחרדית צריכה לקבל הטפות מוסר מ"טענות" שמבוססות על סטיריאוטיפים ודעות קדומות"? ואולי נקבל גם "שיחת מוסר" מ"מיין קאמף" או מ"על היהודים ושקריהם" של לותר?

    עוד דבר הזוי הוא שהכותב חושב שהספר הנ"ל מייצג את איך שהציבורים הדתי והחרדי מצטיירים בחברה הישראלית שלא מעט ממנה בכלל מסורתיים ושוב ולא בפעם הראשונה ניתנת במה לקבוצות זעירות המוצגות כדעת המיינסטרים

    פשוט וברור שיש לחברה הדתית והחרדית מה לתקן ולשפר ועל מה לעשות חשבון נפש כמו שיש לכל חברה ולכל אדם ואדם

    אך האם את השיפור והייעול צריך לעשות כתוצאה מספרים וולגריים ורחוקים מהמציאות?

    האם צריך לקחת ברצינות כל הגיג מטופש?

    אשמח לתגובתו של כותב המאמר

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד ג' בתמוז ע"ג

      דוקא קריאתו של אלעד רוק לחשבון נפש היא במקום. כשאנחנו רואים לאלו תהומות של שנאה הגיעה הכותבת, מוטל עלינו לחזק את האהבה לכלל עם ישראל, כהוראת ה'זקן' שלנו הראי"ה קוק זצ"ל: 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על השנאה אלא מוסיפים אהבה', וכדרכו של הרבי מלובאויטש זצ"ל (שהיום יום פקודתו) שהיה מלא אהבה לכל יהודי, קרוב ורחוק, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

      אתגר אחר המוטל עלינו הוא: להתכונן לימים שבהם יהיה הציבור הדתי והחרדי לרוב במדינה. שאלות רבות אינן רלבנטיות היום, כי המערכות מתנהלות ע"י אנשים שאינם שואלים שאלות. כשיהיו שומרי התורה לרוב, נצטרך לפוסקי הלכה בשיעור קומתו של הגאון רבי יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל שיערכו לנו ספר 'ניהול מדינה כהלכתה' שבו יבואר לפרטי פרטים כיצד מתנהלות מערכות בטחון, מדיניות, כלכלה ומשפט, חינוך ותרבות על פי ההלכה. לצערנו הרב נויבירט אינו איתנו, אך תורתו שבכתב והוראותיו שבעל פה לשואליו הרבים, ינחו את פוסקי ההלכה בדרכם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. ש.צ שלום רב

    אכן שנאה תהומית כמו שמובא בשם כותבת הספר מצריכה חשבון נפש איך הגענו למצב הזה

    וגם עקב מאמר זה בציבור שלנו הדתי לאומי צריך לעשות חשבון נפש על תסביך ההלקאה העצמית המצוי כל כך במחוזותינו כאילו בכל תלוי בנו וכל תחלואי החברה והמדינה באשמתנו כאילו שאר הציבורים צחים כשלג ורק אנחנו הורסים הכל ולשאר אין מה לתקן-תסביך הלקאה זה בא לידי ביטוי בולט מאוד מידי שנה במאמרי דעה בתקשורת המגזרית סביב יום ירושלים שכל שנה חוזרים שוב ושוב על ה"אשמנו בגדנו" בכך שאנו כביכול אשמים ששאר הציבור הישראלי אדיש ליום ירושלים מידי שנה זה מתסכל אותי מחדש לראות את התופעה הזו-

    לפי ההגיון של כותב המאמר עם ישראל צריך לעשות חשבון נפש בעקבות עלילות הדם לא כי הם היו באמת אלא כי "ככה אנחנו הצטיירנו מאות שנים ע"י הנוצרים והמסיתים מקרבם" כפראפראזה על דבריו התמוהים

    רק תסמונת ההלקאה העצמית שלצערינו חדרה עמוק לתוך הורידים של חלק מאנ"ש יכולה להסביר אמירות תמוהות המעודדות לעשות חשבון נפש על חטאים מדומיינים כי "ככה אנחנו מצטיירים" ולא משנה בכלל אם בצדק או שלא בצדק ואם המבקרים אותנו הם ענייניים או סתם דמגוגים זולים שלא ראויים להתייחסות

    העיקר "אשמנו בגדנו הרעלנו את הבארות במגפה השחורה[לא באמת רק ככה הצטיירנו ע"י שונאי ישראל באירופה בימי אותה מגפה]"

    • ש.צ. לוינגר

      גם בדורנו עלינו להתחזק בשמירת מקורות המים, מזיהום ע"י חומרי פסולת הזורמים אליהם, ומהמלחה ע"י ניצול יתר. ונזכה לשאוב מים בששון ממעיינות הדעת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        בנושא איכות הסביבה בהלכה, ראו:

        הרב א' אפרסמון והרב צ' אידלס, איכות הסביבה, המכון לרבני ישובים, קרית ארבע תשס"ג; הרב ש"א גליקסברג, איכות הסביבה (אקולוגיה) במשפט העברי – הרחקת מטרדים, עבודת ד"ר, אוניברסיטת בר-אילן תשס"ו; הנ"ל, 'איכות הסביבה בתקנות הקהילות', שיח שדה 7 (קיץ תשע"א), עמ' 15-42.

      • ש.צ. לוינגר

        ועוד לאמיר –

        ההתעסקות ב'איך אנו מצטיירים בעיני אחרים' היא חשובה. כיהודים המצויים לקדש שם שמים ולקרוא בשם ה' בעולם – אנחנו נקראים לבדוק את עצמנו ולוודא אם אנחנו נוהגים בצדק, ואם כן האם הצדק גם נראה.

        אחד המבחנים להתנהגות צודקת הוא גם 'מה אומרים הבריות?'. וכדברי חז"ל: 'כל שדעת הבריות נוחה הימנו – דעת המקום נוחה הימנו'.

        ברם, יש גם צד שני, כדברי רבי יהודה הנשיא: 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם: כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם' (אבות ב,א). ראשית כל מחוייב האדם למצפונו שלו לבחון שדרכו 'תפארת לעושיה', ולפעמים הוא צריך לעמוד על דעתו נגד כל המלעיגים. במקביל, עליו להקשיב למה שאומרים עליו הבריות, ולבדוק שוב, אולי אני טועה?, אולי אני מוטה? אולי יש אמת במה שהם אומרים? אם אחרי הבדיקות והחקירות עומד האדם על שלו, הרי נתחזקה עמדתו על ידי הבחינה המחודשת.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        לגבי הספר 'הזקן השתגע' –

        גם אחרי קריאה נוספת במאמרו של אלעד רווק, אני עומד על דעתי השלילית. ספר השם בפי 'הזקן' המסמל את מייסדי המדינה, את הקריאה להתנפל על הדתיים ולהחריב את בתי תפילתם, ישיבותיהם ומקוואותיהם, אינו תרבות כי אם 'הסתה פרועה'. אין בדבריה של המחברת שום 'אהבה נסתרת'. השיח שהיא רוצה לעורר הוא שיח אלים.

        סופר שאינו מסוגל להבחין בדתיים ובחרדים זהות אישית ורואה בכולם דמויות אמורפיות – אינו סופר. סופר אמור לעשות היכרות עם העולם שהוא כותב עליו, ולא להיות ניזון רק מסטריאוטיפים ודיעות קדומות. אילו היתה עושה מעט 'תחקיר' היתה מגלה כמה מגוון עולמם של יהודים דתיים, חרדים ו'מתנחלים', שכשם שפניהם שונות – כך דיעותיהם שונות. כשלא מכירים, אז 'כל היוונים עם אותם הפנים'.

        כתבתו של אלעד רווק, מוצגת בבלוג של אביבית משמרי כ'כתבה משבחת'! 'יצירתה' ראויה לגינוי – לא לשבח!

      • ש.צ. לוינגר

        אגב, גם לגבי עלילות הדם ניסו יהודים לשער מה הביא את 'מוחם הקודח' של הגויים למחשבות כאלה, לא כדי להצדיק אלא כדי להבין.

        לפני כעשרים שנה העלה ד"ר ישראל יעקב יובל השערה, שהנוצרים שראו יהודים ששחטו את ילדיהם כדי שלא יפלו בידי הגויים בעת 'מסעי הצלב', היו מסוגלים אחר כך לקבל את הטיעון שיהודים שוחטים ילדים נוצרים לצרכי פולחן. נגד השערתו של ד"ר יובל יצא בחריפות פרופ' עזרא פליישר ז"ל.

        בילדותי שמעתי מאבי מורי פרופ' דוד שמואל לוינגר ז"ל את ההשערה, שהדודים הענקיים שבהם הכשירו יהודים כלים לפסח, יכלו לעורר בדמיונם של שכניהם הנוצרים את המחשבה שמתבשל שם ילד.

        לגבי המגיפה השחורה אומרים, שהעובדה שיהודים נפגעו פחות מנוצרים מהמגיפה, עוררה בנוצרים את המחשבה שהם מחולליה. אצל היהודים נשמרה ההיגיינה יותר, הן משום רמתם התרבותית שעלתה על שכניהם, והן משום שמסיבות דתיות הרבו לרחוץ את ידיהם (בקומם משינה, בצאתם מבית הכסא ולפני כל תפילה וארוחה) ואת גופם (לפחות כל ערב שבת).

  6. ולגבי ספרי הלכה לניהול מדינה וכד'-ב"ה שזכינו בינתיים לתשתית ראשונית בנושא כמו ספרי "הלכות מדינה" של הרב ולדנברג זצ"ל בעל הציץ אליעזר ו"תחוקה לישראל עפ"י התורה" של הרב הרצוג זצ"ל וכן ספרי הלכות צבא וסדרת "תחומין" "משטר ומדינה בישראל עפ"י התורה" של הרב נפתלי בר אילן בארבעה כרכים שזכה להערותיו הבונות של הרב נבנצל שליט"א

    ב"ה לא אלמן ישראל וכשיש אתגרים תמיד מעמיד לנו הקב"ה את האנשים הנכונים בזמן ובמקום הנכון בכדי שיפסקו וינהיגו לאור הזמן המאיר בתכונתו

  7. ש.צ שלום רב

    בוודאי שחשוב לא לזלזל בעיסוק בתדמית וחשוב לקבל ביקורת שיכולה רק לבנות אם מסתכלים עליה ברצינות הראויה וכמובן שיש לציבור הדתי והחרדי כמו לכל ציבור מה לתקן ולשפר וביקורת בונה בהחלט יכולה לתרום לחשבון נפש שצריך להיעשות על טעויות.

    ודאי ודאי שאדם רציני צריך לשמוע ולשמוח דווקא מביקורות שיכולות לאזן אותו ולתת לו לחשוב על דרכו

    ובהקשר זה שימח אותי מאוד לראות את דבריו של הרב יעקב מדן שליט"א בראיון ב"בשבע" שם הוא אמר שהוא שמח מהביקורות שישיבתו ודרכו מקבלות לעיתים מישיבת הר המור ובנותיה כי הביקורת גורמת לו לאיזון ולדעת לאן לא להיסחף ודרך הביקורת אפשר להגיע לחשיבה מחודשת על דברים שנאמרו

    חז"ל ובעקבותיהם גדולי כל הדורות כל הזמן עסקו בחשבון נפש ובתיקון טעויות נוסח "לא חרבה ירושלים אלא על ש….." וכד'

    אבל כל זאת כשמדובר בביקורת נוקבת ככל שתהיה אבל עניינית ומכובדת ולא ב"ביקורת" שמבוססת על דמיון פורה ועל השמצות שבמקרים כאלו לא ראויה בכלל התייחסות וכל שמץ התייחסות ל"ביקורות" כאלו לא מראה על רצון בשמיעת ביקורת בונה ודרכים לשיפור ותיקון דרך אלא מראה על תסמונת ההלקאה העצמית עליה דיברתי

    אם מאן דהוא "יבקר" אותי על כך שאני מוצץ דם ומקריב ילדים למולך מידי יום אני לא צריך להתייחס אליו

    לגבי הספר כפי שהוא מתואר כאן-אכן כמו שכבר כתבתי נשגב מבינתי להבין כיצד אדם דתי יכול לשבח או להפיק לקחים ומסר מספר שכל כולו בא לירוק עליו ולהשחיר אותו ובצדק כתבת שסופר שכותב עפ"י סטריאוטיפים ולא עפ"י היכרות אישית עם סוג הדמויות עליהם הוא כותב אז מדובר סבופר חובבני עד גרוע

    צא וראה איך סופר איכותי ורציני כמו ג'ורג' אורוול בכדי לכתוב על חיי ההומלסים הלך להיות בעצמו הומלס תקופה והוא התגורר ברחוב כדי להכיר חברה זו מקרוב כדי שהוא יוכל לכתוב עליה באופן האמין ביותר -ספרו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון"-גם הוא כאביבית משמרי כאן כתב דיסטופיה -מפורסמת מאוד- אלא שהוא כתב לא מדמיונו הפורה אלא מהמציאות האמיתית שהייתה קיימת בברית המועצות בימיו שבתור לוחם בודד במערכה הבין את רשעותה ועוולותיה לעומת הרבה מהאינטלקטואלים של ימיו שסונוורו ללא גבול מ"גן העדן הסוציאליסטי" של "הדוד ג'ו" "שמש העמים"

    זה ההבדל בין אורוול שלא לחינם יצא שמו בעולם לבין כתיבה רדודה המתוארת כאן

  1. פינגבק: "הזקן השתגע": ראיונות וביקורות (פוסט מתעדכן) | כותבת מוחקת

  2. פינגבק: ביקורת ספרים: "הזקן השתגע" מאת אביבית משמרי | קורא בספרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: