להתבונן למציאות בעיניים | אורי וייל

בוויכוח עם המרגלים מתגלה יהושע כמנהיג הקורא את המציאות ומחובר לעמו. עם זאת, מבט רחב על מנהיגותו חושף מספר חסרונות בדרכו זו

לפני כשנתיים פרסמתי מעל במה זו מאמר לפרשת "שלח", ובו עימַתי בין תכונותיהם של כלב ויהושע דרך שתי בחינות בפסוקים. באותו מאמר הרחבתי במיוחד על כלב וצאצאיו, על אורותיהם וצלליהם. הפעם ננסה להשלים את התמונה ולהרחיב יותר על יהושע.

נחזור על חלק מהדברים שנזכרו במאמר הקודם:

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשים אֲשר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

בוויכוח הראשון ניצב כלב לבדו מול שאר המרגלים – לכאורה אפילו מול יהושע. על מה הוויכוח בין כלב למרגלים? לא על הריאליה. אין מחלוקת באשר לכוחם של יושבי הארץ. המחלוקת ביניהם היא על היכולת להצליח במלחמה. המרגלים טוענים שעם הארץ "חזק ממנו" ולכן אי אפשר "לעלות אליו" ואילו כלב מצהיר הצהרת אמונה בכוחו של העם להצליח למרות הקשיים.

הפסוק הבא נראה בקריאה ראשונה כהמשך הוויכוח, אך ישנם מספר רמזים לכך שמדובר פה בשלב חדש, המתרחש מאוחר יותר. כעת המרגלים עוברים להוצאת דיבה על הארץ ("אוכלת יושביה") ולהדגשת חולשתם ("ונהי בעינינו כחגבים") – וזוכים למענה, הפעם של יהושע וכלב גם יחד:

הָאָרֶץ אֲשר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָש.

אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּוְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּאַל תִּירָאֻם.

כלב טען בתחילה טיעון אידיאולוגי שמצביע על אמונה ונאמנות, בלי קשר לניתוח המציאות. לעומת זאת, הטיעון של יהושע וכלב כאן מבוסס על ראייה אחרת של המציאות מזו של שאר המרגלים. אין מקום לפחד מפני עם הארץ, שהרי "סר צלם מעליהם". בעוד המרגלים ראו ביושבי הארץ ענקים המסתכלים עליהם כמו על חגבים, יהושע וכלב ראו ענקים בלי צל שימיהם בארץ ספורים. מרכיב נוסף בתגובת יהושע וכלב הוא עזרת ה', הנוכח בקרב ישראל ("וה' אתנו"), בניגוד לטענה האמונית הסתומה יותר – "יכול נוכל לה" – שאמר כלב בדיון הראשון. שני ערוצי העלילה ממשיכים בתגובת ה', שגם היא מתחלקת לערוץ שבו מוזכר רק כלב, וערוץ שבו מוזכר גם יהושע. שניהם יוצרים רצף עם הערוצים הקודמים גם במאפיינים נוספים.

נראה שככלל שני הערוצים חושפים באופן בולט את הפער בין המקום שבו עומד כלב לבדו לבין המקום שבו עומד יהושע עמו. נראה כי כלב הוא אדם המחזיק בלבו אמונה איתנה העומדת כנגד כל רושם חיצוני. עם זאת, כשהוא פועל יחד עם יהושע הם נותנים נקודת מבט על המציאות ולא רק חיזוק מורלי.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בעיה בשיקול הדעת

במאמר הנזכר עמדתי על כוחו וחשיבותו של כלב ועל קישורו אל "הלב" (בניגוד ליהושע הקשור בעיניים – במבט על המציאות), אך גם על הצללים של עמידתו האופוזיציונית ופנייתו הקיצונית משאר המרגלים. אלו באים לידי ביטוי שלילי בעיקר אצל צאצאיו נבל הכרמלי ותושבי חברון.

ועתה – ליהושע. יהושע מתבלט כמנהיג גדול משום שבצד ההתנגדות למרגלים הוא גם מעורב בתוך העם, מתבונן במציאות ולא מסתפק בכוח הפנימי של הלב. אך גם לדרכו של יהושע יש חסרונות המלווים את  גדולת אישיותו. אפשר לזהות פעמים רבות בהן דרכו של יהושע מביאה לבעיה בשיקול הדעת. המקום הראשון הוא בפרשה שלנו, בו כנראה לא סתם דרשו חז"ל על שינוי השם מהושע ליהושע בידי משה :“התפלל עליו, י־ה יושיעך מעצת מרגלים“(רש“י על יג, טז)

בגלל נטייתו של יהושע להיות חלק מהציבור ולתת משקל למבט העיניים, הוא מועד ליפול יחד עם שאר המרגלים. ולראיה, בציר העלילה הראשון הוא אינו עומד יחד עם כלב נגד המרגלים. את נטייתו של יהושע לשפוט למראה עיניו ולמשמע אזניו ולהיות מושפע מהעם אנו פוגשים פעמים נוספות. כך יהושע חושב שיש מלחמה במחנה כאשר למעשה נערך פסטיבל סביב עגל הזהב, הוא אינו מזהה את שר צבא ה‘ וחושד בו כאויב, הוא שומע למרגלים שאומרים לו שדי בצבא קטן לכבוש את העי והוא הולך שולל אחר המרמה של הגבעונים המחופשים. אפשר לראות נטייה זו גם במקומות נוספים בצורה פחות מובהקת. אין באלו כדי להוריד מגדולתו – אך בהחלט יש כאן הזמנה ללימוד עבורנו.

מכל הנ“ל עולה שאלה כללית לגבי “תיירות העיניים“ המופיעה בפרשת הציצית. כיצד ידע אדם שרוצה לתת משקל למבט על המציאות ולא רק לנהמת לבו שהוא אינו הולך שולל אחרי עיניו? אין תשובה קלה לשאלה זו, אך יש עצה או שתיים הרמוזות בפרשתנו. נראה שהעצה הראשונה מצויה בשמו של יהושע בן נון. העמדה המתבוננת של המצוי בתוך עמו דורשת את סיגול מידת השתיקה וההמתנה של הנון (דג; בניגוד לנהמת הכלב ול“פנייה“ משאר המרגלים אצל כלב בן יפונה). מי שרוצה לתת משקל למראה העיניים חייב ללמוד לשתוק ולהמתין לישועת ה‘ שיסייע בידו לראות את המציאות בצורה הנכונה. כמו בניסויים רבים, האשליה האופטית פעמים רבות מכשילה את מי שקופץ לשפוט בלי המתנה.

גם חיבורו של יהושע עם משה נראה כעצה נוספת. ההתקשרות לדמות של חכם המסוגל להוציא אותך מהסובייקטיביות של המבט האישי מונעת גם היא את הנפילה. העצה האחרונה מצויה כמובן בפרשת הציצית עצמה. כאשר מדובר ב“מראות אסורים“ מובהקים תפקיד הציצית ברור יותר, להזכיר את האיסור. אך נראה כי יש בציצית גם התמודדות עם החלקים האפורים יותר של “תיירות העיניים“. כידוע התכלת של הציצית מרגילה להסתכל מעבר למבט השטחי, ובעיקר לחשוף עולם הבנוי על השתקפויות: “אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד“.

הציצית מלמדת אותנו לתת מצד אחד משקל גדול מאוד לכוח הראייה ולא להסתפק בלב ומצד שני לזכור תמיד שמה שאנו רואים הוא רק השתקפות. ההיכרות דרך הראייה עם האמת דורשת כוחות נוספים, כוח הזיכרון הפנימי והשערת המופלא שמעבר לגלוי. בסופו של דבר הרי גם הכיסא הדומה לתכלת הוא בסיס להתגלות הא־ל הבלתי נראה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2013, ב-גיליון שלח תשע"ג - שבוע הספר - 825 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: