המסע הלירי אל משוררי הפרוזה | רבקה שאול בן צבי

שני יוצרים כה רחוקים זה מזה – ס' יזהר ווירג'יניה וולף – מופגשים בספר חדש לחקר תנועת הנפש המאפיינת את כתיבתם. מחקר שהוא חוויה אישית

13-0727fמסע אל חוויית הרגע

בחיי היומיום וביצירתם 
של וירג'יניה וולף וס' יזהר

מירי גלעד

רסלינג, 2013, 356 עמ'

מסע אל ספר נפתח לעתים בכותרתו, והכותרת התמציתית ורבת ההבעה "מסע אל חוויית הרגע" מרמזת לדמותה של המחברת כמשוררת, לאופיו של הספר ולנמעניו המשוערים המשתתפים במסע. שהרי חוויית הרגע היא האפיון המובהק של השיר והפרוזה הליריים, ומי לנו משוררים בפרוזה כווירג'יניה וולף וכס' יזהר, הרחוקים אמנם מאוד זה מזה, אך דומים באותם מאפיינים שמירי גלעד מתמקדת בהם.

נדיר לפגוש ספר שמצד אחד מושתת על מחקר אקדמי ומצד אחר כתוב בסגנון של הזדהות רגשית הצובעת את הממד השכלתני בגוונים של חוויה אישית, כמו אותה חוויה של התעוררות הנפש המתוארת בספר.

חוויות של עומק וגובה, של גילוי והארה, מאכלסות את חלקו הראשון של הספר, בתוך מבנה אידאי מקורי המשקף את התהליך המורכב ששיאו בחוויית ההתגלות הסובייקטיבית. אבל השיא אינו בא מאליו אלא כפועל יוצא של פעולות נפשיות שונות המתנות אחת את השנייה: כיסופים, השהיה, התבוננות ולבסוף התגלות. אלה פיגומי הספר.

ואכן, השלבים הנפשיים־רוחניים הללו זכו להתייחסויות רבות של משוררים, סופרים, אנשי דת והוגי דעות, ואת דבריהם מביאה מירי גלעד לאורכו ולרוחבו של הספר. אבל התהליך עצמו והקשר בין הדברים הוא פרי רוחה של הכותבת, והיא עושה זאת באופן מרתק ומשכנע. אני יכולה להעיד על עצמי שקראתי בנשימה עצורה ובהתרגשות את החלק התיאורטי של הספר, אולי כי הדברים כתובים באופן שבו הבהירות המושגית אינה הופכת ליובש מדכדך, כמצוי בספרים רבים, אלא מתעלה לדרגה של חוויה.

השלבים המתוארים שזורים זה בזה ומתנים זה את זה. ראשיתם בכיסופים שהם המנוע לתהליך הנפשי, והם עשויים להיות כיסופים לדברים שונים: לאמת, לטוב, למקור הראשוני, לילדות. על כל פנים אין אלה תשוקות לאובייקטים, אלא געגועים לישות שמעבר לקיום השגרתי האוטומטי. הכיסופים אינם מוגדרים במושגים פסיכולוגיים, ומקורם בנפש וברוח. לעתים הם מתעוררים עקב מצוקות וכתוצאה של חוויות ניכור ואבסורד. והדברים מדברים מאוד לנפשו של הקורא המדומיין שאליו כיוונה המחברת. מי שהדברים קרובים לנפשו, מי שבעצמו חווה את הדברים.

במקום עלילה היא יוצרת מקצב. ווירג'יניה וולף

במקום עלילה היא יוצרת מקצב. ווירג'יניה וולף

תרבות של ניכור

אבל בלי השתהות לא יניבו הכיסופים כל פרי. כדי להגיע אל המעמקים נדרשת השתהות. וכאן מביאה גלעד מקורות רבים ומרתקים כמו "בשבח הבטלה" של ברטראנד ראסל, "רצות עם זאבים" של קלאריסה פינקולה אסטס, וכן תובנות של זן וחסידות.

בעקבות ההוגים השונים טוענת גלעד שרק על ידי ההשהיה מתאפשרת ההתבוננות הממוקדת, הממיסה את הפער שבין אובייקט לסובייקט. אותה חוויה של התמזגות עם הדבר שבו מתבוננים, או תובנה עמוקה המתעוררת עקב ההתבוננות.

כל משורר ואיש רוח מכיר את הדברים מנפשו, אך ההתבוננות היא כלל אנושית ואינה נחלתה של קבוצה מסוימת. ברור שמבחינתה של גלעד המציאות אינה שטוחה וארעית או נעדרת פשר, אלא מהווה הררי הררים התלויים בשערה, שניתן לטפס אליהם באמצעים הנפשיים המתאימים, ולא בכדי היא מזכירה באהדה רבה את העידן החדש, השפעות מהמזרח הרחוק וטכניקות של מדיטציה.

מבין סעיפי המשנה הרבים שעל כל אחד מהם תילי תילים של תובנות וציטוטים, בחרתי לפרט מעט בנושא אחד: ההתבוננות באנשים (בפרק דיון מרהיב בסוגים שונים אחרים של התבוננות). גלעד נסמכת על בובר כשהיא מבחינה בין הסתכלות של אני־אתה לזאת של אני־לז. בין ראיית הזולת כאובייקט לראייתו כסובייקט. יש התבוננות שמבחינה באדם, ויש ראייה סתמית שמחמיצה את הזולת ואינה חודרת מעבר למסכות ולמוסכמות. כי גם האדם הוא חלק מהמציאות העוטה מסכות, וגם ההגעה אליו היא תהליך נפשי ורוחני. גלעד מבכה את אובדן "המבט האישי" בתרבותנו המנכרת, וטוענת שמי שאינו יודע להתבונן חייו מידלדלים.

וכאן אנו מגיעים להיבט מרכזי בספר והוא ביקורת התרבות המודרנית והפוסט מודרנית, כשבולט רצונה להגן על נכסי עבר ההולכים לאיבוד בהמולת הטכנולוגיה. גלעד יוצאת כנגד חיים של עבודה מופרזת שתוצאתם אובדן הקשר האמיתי עם הסביבה, רידוד החיים הפנימיים והפיכת האדם לטכנוקרט. אנשים רבים בתרבות המערבית מכוונים כלפי חוץ, ומסתכלים בתופעות רק מההיבט החיצוני והטכני. וכך כותבת גלעד:

העולם זולג לתוכנו, משכר ומשקר, זולג אל תוך בתינו – המקום שבו אנו אמורים להיות אנו עצמנו – זולג אל אורחות חיינו, אל נפשנו. אנו רואים את מה שנכפה עלינו בהנאה ובעצלות. אנו נתונים לספיגה חושית מוכתבת. אנו סופגים – זה נוח, זה ממכר, לעתים זה יפה, נעים ואסתטי. אך מבטנו אל העולם הפך למבט שאין בו ערך, אותנטיות או אקטיביות. אנו מוותרים על האחריות לעולמנו הפנימי (עמ' 81).

ימים משמימים בצקלג

לפני שנעבור לחלק הספרותי נטו של הספר (אם כי גם בחלק התיאורטי מופיעות דוגמאות ספרותיות רבות) אני חייבת בגילוי נאות: "ימי צקלג" הוא ספר טראומתי עבורי. אני לא מתרשמת מפרסי ברנר וישראל שבהם זכה, ויותר מתרשמת מהתנגדותו של קורצווייל, בוועדה קודמת, למתן פרס ישראל ליצירה הארוכה עד מאוד (יותר מהתנ"ך!) שאותה הגדיר "פטפטת". קראתי את הספר בראשית נעוריי הרחוקים, ולכאורה עדיין לא הייתי בשלה לקריאתו, אך באותה עת קראתי גם ספרים "קשים" אחרים, וקריאתם נחרתה בזיכרוני כחוויה עזה.

עם זאת, אני מעריכה את הסיפורים הקצרים והנובלות של יזהר, אולי מפני שהמבנים המצומצמים עשויים ביתר קלות להכיל את הגודש הפיגורטיבי; אולי מפני שכוחו של יזהר מוגבל למבנים קטנים. אך לגבי יצירה רחבת היקף כרומן, לא די ביופי מילולי, מרהיב ככל שיהיה, אין תחליף לתנופה הוויטאלית, כהגדרת הפילוסוף ברגסון, המאפיינת את הסיפורת.

למרות כל הפטפוטים התיאורטיים שכל כך נפוצים בימינו, הצורך האנושי ליהנות מיצירת ספרות המספרת סיפור של ממש אינו ניתן להכחדה. כאשר היצירה מתמקדת בהבעה ולא בסיפור עצמו, פונים הקוראים, גם הטובים שביניהם, אל הספרות הקלה או ההיברידית, כי מי יכול באמת ליהנות מ"ימי צקלג" ודומיו? בראיון שבסוף הספר אומר יזהר שלא מוכרחים לקרוא הכול מ"ימי צקלג", שאפשר להסתפק בפרק או בכמה דפים… אכן, דרך אלגנטית להדוף את השעמום.

גלעד נותנת דעתה על הסוגיה ומדברת על ציפיות מקובלות לסיפור עלילה, ציפיות שלא כדאי לבוא עמן כשמתחילים לקרוא את וולף או את יזהר. ואני מוסיפה: להבדיל. כי "אל המגדלור" שקראתיו שוב (בתרגום ויזלטיר) לצורך מאמר זה הוא ספר מסעיר, למרות שאין בו עלילה מקובלת, לעומת "ימי צקלג" שדורש מאבק לשם קריאתו.

מי באמת יכול ליהנות מ"ימי צקלג"? ס' יזהר

מי באמת יכול ליהנות מ"ימי צקלג"? ס' יזהר

דמויות מתבוננות

מירי גלעד, שאוהבת מאוד את יזהר ואת וולף, עושה עבודה רגישה ומדויקת בהחלת עמודי התיאוריה על יצירות הספרות שבהן היא מתמקדת. מאוד אהבתי את ההבחנה שלה בין סוגים שונים של דמויות ב"אל המגדלור" מבחינת יכולת ההתבוננות: ישנן דמויות מתבוננות, ואלה שאינן מסוגלות לכך, ואחרות שנמצאות בשלב מעבר. "אל המגדלור" מתאר חופשה משפחתית אי שם באנגליה בראשית המאה הקודמת. בני המשפחה כמהים להגיע למגדלור, אך רק שנים אחר כך, לאחר מות האם, הדבר מתממש באופנים שונים.

מתבוננת מובהקת היא מרת רמסיי הרגישה, האִמהית, שאת התבוננותה משווה גלעד לאור המגדלור החודר למעמקים אך אינו כובש. אופן ההבטה שלה באובייקטים ובאנשים הופך בעצמו לאמנות, אמנות של חיים, והיא מגיעה לחוויות־על. מר רמסיי בעלה, ראש המשפחה ומדען מזהיר, מתואר כמי שאינו מתבונן אלא סגור בתוך עצמותו המיוסרת והמנותקת. גלעד מנתחת את היצירה באופן אישי ומקורי, והשלבים של המסע הלירי אכן מתאימים להתרחשויות הנפשיות, כאילו בנתה וולף את היצירה על פי התהליך שמציינת גלעד.

ב"אל המגדלור" הדמויות שונות זו מזו בגיל, במנטליות, באופי. ב"ימי צקלג" לעומת זאת כולם צעירים מאוד, באותו מצב, באותו מקום, לפני משימה צבאית, ולכן נוצרת תודעה קולקטיבית הקשורה לעולם הפיסי ולעולם החברתי. גלעד ממחישה שלבים של כיסופים, השהיה, התבוננות והתגלות, וכמו ב"אל המגדלור" גם בספר זה ישנן דמויות מתבוננות, בלתי מתבוננות וכאלה שבשלבי ביניים.

אצל שני הסופרים, מעבר להבדלים הבולטים, יש תיאור של מסע הנפש, מסע אל הרגע החווייתי העמוק; ההתרחשויות בשני הספרים הן תודעתיות, אבל יש בהן אקטיביות רבה. במקום עלילה נרקם אצל וולף מקצב הנוצר על ידי מבנה של אירועים זעירים והשהיות, מעין תנועה גלית. גם אצל יזהר, כמו ברומן של וולף, ישנה תנועה גלית הנוצרת על ידי המקצב של "קו" ו"כתם". הקו הוא ההיבט הלינארי, החיצוני. הכתם הוא התנועה הנפשית. ההשהיה. אלה מושגים של יזהר עצמו. מתח פנימי רב הכרוך בדרמה של הנפש משותף לשני הסופרים.

בכתיבת סקירה על ספר עיוני מוצלח תמיד אני חווה אותו תסכול בשל אי היכולת למסור את מלוא העושר והתובנות, הציטוטים, כלי הניתוח ושאר רשמים דקים מן הדקים. אוצרות אנוש שהן אוצרות הספר. ולכן אני יכולה רק להמליץ: לאוהבי וירג'יניה וולף, לאוהבי יזהר, לפילוסופים שבין הקוראים, למחפשי הדרך הרוחנית, לחוקרי ספרות, לגולי הודו, למשוררים – מחקר מקורי וחווייתי שמעטים כמותו.

בסוף הספר מופיע נספח: ראיון שערכה מירי גלעד עם ס' יזהר. הראיון מרתק ואינטליגנטי מאוד, מאלף ממש. לא להחמיץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון שלח תשע"ג - שבוע הספר - 825, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: