באה בנשיותה אל הסוד | צור ארליך

שיריה של שרה פרידלנד בן ארזה  מתאבקים בעפר, מדובבים ממנו מיתוסים יהודיים קדומים וחוצבים אותיות בדםֿ, עד שהדוברת הולכת ונעשית מזוהה עם הטקסט, עם התורה עצמה. מילים שדורשות לדורשן

31-5351_2(1)חוט של חֶסר

שרה פרידלנד בן־ארזה

הקיבוץ המאוחד, תשע"ג, 78 עמ'

החוּט דק כמלוא נימה, והחֶסֶר הוא מעל לַכול ערגה, והַשֶל הוא מאוד מאוד שלה, של המשוררת. "שֶׁאֲנִי כַּלָּה / שֶּׁבָּאתִי בִּבְרִית אוֹתִי. // וָאֶהִי לִי" ('הנֵה').

 זהו ספר תולדות הלב של אישה באמצע החיים, של דרשנית באמצע הסיפור, של מאמינה באמצע הזמנים. והערגה, והחֶסר, ופה ושם סף שיחה וליבון, פונים בדרך כלל אל האבות. האבות המורים, האבות המולידים, האבות הגדולים, שהילדה שבגרה נספחת אל נחלת רוחם. אישה במטפחת הבאה בנשיותה אל הנשייה; אל סודו, הגברי בדרך כלל, של הדביר. חוטי החֶסר מוליכים ממנה אל אביה מולידה, שנפטר לא מכבר; אל סבה המנוח, בעל 'ספר התודעה' ר' אליהו כיטוב; אפילו אל אבי־סבה; ובעיקר אל אביה־אבינו שבשמיים.

אבל בספרה המתעתע, המבעבע, המעדיף לזעזע ולא לשעשע, בספרה רב הפנים והשמות, שרה פרידלנד בן־ארזה לא רק שולחת חוטי חסר של ערגה, אלא גם שולחת, פעם אחר פעם, הֶקשֵר אחַר הֶקשר, חוט של היחסרות. של היות חסֵרה. היא מפעפעת מן האדמה ואליה, מן החיים ואליהם, מוטמנת ונקברת וצומחת.

זה מתחיל בשיר הפותח, 'ומתחתיה תצמח', המוציא מידי מופשטותו את הפסוק המשיחי מספר זכריה על האיש העתיד לבוא ש"צֶמח שְמו", כאשר הדוברת, צֶמח שמָה, נובטת וצומחת באופן פיזי מאוד מן הקרקע הבוצית. אחר כך, בשיר 'דֵהיון', היא מונחת "עַל אַדְמַת מַמְלַכְתּוֹ שֶׁל דֵּהָיוֹן", ודהיון זה בא לכסות את עיניה בעפר וברימה, אבל זִרתהּ הקטנה האחת חותרת החוצה, סרבנית תמותה, "מְפַלֶּשֶׁת בְּנַקְבּוּבִיּוֹת הֶעָפָר / דֶּרֶךְ אֶרֶץ חַיִּים". היא קבורה חיה גם במיטתה "בְּמֶתֶק מַצָּעוֹת" תחת ערימת ספרים מאיימת ונכלולית (בשיר 'נים'). היא מספרת־דורשת־שרה על הלוויתנית הקדמונית, זוגתו של לוויתן, שבשינוי קל ממדרש חז"ל הקב"ה עוד לא הרָגה ומלחה אלא הותירה חיה "בִּמְצוּלָה קַדְמוֹנִית וּמְלֵחָה" בתהום תחתון ('מלֵחה'), עַד עֵת. ולבסוף היא מספרת על ציידת – היא עצמה, אם להתחשב בשירים קודמים – שהשכיבה את עצמה בכוח לשינה ממושכת "שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת / בְּמֵי גָּפְרִית חַמִּים" – – "אֲבָל זְנָבָהּ עֵר וְזוֹמֵם / אֲבָל זְנָבָהּ".

קו מוזר זה, קו העפר, החותר תחת כל גבעותיו ופסגותיו המיסטיות של הספר כחתור החולד בחורף, הוא אחד מכמה. המשוררת מתהלכת במחתרת המתים, אבל זְנבהּ וזִרתּה זבֵי זִיו, זקורים, זוממים זנק החוצה אל התחייה אם לא למעלה הימנה. לקום מעפר, לקום כעפר, לקום כגולם בוץ. וכמה בוץ מתבוצץ ומתנוצץ לו בין שורות הספר הזה. לקום עפר, בשפתיים דובבות מיתוסים יהודיים רדומים, בפה ובו פתק עם אותיות שם הוויה. לקום ולבוא אל הקודש. כמו אביה, אשר "סַלֵּי עָפָר גְּדוּשִׁים כָּרָה מִמְּחִילוֹת עִירוֹ, / עֵת טַנְאֵי בִּכּוּרִים חָלַם / וְחָלִיל מַבְהִיק בִּזְהַב קַרְנַיִם", ועתה הוא שוכב במחילות שבהר שבעירו ירושלים ('לב ירושלים').

על ידי האותיות ודרישתן ואכילתן, תצמח אישה מהקרקע  אילוסטרציה: shutterstock

על ידי האותיות ודרישתן ואכילתן, תצמח אישה מהקרקע
אילוסטרציה: shutterstock

להפוך דיו לדם

הַחֲיוּנִי, מבקשת בעלת החוט־של־חסר. ובמה נחַיֶּה דרשנית־משוררת־מלומדת־מיסטיקנית זו אם לא במילים. מילות התורה ומילות השירה ולחשים וכתבים. היא מבקשת זאת במפורש בשירה 'דרשֵני', אולי שיר המפתח של הספר; שיר שהדוברת בו היא התורה, הנדרשת בשבעים פנים – אבל, על פי כל הרמזים, גם המשוררת המֵתה לִחיות. "אֵין אֲנִי אוֹמֶרֶת אֶלָּא / דָּרְשֵׁנִי / וְאֶחְיֶה. / אֵין אֲנִי זוֹעֶקֶת אֶלָּא / נַעֵר בִּי וַהֲפֹךְ / דָּמִי לִדְיוֹ / וּדְיוֹ אוֹתוֹתַי הֲפֹךְ דָּם. / אֵין אֲנִי תּוֹבַעַת אֶלָּא / שֶׁלֹּא אוּכַל לָךְ. // פְּרָעֵנִי / שִׁבְעִים פָּנַי טְרֹף / לִבְלִי הֶכְרֵעַ. / דָּרְשֵׁנִי". לדרוש בתורה, כדי שתִחיה – ולדרוש, לנעֵר, להפוך דיו לדם ודם לדיו, לזגזג בין החיים והכתובים, גם אצל המשוררת ואצל ספרה. זו הדרישה מן הקורא. שידרוש. אף אני הופך והופך בספרה זה כמה חודשים, לפעמים לבלי הכרע. המשוררת כתורה, כעשויה מילים, המילים כגוף, הדיו כדם – הנה לנו תמת־תשתית אחת בספר, שולֵי קליפתו של פַּן אחד משִבעים בו. נקדיש לו את שארית דברינו.

שהעולם נברא במילים, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא עולם, שבראשית היה הדבר והדבר היה את הא־לוהים – פשיטא הוא בתרבותנו ובתרבות שנולדה ממנה. שמשורר הוא אמן המילים, שמילים הן הצבעים שבמכחולו, התווים שבכינורו – קלישאה נושנה היא, וקלישֵי קלישאות נולדות ממנה, ולַפֶּתח בנאליה רובצת. אבל במקרה של שרה פרידלנד בן־ארזה, ממשיותן של המילים אינה רק מוסכמה, אלא גם עובדה והוויה ותֶמה. אין לתמוה על כך, שכן המילה היא נקודת המפגש בין שירה, תורה, דרוש וקבלה, מחוזות המרעה האינטלקטואלי של המשוררת שהיא גם עורכת ספרים וחוקרת חסידות.

אולי אפילו יותר ממשוררים אמוניים אחרים, המצטיינים בכך מטבעם ומטבע בית־מדרשם, שרה פרידלנד ב"א מלקטת את מילותיה בקפידה מרובה, ודואגת שכל אחת מהן תפעיל תיבת נגינה של מקורות עתיקים. המילים אצלה ביוקר, והאותיות אצלה מדם ומבשר ומעסיס ומחומר, והיא גם מדברת על זה. הנה כך נחתם הספר, בשלוש מילים: "כּוֹמֵס הֶעָסִיס בָּאוֹתִיּוֹת".

ולאורך הספר: "אֵיךְ מִשְׂתָּרְעוֹת אוֹתִיּוֹתֶיךָ בִּנְקִיקֵי גּוּפִי" ('הנני מוכנה ומזומנה'; הנמען, מי שמדובר אליו פה בגוף שני, הוא בורא עולם); "אַבָּא צָר הָרוּחַ בִּשְׂרוֹכֵי אוֹתִיּוֹת … אַבָּא חתם תּוֹרָה" ('כלת בראשית'; "חתם" במקור לא מנוקד, כנראה כדי לעורר גם את המילה "חתן"); "אֲנִי רָאִיתִי הֶבֶל מִתַּמֵּר / אוֹתִיוֹתַי רָאִיתִי / חוֹמְקוֹת לְהִסָּתֵר בֵּין עֲנָפִים … וּשְׁמִי אֲדָמָה לֹא נוֹדַע" ('תאומתו של קין'); ועוד. ובעיקר מִתחַיות האותיות בשירי הפרק 'דם, דיו ודמי', שתכף נחזור אליהם.

כך היה גם בספרה הקודם של המשוררת, 'אנא בשם' (תשס"ו). בין היתר: "וַאֲנִי שֶׁנִּתְמַכַּרְתִּי בִּידֵי מַרְאֵה אוֹתִיּוֹת / הוֹצֵאתִי נַפְשִׁי אֶל הַגֶּשֶׁם וְהֶעָלִים וְרֵיחַ זֶבֶל. / שָׁם נִכְמַרְתִּי שֵׁנִית בִּתְשׁוּקָתִי / לַהֲפֹךְ לְסֵפֶר"; "וּמָה אִם יֻפְשְׁלוּ שׁוּלֵי מִלַּי / וְיֵרָאוּ הַתַּכְרִיכִים שֶׁלְּעוֹרִי // כָּל הָרוֹצִים לִרְאוֹת – יָבוֹאוּ, / בְּרַעֲשָׁנִים יַרְעִימוּ יְצִיעֵי עַם, / כָּל הָאוֹרְבִים // מִלַּי יְגַלּוּ עָלַי …"; "עִתִּים שָׂעִיר פִּי / סְדוּרוֹת לִי קְוֻצּוֹתַי / מִלִּים קְלוּעוֹת מִלִּים אֲסוּפוֹת / שֶׁגָּלְשׁוּ מְמֻשְׁמָעוֹת" (שלוש מובאות אלו – מתוך שירים שונים ללא כותרות). אז, בספר ההוא, המשוררת הייתה עשויה מילים; בספר הנוכחי עולמה כבר מתפרט לאותיות. ובשני הספרים מתוארת אכילת מגילה, אכילת מילים, כמנהג הנביא יחזקאל.

את עצמי כתבתי

בשירי הפרק 'דם, דיו ודמי', הפרק האחרון בספר החדש, המגמה הנזכרת נעשית נושא מרכזי. המילים והאותיות הן ישויות חיות, ובמקביל לכך מיטשטשת והולכת האבחנה בין האני, הדוברת, לבין התורה ואותיותיה. את השיר הפותח את הפרק, 'דרשני', כבר ציטטנו במלואו לעיל והכתרנוהו כשיר המפתח. בהמשך מגיע צמד שירים ושמו 'מִפְּשיטה לדרישה', המוסיף ומפתח את הקריאה "דרשני" מהשיר ההוא, וכבר אינו מותיר מקום לספק באשר לפירושו: אכן, את המשוררת יש לדרוש, לא רק את התורה. היא רוצה לצאת "מִידֵי פְּשָׁטִי שֶׁנִּסְתַּתֵּם, / שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל אוֹתִי עוֹד", ו"לָשׁוּב לְיָדָיו שֶׁל הַחֲלוֹם".

אבל המילים הן דם, ולאותיות יש דם, והדרישה בשיר הזה היא דרישה לדם, דמה וחלבה ועצמיותה של הדוברת: "אַחַת יָדִי אֶת דָּמִי תִדְרֹשׁ / מִיָּדִי אַחֶרֶת" (על פי בראשית ט, ה: "אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ“). יד אחרת זו היא היד המקַשטת את אותיות השירים “בקישורי זְהוֹרִית שֶׁל דָּם / לַעֲבֵרָה“. אכן, המחברת בוררת את המילים בעלות הקונוטציה המקראית והמשנאית האכזרית ביותר שבאפשר. הזהורית היא צבע השָני הפושה ביום כיפור בקולרו של השעיר לעזאזל. אמנם, הדם שיוּקַז אינו דמה ממש אלא “דַּם הָאוֹת“. הדרישה, דרישת הדם, מתבררת בסוף השיר גם כבקשת א־לוהים, כדרישת א־לוהים “לִשְׁמוֹ לְשִׁכְנוֹ“, וכדרישת האמת: “אֶחְקֹר אֶשְׁאַל הֵיטֵב אִם / אֱמֶת אִם / נָכוֹן“; אך הרמז כאן הוא אל פרשת העיר הנידחת מסלקת הא־לוהים, זו שנאמר בה “וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר“ (דברים יג, טו). גם כאשר דומה שבַּדְּיוֹ אין דם, גם בתוך הדְמי, שותפי הסוד ויודעי הח“ן ופותחי הקונקורדנציה מגלים שיש בו דם, ויש בשר, יש ויש.

הזיהוי בין עצמה לבין התורה, או הכתב, או הדעת, או הטקסט, מפותח גם ביתר השירים בפרק האמור. אחד מהם (בלי כותרת) נאחז בנוטריקון האמור במסכת שבת בתלמוד הבבלי “אנכ“י – אנא נפשי כתבית יהבית“ (כלומר, ‘אנכי‘ פירושו: אני את עצמי כתבתי ונתתי). בשיר תמציתי זה מתלונן דובר, שהוא צירוף של אדם הראשון והנחש מגן־עדן, על “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְּנָה עִמָּדִי“, ש“הִגִּידָה בִּי עֵירֻמִּי“. הוא מתלונן עליה, בלשונו של אדם הראשון, כי “הִיא הִשִּׁיאַתְנִי“; לְמה השיאה אותו? לְמה הדיחה אותו? לא לאכילה מפרי עץ הדעת, כאמור בסיפור אדם וחוה, אלא “לִכְתֹּב“.

“לָמָּה זֶה אָנֹכִי“, הוא תובע לדעת. כלומר – לשם מה נחוץ לי אותו “אנא נפשי כתבית יהבית“? למה לי לתת את נפשי בכתיבה? בלימוד? באותיות התורה? הרי “עָפָר תְּשׁוּקַת גְּחוֹנִי“. שוב, העפר ההוא מתחילת הדיון שלנו, עפר ההיעלמות, עפר ההיאלמות. כיונה הנָס מן הנבואה אל הים נָס האדם/נחש מן הכתיבה, מן המילה, מן החקירה־ודרישה העצמית, אל העפר. שוב העפר מפתיחת הספר. העפר שממנו בא, העפר שהינוֹ, העפר המושך אל החידלון, העפר אשר ממנו, כאמור, ועל ידי האותיות ודרישתן ואכילתן, תצמח אישה “מִפֶּתַח קַרְקַע בֻּצִּית וּמְמֻשָּׁכָה / תָּקוּם / תְּהֵא לָהּ עֶדְנָה / כִּי בָּאָה עִתָּהּ“.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון קרח תשע"ג - 826, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תעשו טובה ותפסיקו עם התמונות הטפשיות האלו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: