לא נפסיק לפסוק | יעקב עצון

מקור בתרגום

כיום, איננו מפסיקים להשתמש בשורש פס"ק. אנחנו יוצאים להפסקת צהרים, משננים פסוקים, משתמשים בסימני פיסוק, דורשים פסק־זמן ולוחצים על מַפסקים.

בתנ"ך כלל לא מופיע השורש פס"ק. פעמים בודדות נוכל למצוא את קרוב המשפחה פש"ק (למשל במשלי יג ג: "נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ"), אך משמעות השורש היא פתיחה והפרדה, כבפישוק הרגליים, ולא הפסקה וקטיעה.

בתרגום אונקלוס לפרשת בהעלותך מופיע השורש פס"ק פעמיים – ובאמצעותן נוכל ללמוד על התהליך שעבר שורש זה, כמו חבריו לשדה הסמנטי,  מן הממשי אל המופשט. הפסיקה הראשונית עניינה חיתוך והפרדה (ומשמע זה אכן קשור לפעולת הפישׂוק שנזכרה לעיל) – והמשמעות המשנית, הנפוצה יותר, היא עצירה של תהליך כלשהו.

בחטא קברות התאווה נאמר: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם". ובארמית דאונקלוס: "בשרא עד כען בין שִׁניהון, עד לא פְּסַק". הפועל פסק כאן עניינו החיתוך הממשי של הבשר בשיני המתאווים.

מספר פסוקים קודם לכן, ובאווירה אחרת לגמרי, מסופר על שבעים הזקנים שנחה עליהם הרוח, "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ". פשט הלשון הוא שלא הוסיפו עוד להתנבא (כך לדוגמה נאמר בספר שמואל ב ב על מלחמות יואב ואבנר: "וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם") – אך אונקלוס מתרגם בדרך הפוכה: "ולָא פָּסְקִין". כך נקט גם בתרגום תיאור התגלות ה' בהר סיני: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" – "קָל רַב וְלָא פָּסִיק". מכל מקום, משמעות הפסיקה כאן היא עצירה מופשטת של התהליך שקדם.

גם בלשון חכמים נוכל לראות את שתי הפסיקות הנזכרות. מצד אחד אנו למדים במשנה על פסיקה שהיא חיתוך ("שחט את הוושט ופסק את הגרגרת"; חולין ב ד), ומצד שני על פסיקה שהיא עצירה וחידלון ("משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה, שנאמר 'הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם'"; סוטה ט יב. ויושם לב לכך שהפועל המקראי הנדיר "פסו" הוחלף ל"פסקו").

התרחבות נוספת של המשמע היא לכיוון החלטה חתוכה וגמורה: "כשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם" (מכילתא דר' ישמעאל משפטים).

במקרא כאמור לא מופיע השורש פס"ק, אך ניתן לזהות את אותה תופעה בשורש גז"ר. מצד אחד גזירה ממשית ("גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ"; מלכים א ג), ומצד שני גזירה שהיא קביעה נחרצת ("וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ; איוב כ"ב). כך יכלו משפטני דורנו ליטול את הגזָר המקראי ואת הפסָק המשנאי, שעניינם אחד, ולייחדם לשני שלבים שונים של סדר הדין – פסק הדין וגזר הדין. והנה לנו עוד דוגמה לדרכה של העברית שלנו, המשלבת ובוללת את מקורותיה השונים ללא הפסק.

*

בקטע הבא, שפורסם במוסף זה זה מכבר, טמונה מילה ששורשה אינו במקרא, והוא מתועד בתרגום אונקלוס לפרשת "שלח". מצאתם? שלחו נא דוא"ל לכתובת makorbatargum@gmail.com. פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה.

אחד החדרים המבולגנים בספר הוא של יורם קניוק. הפרט המדהים שם – שתי כונניות שופעות ספרים מסתירות בבית הישן את החלון והסופר מבכר לשבת מול הקיר כשעל השולחן גיבוב מכל טוב ולידו לוח שעליו הוא תוקע את ה'צטאלאך' שלו. "ההפתעה הגדולה ביותר הייתה לי בחדר העבודה של חיים הזז, בירושלים", אומרת הצלמת.

 המילה המבוקשת בחידת השבוע שעבר: "פוסקים". הזוכה: אמי קייזר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2013, ב-גיליון שלח תשע"ג - שבוע הספר - 825, מקור בתרגום ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: