צעיף ונשיקה

יבול תרבותי עשיר מספרות העולם מגיע אלינו בתיווכם של מתרגמים העמלים עבורנו בחשכה. הכירו את העוסקים בצנועה ובתובענית שבמלאכות הספרותיות

זה קורה לא מעט: אנו מקבלים לידינו את ספרו החדש של הסופר הספרדי (או האמריקני או הצרפתי או הנורווגי) האהוב עלינו, וצוללים לתוכו. נסחפים, מתרגשים, נהנים; ואז מספרים שקראנו את "החדש של". לא עולה על דעתנו שבלי המתרגם – ששמו או שמה יופיעו בדרך כלל בעמוד הקרדיטים הפנימי שעליו אנו מדלגים בלי להניד עפעף – לא היה שום סיכוי שהיינו קוראים את היצירה בשפת המקור. אנו שוכחים אותו כליל, ומתרכזים בשם המתנוסס על גבי הכריכה בלבד. בלי לשים לב שלעתים המילים החוצבות בלבנו והמתגלגלות על לשוננו הן משל המתרגם לא פחות משהן שייכות ליוצר המקורי.

יש המכנים את המתרגמים "צינור" המזרים לנו הקוראים את שפעת הכתיבה שאינה עברית, יש המדברים על "מסנן" המכתיב את איכות המגע שלנו עם הסופר הזר ויצירתו, ויש הבטוחים שמתרגם טוב חייב להיות סופר או משורר, או שתופסים אותו כאמן־יוצר בפני עצמו. חז"ל החמירו מאוד בדרישותיהם מן המתרגם ואמרו כי "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף הרי זה מגדף" (תוספתא, מגילה ג, כא) וח"נ ביאליק טבע את אמרת הכנף הידועה "תרגום דומה לנשיקה מבעד לצעיף".

מאמצם העיקרי של המתרגמים הוא לשמר את תחושת הנשיקה הבלתי אמצעית. לשם כך הם  חייבים להלך על החבל הדק שבין נאמנות לשפתו ולקולו של היוצר המקורי לבין מגבלות שפתם ותרבותם שלהם, מתוך שאיפה להגיע לתוצאה אסתטית ובעיקר אותנטית, שתיראה לעיני הקורא כאילו נכתבה מלכתחילה בשפתו. שאיפה לא קלה להגשמה, כפי שמעיד הפתגם הצרפתי: "אם נאמן אז לא יפה, ואם יפה – לא נאמן" (תרגם: חנניה רייכמן). מכל מקום, בזכותם מגיעים לפתחנו ספרי מופת מכל העולם, המעניקים נפח למדף הספרים התרבותי־רוחני שלנו, ומתוך כך מעשירים גם את ספרות המקור המתפתחת בארץ.

אלפי ספרים מתורגמים רואים אור בישראל מדי שנה, ועשרות מתרגמים עמלים על תרגומיהם בהוצאות הספרים השונות. התמורה זעומה – הן בתגמול החומרי והן בהכרה הציבורית. גם בביקורות הספרים נוטים רבים מהמבקרים לשכוח את דבר קיומו של המתרגם (במוסף זה אנו משתדלים להזכירם בכל ביקורת רלוונטית), ומטבע הדברים בדרך כלל יפורסמו ראיונות עם הסופרים ולא עם אלו שתרגמו את יצירתם.

בפרויקט זה ביקשנו להוציא את המתרגמים משקיפותם ופנינו למספר מתרגמים משפות מגוונות, מפרוזה ומשירה, בשאלות כגון: מהי מלאכת התרגום בשבילם, איך הגיעו לתחום זה, מהם הקשיים שהם עוברים בדרך ועוד. אנו תקווה שלאחר קריאת הדברים והכרת העבודה המאומצת שנעשית מאחורי הקלעים, בפעם הבאה שנפתח את הספר החדש מאת הסופר האהוב עלינו לא נשכח להציץ בדף הראשון ולהכיר טובה למי שהביאו בפנינו את היצירה.


רחלי ריף ושמואל פאוסט

חנות ספרים, הודו צילום: getty images

חנות ספרים, הודו צילום: getty images

 ———

דורי מנור

ארץ לידה: ישראל

שפות מהן אני מתרגם:

צרפתית, אנגלית, ספרדית


הוצאות לאור שאיתן אני עובד:

אחוזת בית, הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, ידיעות ספרים, חרגול ועוד

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

"פרחי הרע", "הספלין של פריז – שירים קטנים בפרוזה" ו"גני העדן המלאכותיים" מאת שארל בודלר; "הרעם האילם" מאת סטפאן מלארמה; "בית הקברות הימי" מאת פול ואלרי"; "מכתבים ללואיז קולֶה" מאת גוסטב פלובר; "הגיונות מטפיזיים" מאת רנה דקארט; "קנדיד" מאת וולטר.

צילום: גרג בול

צילום: גרג בול

שיר עברי חדש

המשורר האמריקני רוברט פרוסט הגדיר שירה כ"מה שהולך לאיבוד בתרגום". הגדרה כריזמטית להפליא, אך מוגבלת במקצת, שכן היא מתמקדת בחָסר ואינה מביאה כלל בחשבון את הטקסט המתורגם כמהות בפני עצמה. דוד אבידן בחר בדרך ההפוכה: הוא הגדיר שירה, באופן העלול אולי להישמע פרדוקסלי, כ"מה שעובר בתרגום“. כוונתו היתה ודאי לומר שכאשר שירה היא גדולה באמת, אפילו האיוּם הגדול ביותר הרובץ לכאורה לפִתחה – עקירתה מהלשון שבה נכתבה ונטיעתה בשפה אחרת – לא יוכל לה; מה שניתן לכנותו, גם אם בלשון עמומה קצת, “רוח השיר“ עתיד לשרוד גם אחרי הטראומה הכרוכה במעבר של שיר משפה לשפה.

מובן כי כל מתרגם שירה חפץ־חיים יעדיף לאמץ את הגדרתו האופטימית יותר של אבידן, שאם לא כן מוטב לו להניף דגל לבן ולפרוש מעיסוקו. ועם זאת, גם הגדרה זו מתמקדת בשיר המקורי ואינה מביאה בחשבון את האפשרות האופטימלית: שהשיר המתורגם לא יהיה רק מתווך בין קורא שאינו מכיר את שפת המקור לבין שירתו של משורר זה או אחר, אלא יצליח להתקיים כשיר לכל דבר ועניין בתוך השפה שאליה הוא מתורגם, ומתוך כך ייעשה חלק בלתי נפרד ממנה ויחדור אל מחזור הדם של שירתה.

ואמנם, זהו האידיאל שאליו אני נושא את עיניי בעת שאני מתרגם שיר לעברית: ליצור שיר עברי חדש על בסיס השיר המקורי, כך שקריאתו בעברית תאפשר לקורא לחוות חוויה אסתטית, רגשית ואינטלקטואלית המקבילה לזו שחוֹוה קורא של שיר בשפת המקור. לפי אמת־מידה מחמירה זו אני בוחן כל תרגום שירי שאני מוציא תחת ידי ו“מאשר“ או “פוסל“ אותו, כלומר מחליט ביני לביני אם אני יכול לעמוד מאחוריו כִּמשורר. תרגום שאינו עומד בקריטריונים הללו – ייגנז ולא יפורסם.

הזדמן לי לא פעם להשלים תרגום של שיר תוך הקפדה על נאמנות מרבית לתוכנו המילולי והצלילי ולמבנהו, ואף על פי כן לא חשתי שהוא מתקיים כשיר נבדל בעברית. תרגומים כאלה – שלא לדבר על תרגומים “מילוליים“ למיניהם – יש להם אולי תפקיד פוטנציאלי כטקסטים מתווכים, אך הם נטולי ערך שירי של ממש בשפתם החדשה. אלה הם בעיניי תרגומים מתים, שאין בכוחם להכות שורשים באדמת השירה העברית ולהפרות אותה. הם יכולים לפעמים לסייע בלימוד ובמחקר, אך אינם צריכים להיכלל בספר שירה. השאלה המרכזית שאני שואל את עצמי כמתרגם שירה היא אפוא אם התרגום שהוצאתי תחת ידי השביע את רצוני כשיר בעברית.

 ————————-

 טל ניצן

ארץ לידהנולדה ביפו והתגוררה שנים בארגנטינה, בקולומביה ובניו יורק.

שפות מהן אני מתרגמת: בעיקר מספרדית וגם מאנגלית, ומתרגמת שירה גם מצרפתית ומפורטוגזית.

הוצאות לאור שאיתן אני עובדת:

עורכת את סדרת "לטינו" לספרות היספאנית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ועובדת גם עם ההוצאות עם עובד, אחוזת בית, קשב לשירה ואחרות.

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

"כרוניקה של מוות ידוע מראש" ו"לחיות כדי לספר" מאת גבריאל גארסייה מארקס, "של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, "הדברן" ו"תעלוליה של ילדה רעה" מאת מריו ורגס יוסה, "אמסטרדם" ו"כלבים שחורים" מאת איאן מקיואן, "שמים אחרים" ו"ניירות פתאום" מאת חוליו קורטאסר, ובשירה, האנתולוגיות לשירת אמריקה הלטינית "זהב החוסר־כול" ו"פעמון הפרא", השירה ב"דון קיחוטה", ומבחרים משירתם של אנטוניו מצ'אדו, אוקטביו פאס, ססאר ואייחו, אלחנדרה פיסארניק ואחרים.

 

 לטשטש את הטמפרמנט

התחלתי לתרגם מתוך רפלקס, מתוך הצורך להפוך את היצירה לשלי, פעם כשקראתי שיר יפהפה של גארסיה לורקה. אותו הדחף נשאר נקודת המוצא לתרגומים שלי. תרגום בשבילי הוא חלק מהקריאה, דרך לבטל את המרחק האחרון ביני לבין היצירה.

הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גסט כתב שהתרגום הוא הצנוע מבין המלאכות הספרותיות, אבל גם התובעני שבהן. הצניעות היא אכן מהות התרגום – להעניק את הכישרון ואת כוח היצירה שלנו לטובת יצירתו של אחר – והיא מתקיימת גם בפרקטיקה, באותו פרדוקס ידוע שלפיו ככל שהתרגום יותר שקוף ובלתי־מורגש כך הוא מוצלח יותר. לא רק שאסור שהאגו שלנו יחצוץ בין הקוראים ליצירה, אסור שיורגשו גם הטמפרמנט, הגוון וכתב היד המסוימים שלנו. השאיפה היא לטשטש ואפילו למחוק אותם כדי לפנות מקום בעברית לקול המסוים של היוצר. המסכות המתחלפות האלה הן בין התביעות המאתגרות אבל גם המענגות ביותר בתרגום.

תרגום שירה הוא אחד העיסוקים האהובים עליי בכלל. הרבה יותר קשה לי לתרגם פרוזה. בשבילי, הקושי העיקרי בתרגום פרוזה לעברית הוא העובדה שבניגוד לשפות אחרות אין בה משלב שהוא גם טבעי וגם תקני. שני המשלבים האלה הם שתי שפות שונות בעברית, וכמעט לכל חריגה לכאן או לכאן יש אפקט של אזעקה. אנחנו מדלגים בין שתי הוויות לשוניות נפרדות, חוטאים בהכרח לשתיהן ומטשטשים את עקבות הפשע כמיטב יכולתנו.

בכלל, העברית היא שפה בעייתית לתרגום: היא מוגבלת לארבעה זמנים, בתחומים רבים הלקסיקון שלה מצומצם, ואם הבעיה של שפה, כמו שנאמר, אינה מה שהיא לא מסוגלת לומר, אלא מה שהיא חייבת לומר, הרי שהעברית היא שפה בעייתית פאר אקסלנס: היא סקס־מניאקית, כאִמרתה של יונה וולך, כשהיא מחייבת אותנו להטיל אור חושפני ולפסוק: זכר או נקבה, ומחסלת אפשרות לערפול ולדו משמעות.

מצד שני, גם אם העברית נוקשה ולפעמים מתסכלת בתרגום פרוזה, היא שפה נפלאה, גמישה ועשירה לתרגום שירה. אם נותנים לה להנחות, אם נענים לאוצרות שבה, החל בשכבות הארכיאולוגיות התנ"כיות ועד להמצאותיה העכשוויות, אם מקשיבים ליכולת התִמצות שהיא חלק מטבעה, אז מקבלים תרגום שהוא לא גירסה חיוורת ופחותה של המקור, אלא שיר רב עוצמה בזכות עצמו.

האתגר התרגומי הגדול ביותר שהתמודדתי איתו היה תרגום שירתו של המשורר הפרואני סֶסאר וָאייֶחוֹ, במבחרים "גלגלו של הרעֵב" ו"תשע המפלצות" (קשב לשירה) ו"טרילסֶה" (אבן חושן). שירת ואייחו נחשבת לאחד הטקסטים ההרמטיים והקשים לתרגום בספרדית ובכלל, ותרגומה היה מאמץ מתיש פיזית ונפשית. עד היום כשאני נתקלת בקושי גדול אני מזכירה לעצמי שתרגמתי את ואייחו ושרדתי.

 ————

 דנה כספי

ארץ לידה:

 נולדה בירושלים וחזרה להתגורר בעיר אחרי שהות ארוכה בסקוטלנד ובנורווגיה.  


שפות מהן אני מתרגמת:

נורווגית, דנית ושוודית

הוצאות לאור שאיתן אני עובדת:

כתר, כנרת־זמורה־ביתן, שוקן, בבל, קרן ומודן

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

"יוצאים לגנוב סוסים", "סיביר", "ארור אתה נהר הזמן" מאת פר פטרסון; "ראש כלב" מאת מורטן רמסלנד; "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" מאת שֶל אסקילדסן; "חצי אח" מאת לארס סובי כריסטנסן; "ילדת פלא" מאת רוי יקובסן; "שרלוטה איסבל הנסן" מאת תורה רנברג; "אדום החזה", "נמסיס" ו"ציידי הראשים" מאת יו נסבו, ותרגום מחדש של קלאסיקות סקנדינביות, לילדים ולמבוגרים, ביניהן: "בילבי", "המומינים" וטרילוגיית "קריסטין לוורנסדטר".

צילום: נילס תורוולד אסטרבו

צילום: נילס תורוולד אסטרבו

חלום על ארצות הצפון

מלאכת התרגום משתנה מספר לספר ומשפה לשפה. כל ספר מציב אתגרים שונים וכל שפה דורשת מיומנויות שונות, אם כי המיומנות הגדולה ביותר נדרשת בשפת האם. לדעתי, גמישות היא המפתח לעבודת תרגום נאותה; היכולת להזדהות עם המספר ולאמץ את שפתו, כמו גם את שפתה של התקופה המתוארת, ואת כל אלה להעביר באופן האמין ביותר לעברית.

לעתים נדמה לי שהגעתי לתרגום במקרה, תוך כדי לימודים לתואר שני ושלישי בספרות סקנדינבית, ואולי לא לגמרי במקרה: אמי עסקה שנים רבות בתרגום מיוונית קלסית ומאנגלית, והמושג "תרגום" קסם לי מאז ומעולם, כי גלומה בו האפשרות – או השאיפה – לומר את אותו הדבר בשפה אחרת. גם למשיכה שלי לסקנדינביה יש שורשים בילדותי: באמצעות אחת ממורותיי בבית הספר היסודי יצרתי קשר עם שתי ילדות נורווגיות והתכתבתי איתן כמה שנים. הן באו לבקר בישראל והביאו איתן ערמה גדולה של גלויות נוף ששבו את לבי. מאז חלמתי על ארצות הצפון בכלל ועל נורווגיה בפרט, ובהדרגה הפכה ההתפעמות מהנופים להיקסמות מהשפה והספרות.

כל ספר מציב אתגרים ייחודיים, אבל ישנם קשיים כלליים בתרגום לעברית, שהבולט בהם לטעמי הוא המחסור במונחים טכניים מוכרים לקורא. השפות הסקנדינביות עשירות במונחים הקשורים לתחומי הספָּנות והדיִג, למשל, ואמנם חלק מהמונחים קיימים בעברית, אך הם אינם בשימוש. לעתים זהו קושי שולי, ולעתים יופיו של הטקסט נובע מהשילוב בין מונחים ספציפיים ותיאורים כלליים, ונדרשת עבודה קשה כדי לשמר את היופי הזה.

כמו כן, השפות הסקנדינביות, והנורווגית בפרט, הן שפות של דיאלקטים. לעברית, לעומת זאת, אין דיאלקטים, ובכל מקרה הניסיון להמחיש הבדלים מעמדיים וגיאוגרפיים באמצעות חיקוי סגנונות מקומיים (למשל סגנון "צפונבוני" כדי לתאר את שפתם של דיירי שכונות היוקרה במערב אוסלו) הוא בעיניי מלאכותי ופוגם במקור. אין זה אומר שאינני משתמשת בסלנג, אבל אני משתדלת למצוא פתרונות לשוניים אחרים.

הספר הראשון שתרגמתי, "חוש השלג של העלמה סמילה" מאת פטר הוג הדני, זכור לי במיוחד בשל ההתרגשות הגדולה שאחזה בי כשהפקידו בידי ספר עב כרס וסמכו עליי שאדע לתרגם אותו. האתגר היה עצום, אבל נהניתי מכל רגע. מאז כל ספר מזמן לי חוויה אחרת, אבל נדמה לי שהמשמעותית מכולן היא תרגום טרילוגיית "קריסטין לוורנסדטר" מאת הסופרת הנורווגית סיגריד אונדסט. שונה מאוד היא העבודה על ספרים שכותביהם חיים היום. עם חלקם, כמו למשל פר פטרסון ולארס סובי כריסטנסן, אני מקיימת קשר רצוף תוך כדי עבודה ולעתים אף מפגשים.

 —————

 סביונה מאנה

ארץ לידה:

מצרים

שפות מהן אני מתרגמת:

צרפתית, איטלקית ואנגלית

הוצאות לאור שאיתן אני עובדת:

כנרת־זמורה־ביתן

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

מאיטלקית: "אקבדורה" מאת מיקלה מורג'ה; "זורו", "אל תזוזי" ו"ים בבוקר" מאת מרגרט מצאנטיני (טרם ראה אור); "החלום הרע" מאת פרנצ'סקה ד'אלויה. ומצרפתית: "מעות של חלום" מאת מרגריט יורסנאר ו"מחוללת" מאת מוכתאר ביבי.

 

סלנג, אהבה וקללה

תרגום ספרים הוא חוויה מרתקת ויצירתית, אבל גם תובענית, מפרכת וכפוית טובה; מתרגם שאינו רוצה לבגוד באמון המחבר או הקורא צולל עמוק לתוך הטקסט, בורר כל מילה, מחפש בלי לאות את נקודת האיזון בין נאמנותו למקור הזר למגבלות שפתו ותרבותו. אף על פי כן, בציבור הוא נתפס לרוב כטכנאי, כ"צינור" להעברת משמעויות ותחושות מהסופר לקורא; הוא לא זוכה להתייחסות הראויה וגם לא לתמורה ההולמת.

איכותו של תרגום תלויה לא רק בבקיאות המתרגם בשפות ובהכרת הקודים החברתיים והתרבותיים שלהן, אלא גם ביושרתו, במידת רגישותו למילים, ואפילו בנכונותו לכבוש את האגו; כי ככל שהוא "שקוף" יותר, ככל שהוא משאיר פחות טביעות אצבע בטקסט, כך עולה איכותו.

האינטרנט מקל אמנם בפתרון בעיות רבות, אבל הקושי בהעברת דקויות משפה לשפה, מתרבות לתרבות, נותר בעינו. ובתרגום לעברית יש קושי נוסף, כי למרות תחייתה – המפעל המופלא ביותר של הציונות לדעתי –  היא לוקה עדיין בחסר, בעיקר בשפת היום־יום. איך לתרגם למשל מילות אהבה, קללות, סלנג, בלי שזה יישמע מאולץ? איך להעביר את ההבדל בין שיחה בגוף שלישי (vous) לשיחה בשפת קרבה ((tu? בזמנים השונים? איך להבחין בין honneur ל־dignite, ואיך לתרגם מושג כ־pudeur?

רק הזמן יכול יהיה לתת לכך מענה, אבל בינתיים המתרגם יכול לעשות את חלקו ולהעז. הוא יכול להמציא מילים ולחלץ אותן מנבכי העבר, כי עם כל מגבלותיה, העברית עשירה בהרבה מהשם שיצא לה; אינספור מילים יפהפיות שמופיעות במילון פשוט נעלמו מחיינו כי מישהו החליט שהן “ארכאיות“, או סתם מתוך בורות, עצלות או כדאיות. חורה לי שבעולם הפרסום אין כבוד לעברית; שלמסעדה קוראים “מיט קורנר“ כי “זה מוכֵר“. אני בעד העשרת השפה ובעד הטמעת מילים חדשות. “לסמס“, למשל, זו מילה נהדרת, אבל שמות כמו “מיט קורנר“ זה היידיש החדשה, תחילתה של גלות רוחנית, “חיקוי מתוך התבטלות“, כדברי אחד העם. כך אנחנו מאבדים את כבודנו ותרבותנו, ועם בלי תרבות הוא קליפה ריקה.

פניתי לתרגום כמעט באופן טבעי, אחרי שנטשתי את התחום הקודם שעסקתי בו – מחול. כבת לדיפלומטים גדלתי באיטליה, שם העדיפו הוריי, יוצאי מצרים, לשלוח אותי לבית ספר צרפתי; כך הפך עם הזמן המעבר בין השפות השונות לטבע שני שלי.

 ———

 חנה לבנת

ארץ לידה: ישראל

שפות מהן אני מתרגמת:

גרמנית, צרפתית ואנגלית

הוצאות לאור שאיתן אני עובדת:

כנרת זמורה־ביתן, דביר, מחברות לספרות, מסדה, כתר, ספריית מעריב, סיגליות, רימונים.

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

"מעשיות האחים גרים" בהוצאת מחברות לספרות; "קילוף הבצל", ו"הקופסה" מאת גינטר גראס; "הדרך הביתה", "שקרים של קיץ" ו"סופשבוע אחד" מאת ברנהארד שלינק; "לב של דיו", "איגריין האמיצה", "רוכב הדרקונים" ו"אדם האבן" מאת קורנליה פונקה; "אחרון המוהיקנים" ו"הגשש" מאת ג'ימס פנימור קופר; "קבלו את לולה!" מאת איזבל אבדי; "מסע" מאת הנס גינתר אדלר; "קונץ־פונץ'" מאת מיכאל אנדה; "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" מאת קארל מאי; "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" מאת הנס פאלאדה; "בין תשע לתשע" מאת ליאו פרוץ; "קאפזיוס. הרוצח מאושוויץ" מאת דיטריך שלזאק; "דוקטור דוליטל" מאת יו לופטינג; "אייבנהו" מאת וולטר סקוט; "מסיפורי שרלוק הולמס" מאת ארתור קונן דויל, ועוד רבים.

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

לחשוף את האחים גרים

מלאכת התרגום היא לי עונג צרוף, והדבר הקרוב ביותר ליצירה שאני מסוגלת להפיק. אני מרבה להרצות בתחומי תרבות וספרות ילדים ונוער, כך שהמחקר והתרגום הם מין בועות של חקר ויצירה, זו בצד זו; ואני מאוד אוהבת את הגיוון הזה, שכל אחד מהיבטיו מעשיר את האחר. בצד ההתעמקות ביצירה המקורית, על דמויותיה ומשמעויותיה, אני נהנית ללוש את העברית ולהעניק חיים ליצירה – בעברית.

מאז ימי האוניברסיטה רציתי להיות מתרגמת. כשסיימתי את התיזה לתואר השני בספרות (תרגום מודלים ספרותיים מספרות מבוגרים לספרות ילדים, בהנחיית פרופ' זהר שביט מאוניברסיטת תל אביב), פניתי לשתי הוצאות ספרים בהקשר של תרגום מאנגלית. הגשתי להן דוגמאות תרגום, ומיד קיבלתי ספרים לתרגום, בתחילה בעיקר בתחום ספרות הנוער. בהמשך דרכי השתתפתי בקורסים לתרגום מצרפתית ומגרמנית באוניברסיטת תל אביב. המרצות בקורסים אלה, וביניהן פרופ' ניצה בן ארי ואילנה המרמן, שכנעו אותי שאני מסוגלת לתרגם גם מצרפתית ומגרמנית וגם ספרות מבוגרים. ואכן, התחלתי אז לתרגם גם משתי שפות אלה, וגם ספרות מבוגרים.

אני מתרגמת כבר כשלושים שנה, ותמיד בעונג רב. בצד זאת, חוויתי בעיקר שני אתגרים מהותיים: האחד, לתרגם ספרים כך שיישמעו אמינים כשמתבקשת שפה ילדית; האחר, כשמדובר בתקופות ובמושגים לא מוכרים לי. על הקושי השני הקל במידה מסוימת האינטרנט, ועם האתגר הראשון אני אוהבת מאוד להתמודד בכל פעם מחדש.

עבודת הדוקטורט שלי, אף היא בהנחייתה של פרופ' שביט, התפרסמה בספר בשם "כמה יפה להיות יהודי. עיצוב זהות לילדים יהודים בגרמניה בשנים 1938־1933", וגם היא היתה כרוכה בעניינים תרגומיים: בין השאר בדקתי מה בחרה יהדות גרמניה לתרגם מתוך הטקסטים הציוניים לילדים בארץ־ישראל, וכיצד תורגמו הטקסטים שנבחרו.

חוויית תרגום הזכורה לי במיוחד היא תרגומו של הספר "קילוף הבצל" מאת גינטר גראס. התרגום היה קשה הן מבחינת השפה והן מבחינת רוחב היריעה ההיסטורי והתרבותי. לאחר שהספר ראה אור התפרסם בעיתונות השיר שהוא כתב נגד מדיניותה של ישראל. באחת הפכתי לכתובת לדיונים בהקשר זה ורואיינתי לאמצעי התקשורת השונים באשר לגראס, ליצירתו ולשיר שכתב.

חשוב בעיניי במיוחד תרגומן של מעשיות האחים גרים. רובנו גדלנו על עיבודים שרידדו אותן והטעינו אותן בסטריאוטיפים מגדריים ואחרים, ולכן שמחתי לתרום לחשיפת גרסאותיהן המקוריות בתרגום לעברית. מדובר בקורפוס חשוב מבחינה תרבותית, העשוי להעניק לדור העתיד תפיסה מהותית של צדק וכלים להתמודד עם עולם לא פשוט.

—————–

הרב יצחק שילת

ארץ לידהישראל

שפה ממנה אני מתרגם:

ערבית (ימי הביניים)

הוצאות לאור:

הוצאת מעליות והוצאת שילת, מעלה אדומים

ספרים שתרגמתי:

הקדמות הרמב"ם למשנה, איגרות הרמב"ם (חלקן), מסכתות אחדות מפירוש המשנה לרמב"ם, ספר הכוזרי.

משיב אבדה לבעליה

תופעה חריגה היא שמחבר ספר מצטער על שחיבר את ספרו בשפה שחיבר, וכותב שאילו היו לו זמן וכוח היה מתרגם בעצמו את ספרו לשפה אחרת. זה מה שקרה לאחד מן הספרים החשובים ביותר בתולדות המחשבה היהודית והכללית, הלא הוא "מורה הנבוכים" לרמב"ם. כך כותב הרמב"ם באיגרת לקהל לוניל שבפרובנס: "ואשר שאלתם שאעתיקנו לכם בלשון הקודש – מי יתנני כירחי קדם לעשות שאלתכם, בזה הספר ובשאר הספרים שחיברתי בלשון קדר, אשר הקדיר שמשה, כי עם אהליהם שכנתי. ושמחה גדולה היה לי בזה להוציא יקר מזולל ולהשיב האבידה לבעליה, אבל סיבות הזמן סבבוני" וכו'.

מנעוריי נמשכתי אל משנתו הרוחנית של המורה הגדול, ורציתי לקרוא את דבריו במקורם. את הכלים הראשוניים לכך קיבלתי בבית הספר היסודי, שבו למדנו במשך שנתיים ערבית ספרותית. בזכות זה יכולתי לפתוח מילון ערבי־עברי. בגיל יותר מבוגר החלטתי לשכלל את ידיעתי בערבית, ואף התחלתי לקרוא את כתביו הערביים של הרמב"ם. את הדחיפה לעסוק בעצמי בתרגום "הקדמות המשנה" לעברית קיבלתי משנודע לי שכתב ידו המקורי של הרמב"ם מצוי בספריות שבירושלים ובאוקספורד, ושלא נעשה בו שימוש מלא על ידי המתרגמים הקודמים. החלטתי "להשיב האבדה לבעליה". אז גם התוודעתי אל הצורך לאסוף למקום אחד את איגרותיו המחשבתיות והאישיות של הרמב"ם, שלא נאספו מעולם באופן שלם, וחלקן טרם תורגמו מערבית, וכך נפלה בידי הזכות לתרגמן.

גם לתרגום חדש של ספר הכוזרי נמשכתי מתוך רצון להביא את דבריו ללומדי תורתו באופן מדויק ככל האפשר. את התרגום הזה התחלתי בשהותי זמן מסוים בגוש קטיף בימים שלפני חורבנו, בבחינת ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך. הרגשתי שהרוח נושאת אותי אל מעבר למה שידיעותיי מגיעות. איך אגע בלשונו של אביר המשוררים? נצמדתי בחזקה אל המילים, ושטתי על גלי הספר, שורה אחרי שורה ודף אחרי דף, עד שהייתה לי הרגשה שאיכשהו הגעתי לחוף מבטחים.

אם על תקיעת שופר אמרו רבותינו שחכמה היא ואינה מלאכה – על מלאכת התרגום מלשון אל לשון יש לומר שהיא גם מלאכה וגם חכמה. אם היא נעשית בלא יגיעה ודקדוק – אין היא נאמנה, ואם אין עמה מעט חכמת לב – אין היא קולעת אל המטרה. אולי בהבדל מסופר, למתרגם יש תמיד הרגשה של חוסר שלמות, שבמהדורה הבאה הוא עוד יתקן וישפר.

———————

ניר רצ'קובסקי

ארץ לידה:

ישראל

שפות מהן אני מתרגם:

צרפתית, אנגלית

הוצאות לאור שאיתן אני עובד:

כנרת זמורה ביתן דביר; כתר; ידיעות ספרים ועוד

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל; "סוויטה צרפתית" מאת אירן נמירובסקי; "חרדתו של המלך סלומון" מאת אמיל אז'אר; "פראני וזואי" מאת ג"ד סלינג'ר, והאחרון שתרגמתי ויצא ממש בימים אלה – "יומן של גוף" מאת דניאל פנק.

שנה עם קצין אס־אס פסיכוטי

התגלגלתי לתרגום במקרה ובגיל מאוחר, בעקבות נסיעה לפריז שהתארכה כמה שנים מעבר לצפוי. לפני שהתעסקתי בכך זו נראתה לי אחת המלאכות המשעממות ביותר שיש, והופתעתי לגלות את העבודה הראשונה בחיי שאני ממש נהנה ממנה. ברוב הבקרים אני מתעורר קצר רוח להתיישב מול הספר. תלוי איזה ספר כמובן, אבל אני משתדל לתרגם דברים שאני אוהב. אני מתרגם בעיקר ספרות (צרפתית), קצת תיאטרון, ספרי עיון כמעט ולא. אני פחות אוהב לשבת עם מילונים מקצועיים ולהתאים בקפדנות מונח למונח, כשרק הדיוק המילולי חשוב.

אני אוהב לחשוב מחדש על המשפטים, לפרק וללוש אותם, להבין מה הסופר רצה להגיד ואיך, ובסוף ליצוק זאת חזרה בעברית. זו בשבילי האמנות שבתרגום, ואני מתענג על המשחק בפרדוקסים של הפעולה הזו: להישאר נאמן למקור, ובה בעת לכתוב משהו חדש; לכתוב בעברית זורמת, אבל שיישאר מבטא זר, קצת "אקזוטי"; ללכת אחרי התחושה, למצוא את שיווי המשקל תוך כדי תנועה. יש לי נטייה לחופש, אבל גם כבוד גדול לסופרים – בכל פעם מחדש אני מגלה שהגדולים שבהם יודעים בדיוק מה הם עושים, ואסור לי לנסות להיות יותר חכם מהם.

מטבע העבודה, כשאני מתרגם ספר אני נכנס לתוכו לתקופה לא קצרה. אבל היו כאלה שבהם החוויה היתה אינטנסיבית במיוחד, ומצאתי את עצמי במסע של ממש בתוך הראש של הסופר. היו מסעות של כיף, כמו בספר האחרון שתרגמתי, "יומן של גוף" מאת דניאל פֶּנָק, שבו הרגשתי גופנית את התחושות שהגיבור מתאר ונהניתי מכל רגע, ומסעות יותר קשים, כמו ב"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל, שבו ביליתי שנה שלמה בחדר קטן עם קצין אס־אס פסיכוטי. זו בוודאי היתה חוויית התרגום הכי טוטאלית שלי, והאתגר שבה היה יותר פסיכולוגי מלשוני. עם ליטל ושאר הסופרים, אגב, כמעט לא נמצאתי בקשר בזמן העבודה. אחריה לפעמים כן. אני מעדיף שלא יתערבו לי. לא תמיד הם מבינים מה זה תרגום. וממילא חלק גדול מהם כבר מתים.

לאחרונה חציתי את הקווים וכתבתי רומן משלי, בשם "בת, אהובה". המעבר לא היה בקפיצה אחת, כי גם שם יש "פיגום" של תרגום – קטעים מהמכתבים של האצילה הצרפתייה מדאם דה סוויניה, שסביבם נסב הרומן הבדיוני שלי. עכשיו אני כבר כותב את הספר הבא, אבל לא חושב אפילו לרגע להפסיק לתרגם – מעבר לעובדה שזו פרנסתי, אני פשוט יותר מדי נהנה מזה.

————

יואב כ"ץ

ארץ לידה: ישראל

שפות מהן אני מתרגם:

 אנגלית

הוצאות לאור איתן אני עובד:

אוקיינוס, בבל, ידיעות ספרים, סימנים, עם עובד, פן, שוקן.

ספרים מרכזיים שתרגמתי:

"איים בזרם", "הקץ לנשק", "וזרח השמש", "יש ואין", "סיפורי ניק אדמס" מאת ארנסט המניגוויי; "ברייטון רוק", "האיש שלנו בהוואנה", "האמריקאי השקט" מאת גראהם גרין; "הטיגריס הלבן" מאת ארווינד אדיגה; "גן העדן של אבי" ו"אהבה בלב העיר" מאת אריאל צבר; "ספר הג'ונגל" מאת רודיארד קיפלינג; "מפגש עם חוליית הבריונים" מאת ג'ניפר איגן.

צילום: ניר דרום

צילום: ניר דרום

אבן חן בקליידוסקופ

כשהבנות שלי היו קטנות וביקשו לדעת איך אני מתרגם, אמרתי להן שאני קורא את הכתוב באנגלית, חושב על זה, וכותב מחדש בעברית. בדומה, כששואלים "האנגלית שלך טובה כל כך?", אני עונה: "האנגלית טובה למדי, אבל העברית שלי טובה הרבה יותר".

כל מתרגם הוא כותב, כי תרגום הוא עיסוק יצירתי בניסוח, סיגנוּן ועריכה של טקסט כדי שיהיה קריא – ורצוי גם נאה ומתנגן – בעברית. כמובן שדרוש ידע טוב של שפת המקור, אך לא פחות חשוב לדעת איך ראוי שהמשפט המקורי ייכתב, וייקרא, בעברית. ודרושות לכך הבנה ואהבה של הלשון והמילה והסיפור.

את דרכי כמתרגם התחלתי ב"בית צבי". חבר שלמד משחק וידע שאני אוהב לכתוב ביקש שאתרגם קטע ממחזמר אמריקני לתרגיל בכיתה. בעקבות זאת פנה אלי גרי בילו ז"ל וביקש שאתרגם את המחזמר כולו, ותוך כמה שנים תרגמתי מעל 20 מחזות, ומשם המשכתי לתרגום ספרים.

אחד התרגומים הזכורים לי הוא "הקוראת המלכותית", ספרו הקטן והשנון של המחזאי אלן בנט, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". זהו ספר שובב המתבדח על חשבון בית המלוכה הבריטי – בחיבה רבה – ספר על גילוי הקריאה והכתיבה, ועל מה שאוהב ספרות מוכן לוותר עליו כדי להמשיך לקרוא.

כמה מהסופרים שתרגמתי כבר מתים (המינגוויי, גרין, פלמינג), אך מבין הסופרים החיים היה לי מפגש מלבב עם סולוויג אֶגֶרז, שתרגמתי את ספרה "על שפת הים, בקצה העולם". הפגישו בינינו רחלי אידלמן ויעל הדס מהוצאת "שוקן" בפסטיבל הסופרים בירושלים לפני כשנה וחצי, והיא הייתה חביבה ומלאה הכרת תודה על התרגום – דבר שלא קורה בדרך כלל.

קשה לתרגם ספר טרחני ולא ערוך היטב, או כשהסופר רוצה להשוויץ שהוא מכיר את כל המילים במילון. זה מייבש ומייאש. אם הטקסט המקורי טוב, כיף לתרגם אותו. קושי אחר הוא התחרות הגדולה בין המתרגמים מאנגלית, שהם רבים, מה שגורם לכך שהתעריפים שאנו מקבלים יהיו נמוכים יחסית.

מעבר לעובדה שתרגום ספרים הוא דרך להתפרנס מהדבר שאתה יודע ואוהב לעשות, בעיניי כל תרגום של כל ספר מהווה תרומה לתרבות העברית. ספר מתורגם הוא עוד אבן חן בין הצורות המשתנות בתוך הקליידוסקופ שדרכו נביט אל העולם.

———

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2013, ב-גיליון שלח תשע"ג - שבוע הספר - 825 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: