אויבי הממסד | אורי וייל

פרשת קרח חושפת את הסכנה הטמונה בעבודתו של שבט לוי, החשוף יותר מכול אל פגעי הבירוקרטיה. שמואל הנביא מוכיח שיכול להיות גם אחרת

פתחנו את שתי הפרשות הראשונות של ספר במדבר בדיבור על הלווים, ופרשת קרח מחזירה אותנו לעיסוק האינטנסיבי בהם. נראה כי בדומה לאופן שבו ספר ויקרא, שעסק בכוהנים, הציג את הסכנה שקיימת בעולמם של הכוהנים דרך סיפורם של נדב ואביהוא – כך ספר במדבר מציג את קרח כאב־טיפוס של בעיה הקשורה עם מהותם של הלווים. להלן אנסה לפרט רעיון זה.

כריזמטי עממי

שבט לוי אינו מיוחד במעמדו, אלא בעיקר בהתמסרות שלו לעיסוק בשירות העם והקודש. המקבילים היום ללווים יהיו ודאי פעילי החברה האזרחית ואנשי השירותים הציבוריים: מורים, עובדים סוציאלים.

מקומם הייחודי של הלווים הופך אותם להיות יריבים של המנהיגות הממוסדת. הלווים הם הקרובים לעם ומצוקותיו, אחיהם של הגר, היתום והאלמנה, היות שכמוהם גם הם עצמם נועדו לחיי צניעות ותלישות מסוימת (במיוחד בארץ ישראל, שבה אין להם נחלה). אפשר להציע שגם פעולת הגילוח של הלווים, שעל שמה אולי נקרא קרח, באה לבטא את מקומם המיוחד בחברה – הקרחות הופכת את הלווים לקרובים וחשופים לעם, בעוד הנזירים מתאדרים ב"נזר א־לוהים" והכוהנים בבגדי כהונה (תופעה דומה אפשר לראות אולי ביחס בין אליהו השעיר והמרוחק מהעם לאלישע הקרח והקרוב אליו).

בשל כל אלו מתקשים הלויים לסבול את הסיאוב ואת הבירוקרטיה ההכרחיים בכל מוסד מנהיגותי. מדרש אחד על טיעוני קרח מדגיש זאת במיוחד. לפי מדרש זה מספר קרח בליצנות את סיפורה של אלמנה אחת עם שתי בנות שמשה ואהרן עושקים אותה ומותירים אותה חסרת כול אחרי שלל התרומות, המעשרות והבכורות שהיא צריכה לתת (ילקוט שמעוני, פרשת קרח). סיפור זה מזכיר קצת רטוריקה בעייתית במחאות גם היום, כאשר סיפור פרטי אחד (במקרה זה גם בדיוני) הופך מקור לשלילה מוחלטת של המערכת הממסדית.

נראה שיש כאן מסר לדורות: חשיבות גדולה יש למשרתי הציבור ולאנשי החברה האזרחית המצויים בקרב העם. מתוך מקומם הייחודי יש להם האפשרות לראות את נגעי הממסד ולבקר אותם. ובכל זאת, עמדה זו עלולה בקלות להפוך לעמדה אופזיציונית תמידית ואף אנרכיסטית, שמקדשת את האנטי ממסדיות. זוהי בין השאר נפילתו של קרח הלוי.

כביכול פרשנות זו סותרת את הפרשנות המסורתית שלפיה קרח עשיר היה, ורצה את כבוד המנהיגות לעצמו, אך סתירה זו אינה הכרחית. כבוד ושררה יכולים להיות גם תולדה של תפיסה אחרת של מנהיגות ושירות ציבורי. כולנו מכירים את הסיפורים על ועד תושבים מתנדבים או מתפללי בית כנסת שהפכו למדרס בפני אלו שמבקשים לעצמם כבוד (כמובן שאיני רוצה לשלול ועדים כאלו – הם ביטוי נפלא של חברה אזרחית). לפעמים דווקא אובדן הסמכות הממוסדת יכול להביא לעלייתם של כריזמטורים "עממיים" מחפשי כבוד שנהנים מ"השוק החופשי" של העשייה והחשיבה. הדבר מאפשר להם לפעול מבלי צורך לכופף את ראשם. על רקע זה ניתן אולי להבין גם את החוקים המכוונים ללווים בהמשך הפרשה (פרק יח) – ההדגשה היתרה של כפיפותם לכוהנים בעבודת הקודש ושל היותם נטולי נחלה בארץ. אלו נועדו בין השאר לרכך את סכנת ההתפרצות של פעולה חברתית ופולחנית מתוך מניעים אינטרסנטיים של הלווים.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

תיקון בדרך למלכות

הנקודה המפתיעה שעליה עמדו כבר רבים היא היותו של שמואל הנביא, כנראה גדול הנביאים אחרי משה, מצאצאיו של קרח. מבט מעמיק יגלה ששמואל אינו רק נס לאפשרות של תשובה ותיקון בתוך משפחה, אלא המשך ישיר למהותו של קרח ואפשרות אחרת להתגלות תכונותיו של שבט לוי. שמואל פועל בזמן שבו ההיררכיות והבירוקרטיות התפרקו. מלבד היותו החותם של תקופת השופטים שבה "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", גם המרכז הדתי מתפרק עם נפילת הארון ביד הפלשתים (והעם חוזר להקריב בבמות), והמנהיגות הכוהנית של משפחת עלי נופלת מהכס, תרתי משמע.

נפילת משפחת עלי קשורה באופן ישיר להסתאבות של הממסד הכוהני. אם הביקורת של קרח על פי המדרש על ה"מיסים" לכהנים הייתה צינית ומעוותת, בימי שמואל הביקורת כלפי בניו של עלי מוצדקת כאשר הם מנצלים את העם הבאים למשכן ולוקחים מהקרבנות באופן מושחת. את הזיקה בין החטאים המפורשים אלו לבין סכנת ההסתאבות הבירוקרטית של הממסד אנו מוצאים בדברי רבי שמואל בר נחמני בתלמוד שעל פיהם בני עלי לא "שכבו את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד" כפשוטו אלא פשוט "השהו את קיניהם". יש כאן תמונה קלאסית של בירוקרטיה מושחתת – תור בלתי נגמר של נשים עם קרבן יולדת שאינן יכולות לחזור לבתיהן ולבעליהן (ועל כן "מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום"), בגלל מעילה של מנהיגי הציבור בתפקידם.

שמואל הלוי מממשפחת קרח מופיע בשלב זה כמנהיג הפוך למנהיגות בני עלי. שמואל מתרחק מסמכות ובירוקרטיה כמו מאש. הוא מסתובב בעם, שופט ומעלה קרבנות בבמות ללא שום אבק ממסדיות. גם על אחדות וריכוזיות, שמכריחה במידה רבה היררכיה בצורת מנהיגות משותפת לכל העם, אפשר להגיד שהוא מוותר. כאשר אין מרכז משותף חזק, כל שבט יכול להקריב בבמות ולהישאר במקומו הנוח. ניתן להגיד ששמואל מהווה בכך חוליה מקשרת חשובה ומעניינת בין תקופת השופטים למינוי המלך. לפני שיקום מלך ויכריח את האנשים לא לעשות "איש הישר בעיניו", יש שלב שבו השלום בעם נוצר דווקא על ידי סגנון מפורז, שבו אין סמכות ריכוזית אך גם אין מחלוקות קשות. הלב משועבד למלכות שמים, ללא עריצות של אדם על חברו ושל שבט על שבט אחר.

ניתן לסכם ולהגיד שבהקשר היסטורי מסוים ותחת מנהיגותו של אדם ישר במידותיו כשמואל, הדרך שמבטא קרח מקבלת מקום בעם ישראל. אך אצל הלווים כמו אצל הלווים, תפקיד שלב זה הוא רק "ללוות" את העם בדרך למלכות מתוקנת, שבה יתגלו היתרונות ההכרחיים שבהיררכיה, באחדות ובמתח של הקדושה שבכהונה ובמקדש הנבדלים מהעם. דווקא אלו מאפשרים להעמיק את הייעוד המשותף ואת צמיחתו המלאה. גם אז תפקיד הלווים ובתוכם בני קרח לא ייפקד, בהיותם נציגי הרוח והשירות הציבורי היושבים בתוך עמם ומזכירים תמיד את סכנות הסיאוב הבירוקרטי, האחדות השטחית והשררה המתנשאת בגאווה מעל העם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ג, 7.6.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביוני 2013, ב-גיליון קרח תשע"ג - 826 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: