מאמין בילדים | שמואל זעפרני

הרב מרדכי אליהו זצ"ל התחיל את דרכו כמחנך בתלמוד תורה ולא פסק ממלאכתו זו גם כששימש כראשון לציון. שלוש שנים להסתלקותו

אנחנו נמצאים עתה שלוש שנים לאחר פטירת מרן הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו זי"ע. הרב נודע בציבור בעיקר כמקובל וכאיש מופתים, אך אלו המכירים את הרב ואת קורותיו במלואם יודעים שאין זו התמונה בשלמותה; הרב היה קודם לכול איש הלכה ופוסק יצירתי ומקורי, בעל ידיעה רחבה מאוד בכל מכמני הספרות התורנית. מעל כל זאת היה מחנך, איש חינוך פשוטו כמשמעו. לא רבים יודעים כי בתחילת דרכו שימש הרב מחנך בבית ספר יסודי בירושלים, במשך למעלה מחמש שנים. במהלך השנים הללו גיבש לעצמו תפיסה חינוכית יהודית ברורה.

הדברים שאכתוב מבוססים על ההיכרות האישית וארוכת השנים שלי עם הרב. במשך למעלה מכ"ב שנים שימשתי ראש לשכתו, במהלכן שהיתי בקרבתו ימים ולילות. חלק מרשמיי העליתי על הכתב בכרך הראשון של ספרי "דורש טוב לעמו", שכבר ראה את מכבש הדפוס, ובכרך השני, העוסק בביוגרפיה של הרב ועומד לצאת בקרוב. גם המקורות הכתובים ישמשו לנו מקור נאמן בלימוד שיטתו החינוכית של הרב. אמנם הרב מיעט לכתוב והרבה לדרוש בעל־פה, אך זכינו וחלק מתורתו שבעל־פה יצאה לאור.

"צריך להחיות את נפשם של הילדים". הרב מרדכי אליהו  צילום: מרים צחי

"צריך להחיות את נפשם של הילדים". הרב מרדכי אליהו
צילום: מרים צחי

דוגמה אישית

בתחילת דברי ציינתי שהרב גיבש לעצמו עקרונות חינוכיים כשעסק בחינוך בפועל, אך האמת היא שעקרונות אלו הם עקרונות היסוד של החינוך המסורתי שקיבל מרבותיו. הרב אליהו, שנולד בירושלים בשנת תרפ"ט (1929), זכה לגדול ולהסתופף בצלם של מחנכים דגולים – החל מאביו, המקובל הרב סלמאן אליהו ז"ל, רב ומחנך בישיבת "פורת יוסף", ולאחר מכן ראש ישיבת "רחובות הנהר", עבור דרך דודו, הרב יהודה צדקה, לימים ראש ישיבת "פורת יוסף", וכלה בראש הישיבה הרב עזרא עטיה.

בילדותו, מגיל חמש ועד גיל שלוש־עשרה (בין השנים תרצ"ה־תש"ב, 1942־1935), למד הרב בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. בבית אולפנה זה למדו כמה מאות תלמידים, וביניהם היה גם הרב עובדיה יוסף (לימים ישמשו השניים בכתר ה"ראשון לציון" בזה אחר זה). מספרים שכבר כשהיה הרב רך בשנים, בן שבע שנים בלבד, היה יושב בין לומדי "פורת יוסף" ומאזין. מגיל צעיר ניכרים היו בו ניצני אהבת התורה והזריזות לכל דבר שבקדושה, עד שאמרו עליו יושבי בית המדרש "זה הקטן גדול יהיה". וכמאמר אנשים: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (ברכות מח, א), שהפרי המשובח ניכר בטיבו כבר מתחילת גידולו.

בשנת תשי"א (1950), כשהיה הרב בן עשרים ואחת לערך, החל לעבוד כמלמד בתלמוד תורה "מגן דוד" שברחוב דוד ילין שבעיר החדשה שעתיים ביום. במשך כחמש שנים לימד הרב את ילדי כיתתו, בני ארבע, חמש ושש, שיעורי תורה ומשנה בצורה מרתקת ביותר. אחד מתלמידיו דאז מספר שבכיתתו של הרב שרר תמיד השקט ואף ילד לא הפריע. אחת הסיבות המרכזיות לאהבה שרחשו לו התלמידים הייתה הדוגמה האישית שנתן. תלמידיו באותם הימים מספרים שרבם לא היה יוצא מהכיתה בהפסקה כשאר המורים, אלא היה מנצל את הזמן לשיחות אישיות עם תלמידיו, שיחות עידוד וחיזוק. בסיום השיחות עם תלמידיו היה מוציא מתיקו ספרון משניות ומשנן משנה אחר משנה עד שהגיעה שעת התחלת השיעור. כמובן שהייתה בכך דוגמה אישית נפלאה לתלמידים שראו כיצד רבם שוקד על התורה בשקיקה בכל רגע פנוי.

 כמו כן הנחה הרב את שומעי לקחו שלא לשקר לקטנים, לא רק מפני האיסור שבאמירת שקר אלא גם מפני החשש שהם יתרגלו בכך. "הילד הקטן", אמר הרב, "מבין וקולט מיד אם משקרים לו או לא, והוא יורה לעצמו היתר לשקר כפי שהגדולים – הוריו ומחנכיו – שיקרו לו. הקטנים מתחנכים לפי מה שהם רואים שהמבוגרים עושים". כדרכו, הרב הצמיד לכך הנחיה מעשית:

ייזהר ההורה שלא להבטיח לילד פרס בעבור התנהגות טובה או בעבור פרק משנה שילמד, אם לא ברור לו בוודאות מוחלטת שהוא יעמוד בדיבורו וייתן לילד את הפרס.

לחיזוק חשיבות הדוגמה האישית, רגיל היה הרב לספר מעשה מבדח ממעשיותיו של ה"בן איש חי". כידוע, אמו של הרב, הרבנית מזל ע"ה, הייתה נכדתו של הבן איש חי.

וכך היה מספר: מעשה באב אחד שראה את בנו אוכל כמה פרוסות לחם מבלי ליטול ידיו קודם לכן. חמתו של האב בערה בו, והוא משך מאי־שם סרגל מתכת כדי להכות בו על יד בנו. אחז האב את יד בנו בידו האחת והניף את הסרגל בשנייה. כשראה הבן את הסרגל המאיים, הוא משך את ידו בפחד, והסרגל פגע בידו של האב… ברח הבן לחדרו והסתגר שם, והאב אחז בידו הכואבת ויילל בקולי קולות: "אַי… למה זה מגיע לי? אַי…". אמרה לו אשתו: "שמא היד שקיבלה את המכה – קיבלה אותה בדין?". שהרי כשהבן רואה את אביו נוטל ידיים לפני האוכל, גם הוא נוהג כן ונוטל ידיים, אך אם היד הזאת עצמה אכלה לחם בלי נטילת ידיים, אולי בגלל זה היא קיבלה את המכה מהסרגל…

מהכלל הזה גזר הרב פרטים רבים: "דבר אתה בנחת, ובניך ידברו בנחת כמוך! דקדק במצוות – והם ילמדו ממך לקיים כל מצווה בשמחה! התפלל בכוונה – וגם הם יעמדו כמוך בתפילה בדממת קודש!" הרב ז"ל הוסיף ואמר ש"אדם צריך לחנך את עצמו וגם את ילדיו", שכן הדוגמה האישית היא לעתים חינוך אישי־עצמי; אם אדם לא זכה לחינוך נאות – עליו לחנך את עצמו כדי שיחנך כראוי את ילדיו. במקרה כזה, הדוגמה האישית אינה "גרסא דינקותא" שהאדם מקיים בלא קושי, אלא תוצר של עבודה מודעת ומתחדשת על מידותיו והנהגותיו של האדם – וכל זאת כדי שמעשיו ישמשו דוגמה אישית לילדיו.

להאיר את הקטנים

בשנים האחרונות רגיל היה הרב לדבר על נושאים הקשורים לחינוך הילדים בעיקר בשיעורו השבועי לפרשת אמור. מדוע דווקא אז? מה יש בה בפרשה העוסקת בהלכות הכהן והמשכן שקשור לחינוך? בתחילת פרשה זו מופיע הרעיון היסודי של החינוך, והוא: למבוגרים יש חובה וזכות לחנך את ילדיהם.

בראש הפרשה נגלה ה' למשה ומצווה עליו להודיע לכהנים כי עליהם להיזהר שלא להיטמא בטומאת מת, איסור חמור שהכהנים מקפידים לקיימו גם בימינו כשבית המקדש חרב: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). הציווי ברור, אך הלשון לא; מדוע נכפל הפועל בפסוק ונכתב "אמור ואמרת"? הרי די היה לה' לומר למשה "אמור" אחד בלבד? חכמינו עמדו על הכפילות הזו וקבעו כאן כלל חשוב: "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים".

פשט הדברים הוא שישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור. האזהרה מוכפלת מפני שקהל היעד כפול: מבוגרים וגם ילדים. על הפירוש המקובל הוסיף הרב זצ"ל ודרש ש"להזהיר גדולים על הקטנים" אינו רק מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע". כלומר, אם האבא שומר ומקיים את המצוות בזהירות יתרה, הרי שהוא מאיר ומזהיר גם על הקטן.

בשעה שמחוגים שונים יוצאים קולות התנגדות לכך שההורים יכולים לחנך את ילדיהם – מדוע שההורה יכפה את דעתו וערכיו על הילד ויקבע לילד את עתידו, הם שואלים בצדקנות – עלינו להכריז בקול ברור וחד כי היהדות מטילה על האב חובה לחנך את בנו ובתו בדרך התורה והמצוות, חובה שהיא זכות. את הקול הזה נשא ברמה ובגאון הרב זצ"ל עוד בצעירותו, ואף שילם על דבקותו בעניין מחיר כבד, כפי שנספר עתה.

הימים ימי קום המדינה. המדינה הצעירה עוד לא התאוששה מהמלחמה הקשה שנכפתה עליה בידי שכניה הערבים, וכבר נכון לה אתגר חדש, חיובי דווקא, קליטת העלייה. מעולם לא התמודדה מדינה כלשהי עם מסה כה גדולה של מהגרים ועם קצב גידול אוכלוסייה כה מהיר. לאחר שלא נותרו מקומות דיור בערים ובכפרים, הקימה המדינה מחנות לקליטת עולים. במסגרת העלייה ההמונית עלו כחמישים אלף מיהודי תימן במבצע “על כנפי נשרים“, ומרביתם שוכנו במחנות

העולים. במחנות ציפו העולים לקבל חינוך לפי רוחם, אלא שבהגיעם לארץ התנסו התושבים החדשים בניסיון קשה: בחלק ממחנות העולים פעלו נציגים של מפלגת השלטון במטרה להביא את העולים לעזוב את דתם ולזנוח את מורשת אבותיהם. איש לא שאל את העולים באיזה זרם חינוכי הם חפצים; ליושבי המחנות לא ניתנה האפשרות לבחור את אופי החינוך של בניהם, והכול חונכו תחת שבט “החינוך האחיד“, שהיה, למרבה הצער, חינוך שלא תאם כלל להשקפת עולמם הדתית של מרבית העולים. אל מול המציאות הקשה והפגומה הזו קמו הרב זצ“ל וחבריו והחלו לפעול לתיקונה.

זכות שהיא חובה

בשנת תש"ז (1947), מעט קודם להקמת המדינה, החלו השאלות הציבוריות הללו להעסיק את הרב. הרב היה צעיר מאוד, רק בן שמונה עשרה שנים לערך, ואף על פי כן הוא וחבריו עסקו בפעילות חינוכית תורנית במחנות העולים; הרב זצ"ל וכמה מחבריו לספסלי הישיבה כיתתו רגליהם ממחנה למחנה כדי למסור שיעורי תורה, אך כמעט בכל מחנה שאליו הגיעו נתקלו באותם מחזות מבהילים של כפייה חילונית ופגיעה בקודשי ישראל. במקביל, כבוד התורה והמצוות נרמס בראש כל חוצות ללא מחאה; תחבורה ציבורית החלה לפעול בשבתות בירושלים וגם בעלי כלי רכב פרטיים קרעו את שלוות השבת ברעש מנועיהם; כמה וכמה מסעדות ובתי קפה נפתחו בשבת ואטליזים לממכר בשר טרפה ובשר חזיר הציגו את מרכולתם בפומבי. כל אלה פגעו בנימי נפשו של הרב וזעזעו את רוחו.

זמן מה לאחר מכן, בסביבות חג הפסח של שנת תש"י (אפריל 1950), נפגשו חמישה חברים בפנימיית ישיבת "פורת יוסף". התחושה שרווחה בקרב חברי הקבוצה הייתה שאין איש שיכול ורוצה לעמוד בפרץ הכפייה החילונית מלבדם; המעשים שלהם היו עדים והלך הרוח שבו היו שרויים הביאו את הרב וחבריו למסקנה שיש לעשות מעשה.

באותה פגישה הרת־גורל החליטו החברים על הקמת מחתרת שמטרתה ברורה: החדרת גאווה יהודית. הם האמינו כי באמצעות הארגון המחתרתי יוכלו להשליט חיי תורה במדינה ובין היתר לדאוג לחינוך מתאים לילדי העולים. וכך, שנתיים לאחר הקמת המדינה, נפל דבר בישראל: מחתרת "ברית הקנאים" קמה. לא נאריך עתה בתיאור מעשי אנשי המחתרת ודרכי פעולתם, רק נאמר שבסופו של דבר נתפסה המחתרת בידי סוכני השב"כ ואנשיה נידונו לתקופות מאסר. מסיפור זה נלמד על החשיבות הרבה שראה הרב זצ"ל בחינוכם של ילדי ישראל לתורה ולמצוות, ואת מידת דבקותו הרבה בכך.

כל הורה – אב או אם – צריך לראות בחינוך ילדיו אתגר חיובי חשוב. זכות עצומה נופלת בחלקו של כל אדם העוסק בחינוך ילדים – ילדיו וילדי אחרים. אך הזכות היא גם חובה, כמו שפתחנו, כיוון שעתידו הרוחני של הילד תלוי גם בחינוך שמעניקים לו הוריו; ומשום כך קבע הרב, באחת מדרשותיו, כי "כפי שברפואה אדם מחפש את הרופא הטוב ביותר לבנו, כך בחינוך ילדיו צריך האדם לבקש אחר הטוב ביותר". ומשום כך "לא ישלח את בנו לבית ספר שאינו דתי בגלל שהוא קרוב יותר לביתו, או בגלל שמשלמים בו פחות כסף. אלא ידע האדם שההשקעה בחינוך הבן, שיגדל לתורה ויראת שמים, זו ההשקעה הטובה ביותר". וסמך לכך את דבריו הידועים של הרמב"ם, שכשם שבחולי הגוף האדם מתרחק מכל דבר שהוא "ספק ספיקא מזיק", כך חייב אדם להפריש את בנו מחברה רעה, מספק ספיקא שיכול להינזק.

תקווה מבני עניים

התלמידים מספרים שהרב לימד אותם בחום ובאהבה כאילו היו בניו ממש. אחד מתלמידיו סיפר שפעם אחת עשה מעשה חמור שבגינו היה עליו להיענש ולקבל נזיפה קשה. כשעמד התלמיד לפני הרב כדי לקבל את עונשו נהג הרב כדברי חז"ל "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א); הוא העניש את התלמיד הסורר, אך בה בשעה נתן לו סוכרייה להמתקת העונש. אותו תלמיד, שכבר בגר, זכר את הרגעים ההם גם שנים רבות לאחר מכן. הוא אמר שאף שקיבל עונשים רבים בימי חייו, מעולם לא קיבל נזיפה כל כך אוהבת כמו בפעם ההיא.

בנוגע להכאה חינוכית אמר הרב ע"ה שדווקא "הערה אחת, במקום הנכון ובשעת המעשה, מועילה יותר ממאה הכאות", שכן המכה מותירה אצל הילד פגיעה נפשית עמוקה ומשקעים שליליים ביותר, ו"על כך אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (יז, י): 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'. גם כשאדם גוער או מעיר לבנו", הנחה הרב ע"ה, "יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. עליו להראות כלפי חוץ פנים כועסות, אבל בלבו פנימה לא יכעס. כך יתקבלו הדברים".

מדודו, הרב יהודה צדקה ע"ה, למד הרב להתפלל על תלמידים שהקשר בינם לבינו היה רווי מתחים ולא תקין; על אותם תלמידים היה מתפלל שייתן ה' בלבם ובלבו שיאהבו זה את זה. אם נוכח היה לראות שלא די בתפילה לבדה, היה מוסיף וגם מתענה, עד ששמע ה' את תפילתו והתלמיד חזר למוטב וללמוד כנדרש.

הרב האמין ביכולתו של כל תלמיד להשתנות לטובה. הוא היה מקרב אליו את הבחורים החלשים ודואג להם כדי שיישארו בישיבותיהם ולא ייפלטו לרחוב. פעם, כשכבר היה לראשון לציון, אמר לאחד מראשי הישיבות כי "הישיבה היא לעתים כמו בית חולים", שכן תפקיד הישיבה הוא לרפא מבחינה רוחנית את הלומדים בה. ראשי הישיבה הם רופאים המרפאים את תלמידיהם על־ידי לימוד התורה, המידות הטובות ודרך הארץ.

משא כבד מוטל על כתפי הרבנים, אמר. עליהם לקחת את אלו שמתקשים, את אלו שיש להם קשיים אמוניים וקשיים אחרים, ולרומם אותם מעלה מעלה. אם המלמד רואה שההצלחה לא ממשמשת לבוא, אסור לו להתייאש ולהוציא את התלמיד מהישיבה; החכמה היא להתמודד דווקא עם אותם תלמידים מתקשים ולעשות כל מה שניתן כדי שיישארו בישיבה וילמדו תורה.

הרב ע"ה, שהכיר את תופעת נערי הרחוב, קבע ש"צריך להחיות את נפשם של הילדים הצמאים לתורה, אך אין להסתפק רק בלימוד בני ישיבות בתוך כותלי הישיבה, אלא צריך ללכת ממקום למקום, כר' חייא, ולהכניס בכולם את אור התורה, את סם החיים, כדי שלא ירעו בשדות זרים". ויפה דרש ויפה קיים; שכן, כפי שנספר בהמשך, הרב פעל רבות למען חינוך ילדי העולים במחנות. את הדבקות בלימוד תורה בכל מקום ומקום ולכל דורש למד מחמיו, הרב נסים עזראן ע"ה. הרב עזראן הקים את ישיבת "בית שמואל" בירושלים

מבית מדרש זה יצאו כמה וכמה תלמידי חכמים שהיו אחר כך לרבני יישובים וראשי ישיבות. אך למרות שרבו התלמידים בישיבתו, תלמידים חכמים ושקדנים, קיבל אליה הרב עוד תלמידים: כאלו שנדחו מישיבות אחרות. הוא ידע שאם לא יקבלם לישיבתו, ימצאו עצמם נגררים אחר יצרם ומתרחקים מתורה ומצוות. רגיל היה לומר את דברי חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא, א), ואכן דווקא מאותם תלמידים שליקט מעברי פי פחת יצאה תורה ואורה.

כשהיה הרב לראשל"צ, נפגש לראשונה עם הרב שך. היה זה בחודש ניסן של שנת תשמ"ג (1983). במוצאי שבת הגדול של אותה שנה, הגיע בשעה מאוחרת לבית הרב שך ומצאו עוסק בלימוד סוגיה. לאחר שהתפלפלו מעט, הרב ש"ך העלה על נס את שליחותו החינוכית של הרב בדורנו, וביקש ממנו להקים מוסדות חינוכיים גדולים להפצת תורה בכל אתר ואתר בארץ ישראל.

בחינות מתחלפות

הרב ע"ה ידע להתאים את דרישותיו מהתלמידים לגילם ואישיותם של התלמידים; ראש ישיבה ותלמיד מספרים שני סיפורים הפוכים על דרכו בקודש של הרב בעת בחינת תלמידים בתורה, ואין זאת אלא מפני שהתלמידים שונים היו, בני גיל ואישיות שונה.

כשהייתי תלמיד בתלמוד תורה, מספר הרב מרדכי מוצפי, הגיע הרב לכיתתנו כדי לבחון את התלמידים בגמרא. לא הייתי מראשוני הנבחנים ולכן יכולתי להסתכל על הנהגותיו של הרב בשעה שבחן תלמידים. ראיתי שהרב אינו מעביר שאלה מתלמיד שלא ידע לענות עליה לזה שאחריו, אלא היה שואל את הבא אחריו שאלה אחרת, חדשה. הבנתי שהרב לא רצה שתלמיד יענה על שאלה שקודמו כשל בה, כדי שהתלמיד הראשון לא יתבייש.

שמתי לב גם לכך שמעטים מאוד לא ידעו לענות על שאלותיו, ולא בגלל שקלות היו, אלא מפני שהרב הדריך את הנשאל בדרכו אל התשובה הנכונה; אם התלמיד היה מגמגם במילותיו, היה הרב מכווין אותו ומעודד אותו עד שענה את התשובה הנכונה. ואף על פי כן, כשהגיע תורי להיבחן, לא ידעתי לענות על שום שאלה משאלותיו. היראה והפחד מהמעמד הגדול אטמו את מוחי וסגרו את שפתיי.

כשראה הרב שאיני עונה, הוא הבין מה קרה, ומיד אמר שהוא מתנצל ומבקש סליחה שכן שאל אותי שאלה שאינה בדפים שעליהם אנו נבחנים. הבנתי שהרב נמצא איתי, ולא נגדי. התאוששתי ולשאלתו הבאה כבר עניתי תשובה נכונה. בתום המבחן פתחתי מיד את הגמרא כדי לראות האם באמת השאלה הראשונה לא הייתה בדפים שעליהם נבחנו והתברר לי שהרב "טעה" בכוונה, כדי לעודד ילד קטן, שלא יישבר אלא יצמח.

מאידך, הרב שבתי סבתו, ראש ישיבת "מצפה יריחו", מספר שכאשר הרב הגיע לישיבה בפעם הראשונה כדי לבחון את התלמידים, הוא שאל שאלות קשות וחריפות. "זה היה לפני שנים רבות", מספר הרב סבתו, "כשהישיבה שכנה בעיר העתיקה, עוד לפני שעברנו למצפה יריחו. בישיבה היה מחזור ראשון בלבד. כאשר הרב, שהיה אז ראשל"צ, נכנס לאולם בית המדרש, השתררה דממה. כל הנוכחים הרגישו יראת כבוד עזה. איש לא יכול היה לפתוח את הפה. במחילה ורעדה רבה ביקשתי מהרב שאפתח אני ואבחן את התלמידים, שהיו רק בני שלוש־עשרה וחצי, כדי להעניק להם מעט אומץ. למדנו אז מסכת ראש השנה.

"כאשר הגיע תורו של הרב לבחון את התלמידים, הוא עמד ושאל במהירות כמה שאלות קשות וחריפות. השתוממתי ואמרתי לרב שהם אמנם למדו מסכת אך דיינים אין הם עדיין. אך הרב לא התרשם מדבריי ואמר שמאחר שהם לומדים גמרא, הם צריכים לדעת אותה על בורייה. הוא המשיך ושאל עוד כמה שאלות קשות, העוסקות בפרטי הפרטים של הסוגיות שלמדנו. הילדים היו המומים בתחילה והתקשו לענות, אך לאחר כמה רגעי התבוננות ומחשבה התחילו האצבעות להתרומם. כשתלמיד ענה, הרב שיבח אותו אך המשיך ודחק בו לדייק את דבריו ולהרחיבם, עד שהתלמיד העונה הגיע לתשובה המדויקת והחריפה ביותר. בזכות זאת שמעתי מתלמידיי תשובות שמעולם לא האמנתי שביכולתם להשיב".

כתוצאה מתפיסה חינוכית זו, מעולם לא הפסיק הרב ע"ה להיות מחנך; גם כשהיה כבר לראשון לציון, וכבר לא עמד בכיתה והורה לצעירי הצאן תורה, הקפיד הרב לבקר בתלמודי תורה ובישיבות. כמו כן ביקר הרב בבתי ספר ממלכתיים ובהם התקבל בסבר פנים יפות וכולם חשו את אהבתו לכלל ילדי ישראל. לא בכדי במשך כל שנות כהונתו כראשל"צ היה הרב כתובת לעלייה לרגל של ראשי ישיבות, ר"מים, מחנכים ומורים גם מהמגזר החילוני שבאו אליו בשאלות קשות הנוגעות במשברי החינוך של תקופתנו.

הרב שמואל זעפרני, ראש ישיבת ההסדר המאירי, שימש ראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

פורסמה ב-24 במאי 2013, ב-גיליון בהעלותך תשע"ג - 824 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יהי זכרו ברוך!

    מאמר נפלא על אדם ענק שקיבל כל אחד ואחד בזרועות פתוחות כך היה הרב מרדכי אליהו זצ"ל שקיבל בסבר פנים יפות את נתן זהבי לראיון בביתו והיה לימים רבו של יהונתן פולארד ושימש כרבם של אגודת "בני נח" של נוצרים לשעבר שעזבו את הנצרות בכדי לקיים את שבע מצוות בני נח עפ"י הדרך שהתורה וההלכה מתווים להם

    יישר כח לרב זעפרני ולמערכת המוסף על פרסום מאמר זה!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: