להשאיר עקבות בחלל | יהודית שלוסברג יוגב

האמן אבשלום אמר לא לבורגנות ובנה את ביתו כתא קטן ולבן שבו המינימום הדרוש בשביל לחיות. לפיו, המקום שבו גר האדם הופך לזהותו העצמית

בשנת חייו האחרונה החל אבשלום בבניית תאי המגורים שלו; שישה תאים־חללים לבנים, כל אחד בעל צורה ייחודית, ובתוכם, בווריאציות שונות של חלוקה, המינימום הדרוש בשביל לחיות: שולחן, מיטה, שרפרף, מדף לספרים, כמה חללי אחסון, שירותים, מקלחת, פתחי אור ואוויר. ששת תאי המגורים עשויים קווים נקיים, לבנים לחלוטין מבפנים ומבחוץ, ומיועדים לחיים בשש ערים בעולם – פריס, פרנקפורט, ציריך, ניו יורק, טוקיו ותל אביב. כעת הם מוצגים בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב.

לבן על לבן

בסיפור זה רב הנסתר על הגלוי: מאיר אשל נולד וגדל באשדוד, אך מת מאיידס בפריס תחת השם אבשלום 29 שנים מאוחר יותר. הוא הותיר אחריו גוף עבודות מרשים, שאותן יצר במשך שש שנים בלבד עד למותו. למרות תקופת פעילותו האמנותית הקצרצרה, נראה שהצליח להטביע חותם על אמנות התקופה. במלאת 20 שנה למותו ולאחר שעבודתו עוררה הדים בתערוכה גדולה בברלין, מוצגת רטרוספקטיבה ראשונה שלו בארץ.

מה שהופך את הביקור בתערוכה לחוויה מיוחדת במינה נעוץ בהזמנה הצנועה התלויה ליד כל ביתן: "נא להיכנס אל התא לבד". נכנסתי אל התא לבד כנדרש, והדבר הראשון שהלם בעיניי היה הצבע הלבן. מרוב לבן הכול נראה היה כאפוף עשן. תא המגורים תחום מאוד, מחושב מאוד ומגביל את תנועות הגוף, שמנסה לארגן את עצמו לתוך היחידה הבסיסית ולהתאים עצמו למידות התא המצומצמות. תוך כדי כך מקבל גופו של הצופה נוכחות פיזית חזקה, כמו התחושה שיש בלבישת בגד שמידותיו קטנות מהגוף. הניסיון להתבונן אל תוך הצבע הלבן, שכן הכול־הכול צבוע לבן, גורם דווקא להיעלמות מידותיו המוגבלות של המקום – הלבן בולע הכול ומייצר תחושה של א־מקום; מעין מקום מנטלי, סוג של מרחב תודעה.

תא חיים המחייב צמצום רדיקלי. תא מס' 1 (פרוטוטייפ), פריז, 1992  באדיבות מוזיאון תל אביב

תא חיים המחייב צמצום רדיקלי. תא מס' 1 (פרוטוטייפ), פריז, 1992
באדיבות מוזיאון תל אביב

תאי החיים הללו נבנו על ידי אבשלום מתוך כוונה לשתול אותם בלב מרחבים עירוניים ולחיות בהם, לבלות בהם את חייו. הם התעתדו להיות בתים ממשיים ולא מוצגים אמנותיים – איי חיים פרטיים בלב המרחב הציבורי. אבשלום לא הספיק לממש את חזונו, הוא מת ממחלתו מעט לאחר שסיים לבנות את הבתים. מבחינה אדריכלית ולפי עדותו מושפעים הבתים משלל דימויים כגון קבר רומי, קונכייה, מגדל תצפית ותאי נזירים, אך במראם הכולל הם מזכירים משהו בין קרונוע לאוהל נוודים. הבתים נבנו תוך התאמה צורנית לערים הספציפיות שנבחרו על ידו. בתא מס' 4, שיועד לתל אביב למשל, תוכננו החלונות באופן שיעניק הגנה מחום השמש הלוהטת ובה בעת יחדיר פנימה אור רב.

כשעמדתי בתוך התא הלבן יכולתי לדמיין ריבוע אור שמש שכזה חודר דרך אחד החלונות. התמונה שהתקבלה בראשי – ריבוע לבן בהיר על גבי משטח לבן – ישר זרקה אותי לסדרת הציורים של הצייר הרוסי קאזמיר מאלביץ' (1879 1935־), “לבן על לבן“.

הסדרה צוירה בין השנים 1918־1917, ובה הגיע מאלביץ‘ לקצה גבול היכולת של הצבע. הציורים, שכשמם כן הם – ריבוע לבן על גבי ריבוע לבן יותר – היו לאוונגרד אמיתי בעולם האמנות של ראשית המאה ה־20. עולם האמנות אז הגיע מסיבות שונות למיצוי הפיגורטיביות בציור, וזהו הרגע שבו החל למעשה עידן המופשט בתולדותיו. מאלביץ‘ שאף ליצור קומפוזיציות טהורות, שלצבע ולצורה שבהן יש תפקיד מיסטי, תודעתי. הוא כינה זאת “סופרמטיזם“ – אמנות הרגש הטהור (“צייר שמתענג על הטבע כנושא ליצירתו“, טען מאלביץ‘, “הוא כמו אדם חופשי שאוהב אזיקים“). בספרו “העולם של הלא אובייקטים“ כתב: “הסופרמטיסט מוותר בכוונה על התיאור של האובייקט על מנת להשיג את התמצית, את הניסיון לבחון את החיים דרך הפריזמה של התחושה האמנותית הטהורה“. הוא תיאר את הסופרמטיזם כאמנות ללא חברה, ללא פוליטיקה וללא כל תועלת אחרת מלבד החוויה.

האוונגרד הרוסי בנוסח מאלביץ‘ נתמך בתחילת דרכו על־ידי השלטונות הסובייטיים. מאוחר יותר הפנה לו השלטון עורף, כמו לאמנים רבים אחרים, והכריז על האמנות המופשטת כחתרנית. מאלביץ‘ עצמו נעצר בתחילת שנות ה־30 ונדרש להתאים עצמו לרוח הסובייטית החדשה, כלומר לצייר באופן ריאליסטי. הוא ניסה זאת בלא הצלחה, ועם הזמן נדחק מתודעת הקהל. מאלביץ‘ מת בודד ועני במאי 1935.

המעניין הוא שלפעולה הרדיקלית של מאלביץ‘ הייתה השפעה אדירה על מהלך היצירה החזותית של המאה העשרים. עבודותיו היוו מקור השפעה לציור המופשט, ולא פחות מכך כוננו את ראשיתה של האמנות המושגית. אידיאת האמנות המושגית הייתה לשחרר את האמנות מהנאמנות ההיסטורית והבלתי מסויגת לטבע, ל“מה שרואים“, ולחבר אותה לרעיונות ולמושגים. עבורי, יותר מכול, הריבוע הלבן של מאלביץ‘ מסמן את רגע הולדתו של הצופה. הריבוע הלבן, הריק מאובייקט, זקוק למבטו של הצופה כדי להיטען ממנו; זקוק למושגים, רעיונות ותחושות כדי להתמלא. מבטו הייחודי של כל צופה יוצק בריק את החוויה שלו. נקודת מבטו של הצופה נולדת, אם כן, דווקא כאשר האמנות מתרוקנת מהדימוי הקונקרטי והופכת כך פלטפורמה לחוויה.

אמן או גנגסטר

"הבתים בנויים", כותב אבשלום, "בצורה שתבטיח שהכול בהם יהיה בדיוק במקומו. שדבר לא יפריע לי. אני מעוניין שלא יהיה בהם שום אלמנט קופץ לעין או מטריד, מה שנותן לי תחושה של חלל ריק. כשהכול סגור ומוגף, אני נמצא בריק הלבן המושלם. הריק הזה משרה עליי תחושה של חלל מנטלי, שנראה לי הרבה יותר חשוב מהחלל הפיזי. זו מין שאיפה לדיוק מרבי, שאיפה שאיני יכול למלא עד תום. הייתי מאוד רוצה להגיע לנקודה שבה אוכל לומר – הנה, הריבוע הזה על הרקע הלבן נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות, כמו השלמות הפשוטה בציור של מאלביץ'".

הבתים של אבשלום מבקשים לשנות את המתגורר בהם, כשהם יוצרים את הקשר בין צורות אדריכליות לממדי תודעה. רבים מהחללים האדריכליים עושים זאת בלאו הכי, אך הבתים של אבשלום גם מכריזים על כך, כשאת הבתים הוא מכנה "תאים". תא הוא מבנה שנועד לשכן אדם אחד בלבד – תא מעצר, תא נזירים, תא התבודדות.

רוב התאים המוכרים לנו טעונים, מלבד השימוש הפונקציונלי, משמעויות חברתיות־קיומיות. תא הנזירים לדוגמה מסמל מקום של חשבון נפש פרטי, ותא המעצר מסמל מצב ביניים חברתי. אבשלום ביקש ליצור לעצמו מעין תא חיים הבנוי לפי מידות גופו, תא חיים המחייב צמצום גופני רדיקלי. שטח הרצפה בבתים נע בין ארבעה לשמונה מ"ר, וגובהו משתנה. חלק מן הבתים הותאמו לגובה קומתו של אבשלום (190 ס"מ), אך אחרים נבנו לפי גובהו של אדם ממוצע (175 ס"מ). משמעות הפרט הזה היא הגבלה גדולה מאוד של תנועותיו של אבשלום – הדייר שלהן יועדו – במרחב.

"אני חושב על הבית כמו, נניח, על ארון קטן ונמוך מדי", הסביר אבשלום. "כשפותחים את הארון בפעם הראשונה מקבלים מכה… עם הזמן מתרגלים ומפתחים את התנועות הנדרשות לשימוש האידיאלי בו: פותחים את הדלת, מרכינים את הראש מעט, סוגרים את הדלת, מרכינים שוב את הראש. אפשר להתייחס לזה כאל ריקוד, שעוצב ופותח במיוחד לסוג המבנה הספציפי. זה הצד הכי מסובך ברעיון שלי, העובדה שכאשר אלמד להשתמש בארון אלמד בעצם להשתמש בדבר שמגביל אותי… הגבלה זו, שתהפוך לחלק בלתי נפרד מחיי, יש בה משהו דומה לדת. זו סדרה של מגבלות, שכאשר מתרגלים אליהן הן מאפשרות לנו מעבר למקום אחר, התנסות במשהו חזק יותר, דחוס יותר".

הקשר שנוצר בין המבנה האדריכלי לגוף דרך פעולות יומיומיות מגולם גם בשלוש עבודות הווידאו המוצגות בתערוכה. עבודת הווידאו “פתרונות“ (1992) בוחנת ושוקלת פעולות יומיומיות שונות כמו להיכנס, להתלבש, לשבת אל שולחן העבודה, לשכב לישון. כל זאת בחלל ריבועי קטן, שתכולתו מינימלסטית, ישרת קווים ולבנה, דוגמת אחד מן התאים. אותן פעולות יומיומיות קובעות ואומדות את ממדי החלל באמצעות הפיזיות הגופנית של האמן. עבודת הווידאו “מאבק“ (1993) מציגה בדיוק את ההיפך: כאן נראה האמן בתוך חלל לבן, ריק ובלתי מוגדר, כשהוא נאבק עם אויב בלתי נראה. זוהי עבודה מטלטלת שעוסקת בעימות הקיומי בין האדם לעולם ולחברה במאבקו להגן על גבולות קיומו.

הפעולה האמנותית של אבשלום חורגת מן התצוגה. זוהי פעולה טוטלית, הטומנת בחובה הצעה לאורח חיים נוודי. את הבחירה בצורת המגורים הזו הסביר אבשלום כמין רעיון וכמיהה להקים לעצמו מולדת משלו. אבשלום ביקש להתנער ממולדת שנכפתה עליו. הוא היה רוצה, כך אמר, ליצור את הסביבה שלו ולהיות שייך רק לה. את שש יחידות הדיור תפס כיחידות המחיה שהמולדת שלו אמורה להיווצר ביניהן.

מה שעומד למעשה בבסיס הפעולה הוא סוג של מרד. אמירת “לא“ לבורגנות, לאורח החיים המקובל, לבעלות על מקום או על סחורה, ובקיצור ל“תכתיבי חברת המבוגרים“, כפי שמגדיר זאת אבשלום. “השאיפה בעשייה האמנותית הזאת“, הצהיר, “היא להצליח לשמר את הרעננות של המרד הילדותי, את הצד האכפתי הזה, הצד שאומר שהחיים אולי קשים, אך אני לא אכנע – לא אהיה למבוגר הזה שהסבירו לי שכך מבוגר צריך להיות“.

הפעולה המתריסה מעלה גם שאלות ביחס למוסכמות חברתיות בנקודות המפגש שבין האדם הבודד לעיר הגדולה, כמו מהו מרחב ציבורי, איפה נגמר המרחב הזה ומתחיל המרחב הפרטי, מהן האיכויות של הפרטי בתוך תרבות צפופה, והאם זו האחרונה מאפשרת לאדם לחיות חיים רוחניים ועצמיים. אבשלום דיבר על הבדידות כאפשרות לחיות את המציאות בצורה ישירה וממשית. בדידות מבחירה, כך האמין, עשויה להביא לכנות, כנות מאפשרת, שאינה משקרת. הוא ביקש לנתק את הבדידות מתודעת הסבל שהחברה מייחסת לה. “כל מה שאני בונה“, אמר, “אני בונה בשביל להגיע לאינטימיות הזאת שישנה בחוויה של הפרט“. המעניין הוא שהמרד הזה – הסירוב להתמסר לצורות החיים המקובלות – מתקיים עבור אבשלום רק כאשר החברה מסוגלת לראות את הסירוב ולהכיר בו כהתרסה, ולכן הפעולה נעשית בתוך תבניות אמנותיות:

אני רוצה להתמרד, להגיד "לא", אבל אני רוצה שיקבלו אותי במרד שלי… אני רוצה שיהיה מובן שהסירוב שלי משמעו רצון לחיות. קיימים שלושה פתרונות לסתירה הזאת: או שאתה אמן, או שאתה מטורף, או שאתה גנגסטר. להיות מטורף זה מכאיב מדי בעיניי, מכאיב מדי ובלתי נסבל; להיות גנגסטר – לא, יש בי חוש מוסרי שלא ירשה לי לעולם להרע לאחרים. לכן מה שנשאר לי זה להיות אמן. אם יש לכם פתרון שלא חשבתי עליו, אני מוכן לאמץ אותו מיד.

לחיות בבדידות במוזיאון שומם. בית ברגמן באדיבות מוזיאון ישראל

לחיות בבדידות במוזיאון שומם. בית ברגמן
באדיבות מוזיאון ישראל

 שאלות חריפות

מלבד ששת התאים ושלוש עבודות הווידאו כוללת התערוכה גם את "הצעות למגורים", עבודה שהיא מעין הדמיה של שש יחידות דיור, המחוברות ביניהן באופן שנראה כתרשים זרימה. אל "הצעות למגורים" של אבשלום אי אפשר להיכנס ממש, אפשר רק להציץ. העבודה מדגישה את תפיסת המרחב המשותפת לכל העבודות הלוקחות חלק בתערוכה, כמרחב מנטלי. מבחינה אדריכלית נותרת "הצעות למגורים" כמעין טיוטה לרעיון בניית התאים, המותאמים לגודל אדם ומציעים מיזוג אמיתי בין הגוף לחלל. חוויית המיזוג הזו הזכירה לי את סיפורה של שרלוט ברגמן.

לואי ושרלוט ברגמן היו זוג אספנים יהודים עשירים, שחילקו את חייהם בין לונדון לניו יורק. בין לבין ערכו השניים מסעות רבים בכל רחבי העולם. במסעות אלו התוודעו לאמנים כפיקאסו, שאגאל, מאטיס, בראק ורבים אחרים, והחלו לרכוש מעבודותיהם. אט אט הצטברו העבודות לאוסף אמנות גדול, ייחודי וחשוב. ברבות הימים הפכו רבים מהאמנים שיצירותיהם כלולות באוסף לאמנים הגדולים של המאה העשרים. בשנת 1928 ביקרו לואי ושרלוט לראשונה בארץ. בביקור זה, כך סיפרה שרלוט בדיעבד, נגמלה בלִבם ההחלטה לתרום את אוסף האמנות הגדול, כמו גם את כל רכושם, למדינת ישראל לכשזו תקום.

עשרות שנים עברו, לואי ברגמן נפטר, ושרלוט החליטה שהגיעה העת לממש את החלטתם ולתרום את האוסף למוזיאון ישראל. את הענקת האוסף התנתה באפשרות להמשיך לגור לצידו. וכך, בשולי בניין המוזיאון וכחלק בלתי נפרד ממנו, בנקודה מרהיבה, סמויה מעין המבקרים ומשקיפה על עמק המצלבה, תוכנן ונבנה בית מגורים פרטי – ביתה של שרלוט ברגמן.

הבטון החשוף, לוחות האבן הנסורה והקווים האופקיים שמזוהים עם בניין המוזיאון משמשים מאפיינים אדריכליים גם של מבנה הבית. חלוקת החדרים והקירות הועתקה מביתם שבניו יורק, כך שעבודות האמנות יכלו להיתלות באותו האופן בדיוק. בבית אולם מרכזי, שממנו נפתחות שבע דלתות הזזה לשבעה חדרים גדולים ולחצר סגורה. ברגמן התגוררה בווילה המפוארת למעלה משלושים שנה – מאמצע שנות ה־70 ועד יום מותה בגיל 98 לפני 11 שנים.

מגורים בתוך אוסף משמעם אולי חיי בדידות מבחירה. יחד עם זאת, הפכה שרלוט את ביתה למעין מרכז תרבותי בסצנת האמנות המקומית, כשהיא עורכת באופן תדיר ערבי אמנות ומוסיקה, ואמנים רבים נעשים לבני טיפוחיה.

לסיפור המדהים הזה אין אח ורע בעולם – בשטחו של שום מוזיאון בעולם לא קיים בית מגורים פרטי, ונראה שמעטים האנשים שהיו מוכנים לחיות בבדידות כזו בין ציורי שמן ופסלים במתחם מוזיאון שומם מאדם בעת החשכה. המדהים גם כאן, כמו אצל אבשלום אם כי באופן אחר לחלוטין, הוא שההיקשרות הגופנית של האדם לחלל הופכת לזהותו העצמית ומטשטשת את הגבולות בין השניים. הגוף והחלל מתאחים זה לתוך זה – החלל הופך לביטוי של הגוף והגוף להמשכו ומגדירו של החלל.

"לגור פירושו להשאיר עקבות", כתב ולטר בנימין. איזה סוג של עקבות מותירים אם כן מגורים בתוך מרחב האמנות ומחוץ לכל תבנית חברתית מוכרת? הטוטאליות, הבדידות ומעל הכול העקבות המפוארות כעבודותיו של אבשלום מאפשרות הצצה נדירה אל תוך בועת חיים טוטאלית, העשויה מכל חומרי החיים ובכל זאת חורגת הרחק מעבר להם וגבוה מעל לזמנם.

————–

אבשלום

אוצרת: סוזנה פפר

ביתן הלנה רובינשטיין, שדרות תרס"ט 6

בית ברגמן במוזיאון ישראל

סיורים בבית מתקיימים בתיאום ובהרשמה מראש (פרטים באתר המוזיאון).

—————-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 במאי 2013, ב-גיליון בהעלותך תשע"ג - 824 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כתבה מעניינת טובה ואיכותית. מעבר לכך, מאוד מובנת ומרחיבה את הדעת על אמנות ולא רק למביני דבר.
    הדיאלוג הפנימי בתוך הכתיבה עם האמנות ועם הקורא יוצרת עניין וכיפיות להתחבר ולהבין.
    תודה לך

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: