תורה בלי "מדע של סתירה" | ישי פרנקל

"חכמת ישראל" הטילה אימה אך גם קסם על מלומדים אורתודוקסים, שביקשו לאמץ את יסוד האמת שבמדע מבלי לפגוע במסורת והקימו חלופות המהלכות בין הטיפות

ביקורת מבוקרת

אלטרנטיבות אורתודוקסיות 
ל"מדע היהדות" 1873-1956

אסף ידידיה

מוסד ביאליק, 2013, 415 עמ'

תנועת "מדע היהדות" שראשיתה בגרמניה של תחילת המאה התשע־עשרה הציבה אתגרים לא פשוטים בפני האורתודוקסיה. מתודות הלימוד החדשות ברוח המדע בן התקופה, היחס האובייקטיבי – כך לפי החוקרים החדשים – למקורות המסורתיים והמסקנות המחקריות שהעלו ערערו על ערכי המסורת בשם המדע, שאותו תפסו כמקור סמכות אוניברסלי ונגיש לכול. תמונת העבר המסורתית הדוגלת בתורה משמים ולפיה – בניסוחו של הרמב"ם – "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו" הלכה ונסדקה.

חרך הצצה לאיום שהעמיד "מדע היהדות" בפני שלומי אמוני ישראל אפשר למצוא בספרו של הרב אלחנן וסרמן מראשית המאה ה־20:

במאה האחרונה נוצרה בגרמניה יצירה, שכדי לשבר את האוזן קראו לה "חכמת ישראל". ליוצרי אותה חכמה הייתה תכלית מוגדרת: לחלל את כל הקדוש ליהודים, לעקור את האמונה בקדושת התורה, לנתץ את הסמכות של חז"ל ולהשפיל את חכמי התלמוד (עמ' 11).

הספר שלפנינו עוסק בניסיונותיהם של מלומדים אורתודוקסים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 להעמיד אלטרנטיבה אורתודוקסית ל"מדע היהדות". בלשון אחר – ליצור "מדע יהדות" אורתודוקסי. נוצרה דיסציפלינה ייחודית, שאימצה הרבה ממתודות המחקר של "מדע היהדות" ועם זאת הייתה בעלת מאפיינים אורתודוקסיים. יצור כלאיים שראשיתו תגובת נגד למדע היהדות אך המשכו בהטמעת שיטות חשיבה ואנליזה בתוך הבית פנימה.

המוסד האורתודוקסי הראשון והבולט ביותר בפיתוח "מדע היהדות" הוא בית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר. המוסד שהוקם בשנת 1873 שם לו למטרה להכשיר אליטה רבנית שתתפוס את עמדות ההנהגה ביהדות מערב אירופה ומרכזה. במוקד הלימודים בסמינר היו ההעמקה וההתמדה בלימוד התורה ומקורותיה בדרך המסורתית, אולם לצדו הושם דגש על צירוף הדיסציפלינות המדעיות שהתפתחו מראשית המאה ה־19 והתמודדות עם המסקנות הבעייתיות הנובעות מהן.

ממשיכו של הרב הילדסהיימר ואולי המייצג המובהק של דרך השילוב של הסמינר – הרב דוד צבי הופמן – הסביר את תפיסת עולמו במבוא לספרו שו"ת "מלמד להועיל": "…אשר על כן אמרתי לנפשי אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. אני לא נמנעתי לרדת אל אניות תרשיש ההולכות דרך ים הביקורת, אני קריתי ושתיתי ממימי הדעת, פירשתי סדר נזיקין על פי השכל והמדע, חברתי כמה חיבורים על דרך הביקור, עמלתי בכל כוחי לפרש התורה על פי פשוטה בהסכם עם קבלת חז"ל, ובכל זאת דרך רבותי הקדושים לא עזבתי, חידשתי חידושים בדרך פלפול" (עמ' 115 בספר).

חופש המדע

דרך השילוב של מדע היהדות האורתודוקסי לוותה בביקורת רבה כנגד העוסקים בתחום, ביקורת שבאה הן מצד אנשי "מדע היהדות" הלא־אורתודוקסים והן מצד האגף השמרן והחרדי, ברובו ממזרח אירופה. אלה טענו שאי אפשר לעיסוק מדעי עם הנחות יסוד שאין לערער עליהן, ואלה ביקרו מנגד וטענו כי אין לסטות מדרך הלימוד הנהוגה מימים ימימה וכי אין להכניס שפחות ומשרתות אל תוך הבית פנימה.

אלא שגם בקרב המלומדים האורתודוקסים שעסקו במחקר מדעי היהדות נוצרו מתיחויות על רקע שאלת הגבולות – מה ניתן לפתוח ומה לא. מתי יש להיעזר באזמל הביקורת המדעית ומתי יש להחזירו לנדנו. אחת הפנינים בספר שלפנינו היא מסכת חליפת מכתבים בין הרב ברנרד רבל, ממייסדי ישיבת רבי יצחק אלחנן (אחר כך "ישיבה אוניברסיטה" בניו יורק), לבין פרופ' יעקב נחום אפשטיין, מגדולי חוקרי ספרות ההלכה.

בשנת 1924 פנה הרב רבל אל י"נ אפשטיין, שהיה אז מרצה בבית הספר הגבוה למדע היהדות בברלין, וביקש שיצטרף לסגל המורים במוסד שבראשו עמד. הוא חיפש יהודי מאמין "להורות בהישיבה ואשר יראה את הדרך להתלמידים המצויינים בישיבה… לעבוד עבודה מדעית מדויקת בשדה חכמת ישראל" (עמ" 360־356).חליפת המכתבים חושפת את הבדלי הדעות ביניהם באשר ליחס בין אמונה וביקורת ובאשר להגדרת המושג "חופש המדע". הרב רבל צמצם את המושג. הוא שלל "מדע של סתירה", קרי מדע שפותח פתח לשאלות שעשויות לפגוע בעיקרים מסורתיים: "ודאי שמדע של סתירה אינו לפי רוח הישיבה וגם לא לפי רוח המדע האמיתי ומדע שלסתירה יש לנו די והותר במדינה זו. יסוד הישיבה היא המסורת שלנו".

אפשטיין, לעומתו, דגל בגישה פתוחה יותר: "ובנוגע לדרישתי בדבר 'חופש המדע', אמנם כן חושב אני את עצמי לבונה ולא לסותר, אבל כבודו יודע שאי אפשר לבניין מדעי ללא סתירה: סתירה לשם בניין". ובאופן מפורש יותר, בתנאים להעסקתו שהציב אפשטיין לרבל הוא דרש "חופש המדע – כלומר שאתם מאמינים בי ומוסרים את הדבר לידי לעשות כפי רוח בינתי… אם אין אמון בי – אין כלום". סופו של הסיפור הוא שהרב רבל העדיף שלא לגייס את פרופ' אפשטיין לשורות המוסד, ולבסוף הוא התמנה למרצה וחוקר במכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית.

אבי תנועת "חכמת ישראל". יום טוב ל' צונץ ציור: מוריץ אופנהיים

אבי תנועת "חכמת ישראל". יום טוב ל' צונץ
ציור: מוריץ אופנהיים

שאלות מהדהדות

שאלת האובייקטיביות וחופש המחקר של החוקר האורתודוקסי עלתה לדיון שוב ושוב. העמידה בתווך, בין קוטב המחקר "לשמו" לבין ההיצמדות למסורת, ממשיכה להעסיק לומדים וחוקרים עד ימינו אנו. אחד מחכמי זמננו שנפטר בתקופה האחרונה, עמוס חכם, התייחס במאמר שכתב לרקע לכתיבת פירוש "דעת מקרא" על התנ"ך, פירוש מסורתי שמשלב הרבה מהמחקר המדעי: "הגישה הרווחת בין המבקשים לאחד את האמונה התמימה עם המחקר המדעי היא לקבל את מסקנות המדע כל עוד שאינן סותרות את האמונה. וכשהם נתקלים במסקנות שלפי דעתם סותרות את האמונה, הם מבקשים להוכיח שהמסקנות אינן תקפות מבחינה מדעית" (עמ' 343. ההדגשה במקור. המאמר המקורי משנת 1987). נדמה שאין מה להוסיף על דבריו הקולעים והאירוניים משהו.

הספר שלפנינו מעניין מאוד, ומספק סקירה מקיפה וממצה. יש פרקים שבהם נדמה שיש אריכות יתר, ואולי ניתן היה לקצר מעט או לעבות את הערות השוליים. הספר מסתיים בתקופה שמיד לאחר השואה. לטענת המחבר נעוץ הדבר בעובדה שהמחקר האורתודוקסי כמעט נעלם בתקופה זו כתוצאה מחורבן מרכזי התורה באירופה ומההלם שאחז בעם היהודי כתוצאה מכך. מרכז הכובד עבר כעת לתחומי עיסוק אחרים. ניסוח יפה לדברים נתן החוקר קלמן מירסקי בשנת 1945: "במקום ריבוי הידיעה ההיסטורית שפשתה בנו בדורות האחרונים יש צורך בחיזוק ההכרה ההיסטורית" (עמ' 377).

המעבר הוא אם כן מעיסוק במחקר אל עבר תחום החינוך – הקניית הידע והערכים. קליטתה של העלייה הגדולה והמאבק על החינוך והצביון הדתי של מדינת ישראל שאבו את מרב האנרגיות, הכלכליות והאינטלקטואליות, ולא הורגשה עוד דחיפות לעסוק ב"מדע היהדות" האורתודוקסי.  נקודת המעבר משלהי ימי השואה לימינו אנו נמצאת בתפר שבין ההווה לבין העבר, בין תחומי האקטואליה לכר העיסוק ההיסטורי, ונראה כי המחבר חש שלא בנוח לעסוק בתקופה זו. 
אולם השאלות העולות במהלך הקריאה בספר ממשיכות להדהד.

מפעם לפעם עולים אל פני השטח חילוקי דעות מהותיים וויכוחים נוקבים הנוגעים לסוגיה שבמרכזו של הספר. כאלה הם הדיונים הציבוריים בנושא הדרכים הראויות ללימוד התנ"ך כמו גם ללימוד התלמוד. מכוני הוראה ומחקר משולבים בישיבות, המחלקות הרלוונטיות באוניברסיטאות ובתי מדרש אקדמיים־אורתודוקסיים עוסקים עדיין בסוגיות אלה. האם זהו שריד לעבר או שאולי עוד נכונה פריחה למדע היהדות האורתודוקסי? ימים יגידו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ג - 824, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ישי פרנקל מציג כאן שאלה מעניינת ביחס למה שמכונה "מדעי היהדות" האם המתודה הפרשנית הזו למקורות יכולה להועיל ללימוד ה"קלאסי" או שמדובר בשתי מערכות פרשנות נוגדים לחלוטין

    דומני שכשמדובר בחקר המקרא הדבר בעייתי מאוד ואילו בתלמוד אפשר דווקא למצוא הרבה מתודות שיכולות להעשיר את הלימוד המסורתי

    בעניין זה אמליץ למעוניינים לקרוא את מאמרו המקיף והיסודי על העניין של הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעל ה"שרידי אש" שהיה ענק בהלכה ובלימוד המסורתי וידיו רב לו גם במחקר התלמודי האקדמי ב"שרידי אש" חלק ד' במאמרו על חקר המשנה

    הרב ויינברג מדגיש את היתרונות שיכולות לצאת ממחקר זה אך הו מדגיש בפתח דבריו באופן בהיר שאל לחוקרים לזרוק לפח את כל עולם הלימוד שהיה מאות שנים לפניהם כאילו עד שאנשי המחקר התלמודי הגיעו לעולם כולם חיו בעלטה ובחשכה וחוקרי התלמוד "גילו את האור"

    מי שבזמנו "פולמוס הרבדים" העסיק אותו יוכל למצוא במאמרו של הרב ויינברג תובנות מעניינות על כל מה שעלה בפולמוס זה ויחכים מכך

    גישה ביקורתית יותר כלפי מדעי היהדות מובאת בספר המעניין של שחר פלד "מגרסת הזהויות" -הספר מדבר על הכשלים והבעיות וזרמי העומק של "מדעי היהדות" כפי שהומצאו בגרמניה של המאה ה19 למניינם

  2. וכאן מוגש למתעניינים מאמרו של הרב חיים נבון על ההבדל בין המחקר התלמודי ללימוד הישיבתי הבריסקאי ובו הרב נבון מסביר מדוע הוא חושב-כמו רבו הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א-שלימוד גמרא במתודה המחקרית לא רלוונטי ללימוד גמרא בעיון הישיבתי ומטרות לימוד אלו שונות :

    http://www.daat.ac.il/daat/toshba/horaat/halimud-2.htm

  3. בהקשר של לימוד תורה מסורתי מול מדעי היהדות רצוי לזכור שלמרות שמדובר בעיסוק באותם כתבים המטרה בלימוד ורמת הדגשים שונה מאוד וכך אם במחקר התלמודי יחקרו בדקדוק במחלוקת תנאים בדיוק כל תנוא מאיזה דור הוא ובאיזו חברה וכד' בלימוד הישיבתי יותר יתאמצו בדברים כשלעצמם שנידונים ולא על ה"מסביב" שנידון בדגש פחות בהרבה

    יש סיפור ידוע על צונץ המוזכר במאמר שבעיר אלטונה הוא התמודד לרבנות העיר מול הרב יעקב אטלינגר זצ"ל בעל ה"ערוך לנר" ובוועדה הבוחרת ביקשו מכל מועמד שיאמר מה היתרון אצלו לעומת המתמודד השני

    הרב אטלינר אמר לאנשי הוועדה ש"אם אתם רוצים לדעת מה רש"י לבש תבחרו בצונץ אם אתם רוצים לדעת מה רש"י אמר תבחרו בי"

    האנקדוטה הזו אומרת הרבה על העניין המבואר יפה במאמר של הרב נבון שהבאתי אליו קישור בתגובתי הקודמת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: