אפור מסעיר וצבעוני | בכל סרלואי

ביוגרפיה טובה הופכת תיאור חדגוני לעלילה מרתקת. זו של טולקין היא גם וגם, אבל דווקא חייו המשעממים של היוצר הגדול נוסכים השראה

964840סיפור חייו של טולקין

המפרי קרפנטר

מאנגלית: דני אורבך

אחוזת בית, 2013, 350 עמ'

 בתוך בית באוקספורד גר לו טולקין. היה זה בית קטן וצנוע, מוקף גינה מטופחת, שהיה מלא בספרים, ילדים, קולות של ידידים, ניירות שעליהם כתובות הרצאות, מילונים כמעט בכל שפה, ריח מזון פשוט ומשובח ועשן מקטרת. הוא היה פרופסור חרוץ ושקדן ללשונות אנגליות ולכן חייו משמעותם: הגינות.

סיפור חייו של טולקין הוא אתגר לביוגרף, כיוון שאת העיקר שבהם ניתן להכניס בפסקאות אחדות: ג'ון רונלד רעואל טולקין נולד בשנת 1892בבלומפונטיין שבדרום אפריקה להורים בריטים שניסו את מזלם בצד השני של העולם. כשהיה בן שלוש חזרה אמו למולדתה עם שני בניה שהיו חולים מהאקלים באפריקה. כעבור כמה חודשים נפטר האב, והיא השתקעה בבריטניה. היא גידלה את שני בניה, רונלד והילארי, בעוני ובצמצום כיוון שמשפחתה ומשפחת חמיה נידו אותה בשל כך שהמירה את דתה מנצרות אנגליקנית לקתולית. אבל נסיבות חייה לא מנעו ממנה למסור את נפשה, כפשוטו, על חינוכם המעולה של בניה.

כבר בגיל צעיר מאוד גילה רונלד אהבה וכישרון מופלג לשפות. הוא הוקסם מהניב הוולשי ומהנופים באנגליה הכפרית, וניסה את כוחו בכתיבת סיפורים על דרקונים ובחיבור שפות וכְתב משלו. בתחילת נעוריו התייתם מאמו, ובעידודו של כומר חסוד שליווה את האם ולאחר מכן את הבנים, מבחינה רוחנית וכלכלית, התקבל למעולים שבמוסדות החינוך. שם מצא תכלית לחייו עוד בשנות לימודיו התיכוניים בהתמחות בפילולוגיה, תורת הבלשנות. בגיל צעיר להפתיע נעשה מלומד יוצא מן הכלל בלשונות האירופיות והאנגלו סקסיות, מתוך שילוב נדיר של השכלה מסודרת ואוטודידקטיות שנרכשה דווקא תוך כדי לימודי תיכון סטנדרטיים.

בגיל שבע עשרה כבר אהב אישה, את אדית בארט, שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. היה זה רומן שכמו נכתב מראש בין שני אנשים כשרוניים ובודדים להפליא, אך הם נאלצו לחכות זו לזה כמעט ארבע שנים, עד שהפכה לאדית טולקין, אשתו האהובה והמסורה כל ימי חייהם ואם ארבעת ילדיו.

הוא היה מלומד דגול בכל הלשונות האירופיות, ואפילו חיבר כמה מהן; כפרופסור לבלשנות באוקספורד היו חייו מלאים בידידים, חובות אקדמיות ועמל אינטלקטואלי. בלילה, כאשר היו בני ביתו ישנים, הוא חיבר את המיתולוגיה של הארץ התיכונה, שחלק ממנה מוכר לקוראים כ"שר הטבעות".

מפשילים ווילון

הביוגרפיה של טולקין, שהיא אחת הצנועות והמשעממות בקרב הביוגרפיות, ממלאת את הקורא בהשראה. אנסה להסביר.

ביוגרפיה היא ניסיון להפוך את קורות החיים לספרות. החיים היומיומיים, המורכבים מאלפי פרטים, עמוקים, קטנים, הרואיים ומרגשים, עוברים ניפוי מסיבי של מאורעות בנליים וחדגוניים כדי להפוך לסיפור שיש בו פרקים, מבנה, עלילה ומוטיבים. ביוגרפיה טובה היא הרבה מעבר לסיפור חיים מפורט, בכך שהיא מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: היא הופכת את האמת המשעממת בדרך כלל לנרטיב, בלי לפגוע בה. היא עוסקת בזרם העובדות בלי להתכחש להן, ועושה אותן לנהר העלילה.

אנו קוראים ביוגרפיות כדי להפשיל את הווילון מאחורי חייהם של אנשים שחייהם ויצירתם מעניינים אותנו. אנו מנסים להבין את השילוב שבין חיים רגילים וחריגים לפעמים, שהביאו ליצירות גדולות – לטב ולמוטב. אנו קוראים כדי להבין מה מניע את האדם לפעול, כנגד אילו איתני טבע ונפש הוא לוחם, כדי להתנחם אחרי הכול בחיינו שלנו, על רגעיהם הגדולים והקטנים. הביוגרפיה מאשרת את חיינו. בימים עברו נזקק הקורא לגיבור הטרגי כדי לאשר את ערכיו. כיום הוא קורא ביוגרפיות ומעריך מחדש את עצמו. היוצר הדגול היה אדם רגיל, שסבל מבעיות כלכליות ומשפחתיות בדיוק כמונו, והעניק לסבלו משמעות בכך שיצר מתוך המצוקות האלו יופי; קורות חייו, מרתקים או משעממים, מעניקים לנו השראה וחזון.

כסיפור חיים, הביוגרפיה של טולקין אינה זוהרת במיוחד. טולקין חי חיים אפורים של פילולוג שקדן וחרוץ, פרופסור מצליח למדי באוקספורד (הייתה לו נטייה מצערת אך נסלחת שלא להשלים את מחקריו), שעמל בפרך על מחקרו האקדמי ופרנסת משפחתו. אבל האפרוריות המהוגנת הזו הולידה יצירה מעוררת השראה: בשעות שבהן לא בדק עבודות או הכין הרצאות או חיבר מאמרים הוא כתב את אחת המיתולוגיות המסעירות ביותר בתרבות המערב. הניגוד בין אורח חייו ליצירתו הוליד יצירת מופת מלאת מעוף ותשוקה אל מרחבים ועולמות אחרים.

כתיבה כמעשה נוצרי

הזיכרון ההיסטורי הוא כפוי טובה, אך יש בו חישוף אמיתות: הוא משמר את הלוז של התודעה האנושית. טולקין ידוע יותר כמחבר שר הטבעות מאשר כפילולוג, משום ששר הטבעות הוא היצירה האמיתית שלו, שצמחה מתוך שורשים פילולוגיים עמוקים. עוד בנעוריו המוקדמים (שנות גיל ההתבגרות!) הוא ניסה את כוחו בכתיבת שפה משלו. היה לו הידע המספיק לכך, אך הוא ידע כי שפות לא נולדות אלא נוצרות, מתוך הקשר תרבותי רחב בהרבה. מילה מקבלת את משמעותה מתוך שימוש שיש בו הקשר: גיאוגרפי, פוליטי, כלכלי ואנושי. יצירת השפה, ניביה השונים ותעתיקי הכתב שלה הביאו לכתיבת העולם שבו היא נוצרה, על גזעיו השונים ותרבותם.

ספר העלילה הגדול המוכר לנו כ"שר הטבעות" הוא למעשה רק חלק קטן מיצירתו שאפשר לכנותה בזהירות מונומנטלית: ההיסטוריה של הארץ התיכונה. הוא כתב מיתולוגיה, הוא כתב היסטוריה מפורטת, הוא יצר עולם. והעולם הזה, כמו במעשה בראשית, "נולד במאמר", שכן הוא נולד מתוך השפה: ללא חקר השפות האנגלו סקסיות, הפיניות והנורדיות לא היה נוצר סיפור העלילה הגדול.

אבל השפה אינה מוקד ההשראה היחיד. טולקין היה קתולי אדוק, והדתיות שלו הייתה עמוקה ברגש שעוררה בו ובהבנה שגילה כלפי יסודותיה. עבורו, מעלתו הגבוהה ביותר של האדם היא ביצירת "בריאה משנית" – עולם ממשי שבתוכו כל הדברים הם "נכונים" – עומדים בהתאמה מושלמת לחוקיו של אותו עולם. מטרתו של המחבר היא ליצור עולם שלם, שיעורר את אמון הקורא ויביא אותו לגאולה שבקריאת סיפור "אמיתי" – שכל פרטיו הם אמיתיים ועומדים במערכת מהודקת, גם אם לא ייתכנו בעולם המוכר לנו. כתיבת סיפור היא מעשה נוצרי שכן "עתה יכול הנוצרי לראות כי לכל חושיו ועשתונותיו קיימת מטרה, אפשרות של ישועה. כה רב הוא השפע שנפל בחלקו, עד כי עתה יוכל אולי לנחש ולחשוב שבעזרת הפנטזיה יהיה בידו לסייע בלבלובה והעשרתה של הבריאה".

כתיבת הלגאנדריום מפליאה לא רק במקורות ההשראה שלה, אלא גם בעמל הכביר, האיטי והמפרך שהושקע בה: היא נולדה בחלקים שעדיין היו נטולי קשר, בצורת שירים ושברי מיתוסים שהיה טולקין קורא בפני מועדון המסאים של אקסטר בימי לימודיו במכללה, ובפני חבורת האינקלינגס (קבוצת דיון ספרותית באוקספורד, שעליה נמנו טולקין, ק"ס לואיס, צ'ארלס ויליאמס ועוד), כשכבר היה מרצה בכיר באוניברסיטה. בלילות, אחרי שהיה בודק את מבחני תלמידיו, היה יושב עד שעות הלילה המאוחרות ומתמודד עם גרסאות שונות לשירים וקטעי הפרוזה שכתב חמש עשרה שנה קודם לכן, עוד במלחמת העולם הראשונה. הוא היה מוחק, מתקן וכותב מחדש. ק"ס לואיס (מחבר "סיפורי נרניה") אמר עליו שהוא אינו יודע למחוק, אלא מתחיל הכול מהתחלה. "שר הטבעות" נכתב במשך כמעט שלושים שנה, אבל הוא רק חלק מיצירה שהוקדשו לה חיים שלמים.

כתב מיתולוגיה, יצר עולם. אקסלי גאלן־קאללה, חישולה של טבעת הסמפו, 1893

כתב מיתולוגיה, יצר עולם. אקסלי גאלן־קאללה, חישולה של טבעת הסמפו, 1893

סיפור על סיפור

נדיר למצוא במאה העשרים, ואולי בכלל, סופר שהקדיש פרק זמן כה ארוך ליצירה אחת. בעולם שנעשה מהיר יותר ויותר ומשתנה בצורה מפלצתית (טולקין חי בשיאה של המהפכה התעשייתית שעברה אנגליה, בעידן של תמורות חברתיות כבירות ומלחמות עולם, וכאב את השינויים שעברה הארץ האהובה שלו) מצא טולקין מפלט בכתיבת המיתולוגיה של אנגליה, לו הייתה לה כזו. אנגליה על חיי הכפר והסכנות האיומות ממזרח ומערב; אנגליה השאננה, הכפרית והמשגשגת; אנגליה הכבירה וההירואית.

אבל הביוגרפיה, שמתארת בפרוטרוט את חייו, מתקשה להסביר באמת את המניעים של טולקין ביצירתו. הוא עצמו טען שאין כל קשר ביוגרפי בין העולם שיצר לבינו. קרפנטר מחלק את הספר לשניים: החלק הראשון עוסק בחייו, מצידם היבש, שלא לומר המשעמם. אלו חיים אפורים של מלומד ומלמד, החריגים בחוסר המאורעות שבהם. צליחת החלק הראשון מהווה אתגר של ממש כיוון שהיא מהלכת על הקורא שעמום המורכב מהמוני פרטים חד גוניים. אך החלק השני מתאר חיים אחרים לגמרי: ביוגרפיה של סיפור. יש כאן שני סיפורים, כשהסיפור על הסיפור הוא המעניין באמת.

הביוגרפיה שנכתבה ביד מיומנת, אולי מיומנת מדי (המפרי קרפנטר חיבר בין השאר גם את הביוגרפיות של המשוררים אודן ועזרא פאונד, ושל המלחין הדגול בנג'מין בריטן), יכולה לשמש מופת לכתיבת ביוגרפיה על כל כלליה, אך היא נעדרת את המרכיב החשוב ביותר: סקרנות אמיתית, נועזת לעתים, לגילוי היסודות האמיתיים בחייו של יוצר. הסופר הגדול ומניעיו העמוקים ביותר נשארו חידה. ואולי הסקרנות הזו לעולם לא תבוא על סיפוקה. אולי יוצרים גדולים באמת עומדים בענווה גמורה מול יצירתם שלהם, מתוך מודעות מלאה לכל פרט בה, אך מתוך אי ידיעה למה שמנביע אותה.

ק"ס לואיס, ידידו הטוב של טולקין, שיבח את יצירתו של חברו בכך שהיא "טהורה מחותם הפסיכולוגיה האישית של מחברה" (שבח שלא ניתן לחלוק ליצירתו שלו). במילים אחרות, הביוגרפיה, אותה משקולת המונחת על חיינו ומונעת מהם לעופף, אינה מופיעה כלל ביצירתו: הספרות שיצר טולקין נקייה מכל חותם אישי שצרו בו חייו. היא יצירה עצמאית לחלוטין.

ואולי לכן הביוגרפיה הקטנה והמשעממת הזו מקבלת חשיבות עבור הקורא הרגיל. הנטייה המקובלת היא שאמנות גדולה נוצרת מתוך תנאי חיים קיצוניים ורומנטיים. סופרים גדולים, ויותר מהם משוררים, נתפסים כאנשים שלא מסתפקים בגירויים שבחייהם אלא מחפשים גירויים נוספים, מתוך התפיסה שנפש מגורה היא נפש יוצרת. סיפור חייו של טולקין מראה כי אמנות גדולה נוצרת מתוך עמל איטי, סבלני וענו הנמשך עשרות שנים, בחיים שאין בהם ולו רגע אחד של זוהר. עבורי ועבור רבים אחרים, ההבנה הזו מעניקה השראה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

פורסמה ב-24 במאי 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ג - 824 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יוסף מירושלים

    ברור שלואיס טועה בעניין החותם הפסיכולוגי על היצירה, אך מדוע סרלואי סתמה ולא פירשה? שהרי יד רונלד בכל, ובכל היא רון לדבר שונות לשונות, עקירה ושתילה, תיקון ניפוץ בפסיפסי ענק ואם תרצו, חפירת הלצה בשכבות מעמקים. פצע אל פצע ישורר, צפע אל צפע יעורר, עד תעל האהבה. כדברי טייב אל-ע׳אנם, ״אני נסיון אחרון לגניבת האור בזה האופל״ (وأنا محاولة أخيرة لاختلاس الضّوء في هذا الظّلام). ותבוא הברכה ליושבים בציון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: