קרבנות השירות הציבורי | אורי וייל

תפקיד הלויים בנשיאת הקודש מצטייר בתורה כעול כבד, אך מתעדן בדברי חז"ל הרואים בו מקור חיוּת המסוגל להביא אף לשירה 

השורש נש"א המופיע בפתח פרשתנו,  מככב" בספר במדבר. כפי שנראה, מתוך עיון בהוראותיו השונות של שורש זה אפשר לדלות תובנות משמעותיות על מנהיגות, על שירות ציבורי, על העומס היומיומי של כולנו ואפילו על מוזיקה.

נפתח בפרשת קורח. תמיד הטרידה אותי השאלה מנין למדו הפרשנים שקורח חטא בגאווה ובחיפוש כבוד. כמדומה, אופן השימוש של קורח בשורש נש"א מגלה משהו על גאוותו: כיום כולנו מכירים את המילה "מתנשא" במשמעות של גאווה פסולה, אך למעשה קורח הוא הראשון שהשתמש במילה זו וייתכן שאף המציאה. כנראה כוונתו הפשוטה היא ש"התנשאות" פירושה הרמת עצמך למעמד של מנהיגות (השוו מלכים א, א). קורח, המתבונן על משה ואהרון, מזהה אותם כמי שהרימו את עצמם מעם. בעיניי קורח אינו "ממציא" סיפור על מנת לקדם את מטרותיו, אלא מבטא את מה שהוא רואה על פי תפיסתו. כידוע, "הפוסל במומו פוסל" – ונראה שעצם השימוש במילה "מתנשא" מעיד על תפיסתו של קורח את משמעות המנהיגות בעם ישראל, כולל זו שהוא מבקש לעצמו. דבר זה ניכר מאוד מתוך בדיקת משמעות המנהיגות והשירות הציבורי העולה מהשורש נש"א בפרשות הקודמות, המנוגדת לחלוטין לאמירתו של קורח.

בפרשתנו אנו רואים כי תפקידם העיקרי של הלויים הוא לשאת, לסחוב, במובן הפיזי והקשה של המילה. השירות הציבורי וההתקרבות לקודש אינם מתבטאים אצלם בכבוד ושררה, אלא בנשיאה בעול, תרתי משמע. הדבר בולט עוד יותר אצל משפחות הקהתי הנושאות את כלי הקודש. אלו חייבים להינשא בכתף, בין השאר כדי לבטא את העול שבהתקרבות אל הקודש: ".. עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט).

הנשיאה בעול של הלויים מקבלת משנה תוקף בתפקידם "לשאת עוון". תפקיד הלויים הוא גם להזהיר את עם ישראל לא לגשת אל הקודש ואל עבודתו, ובכך הם נושאים את חטאם כאילו היה שלהם.

את שיא מסירות הנפש שבנשיאה בעול הציבור מוצאים בדברי משה בפרשת בהעלתך, המשווה את עצמו ל"אומן הנושא את היונק".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

סוד השירה

לכאורה העולה מכל הנ"ל הוא תמונה "קרבנית" משהו של שירות הציבור, אך מספר פרשנויות של חז"ל לנשיאה של הלוויים ממתקים אותה.

המדרש הראשון הוא המדרש הידוע האומר שהארון היה "נושא את נושאיו". יש נקודה שבה החיבור לקודש (התורה, המצוות או קדושת הציבור) יכול להיות מנוף שמביא את כל תחושת הנשיאה בעול למקום הרבה יותר מרומם. ברוך השם זכיתי לראות בחיי מספר מנהיגים גדולים שלמרות שעבדו בצורה "מאומצת" מאוד היו מלאים חיוניות ושמחה, עד שהרגשת שהם "נישאים" על גבי שליחותם. האדם היודע להרפות את מעורבותו האישית ולהתמסר לשליחות, הרי שזו מרוממת אותו ונותנת לו כוחות. כמובן צריך להיזהר מלהפוך דבר זה לסימן. מי לנו כמשה שבכל זאת הרגיש שהוא כורע תחת העול, וכנראה שגם לכך יש מקום, ולפום צערא אגרא.

פרשנות עוד יותר מפתיעה ל"משא" הלויים נמצא בגמרא במסכת ערכין (יא, א), המנסה ללמוד מקור לשירת הלויים.

חזקיה אמר מהכא: "וכנניהו שר הלוים ישור במשא כי מבין הוא", אל תיקרי ישור אלא ישיר. בלווטי א“ר יוחנן מהכא (במדבר ד, מז): “לעבוד עבודת עבודה“, איזהו עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה. רבי יצחק אמר מהכא (תהילים פא, ג)“ “שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל". ר"נ בר יצחק אמר מהכא (ישעיה כד, יד): "הם ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים".

רבי יצחק ורבי נחמן בר יצחק קושרים את "משא הלויים" ל"נשיאת הקול", היא השירה. השירה נולדת ממקום של רגש עמוק המבקש ביטוי. ביטוי זה יכול להיות הוצאה החוצה של מה שנמצא בפנים מתוך הכרח, כעין "התפרקות", אך גדולה יותר היא השירה שתוך ביטוי הרגש גם משכללת אותו ועוברת איתו תהליך. השירה יכולה למתק ולרכך רגשות קשים ולכוונם לזיכוך הנשמה.

משא הלויים, הן במובן של עול הקודש והן במובן של עול הדאגה לציבור, הוא מקור לשירה גדולה. דווקא מי שדואג לציבור ונושא בעולו ובעול הקודש יכול להתקרב אל סוד השירה. לא קלה היא דרכו, אך מוצא הוא את נחמתו ואת הרחבת נפשו בנשמה.

הדבר יובן יותר מתוך השוואה לאמנות ולשירה בימינו. בעיניי, המוזיקה (וכל אמנות) המדהימה ביותר נולדת על ידי אמנים המחוברים בנימי נפשם להוויית העם, דואגים בקרבם לתיקונו ואף נושאים בעול. שירה כזו תבטא רגשות אישיים ואותנטיים, אך האישי כאן אינו מצומצם אלא מתרחב לביטוי נפש העם והעולם, ומתוך כך יש גם חיבור עם הקודש.

מקור הארה

נסיים בקטע נפלא מתורה של רבי נחמן שאיתו הפגישו אותי הרב דב זינגר ואליעזר מלכיאל:

..כִּי כָל אֶחָד לְפִי נִשְׁמָתוֹ וּלְפִי עֲבוֹדָתוֹ כָּךְ יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים. יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִבָּנָיו וּמֵאָבִיו וּמִשָּׁכֵן וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִשְּׁכֵנִים רְחוֹקִים. וְיֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִכָּל הָעִיר. וְיֵשׁ גָּדוֹל מְאד וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִכָּל הָעוֹלָם. וְכָל אֶחָד עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים נוֹשֵׂא עָלָיו הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהֶם. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהֶם הוּא נוֹשֵׂא אוֹתָם עָלָיו.

אַךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר לַחמֶר לִשָּׂא עָלָיו כָּל כָּךְ אֲנָשִׁים? אַךְ עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין נִכְנָע גּוּפוֹ… וּכְשֶׁנִּכְתָּת הַגּוּף עַל יְדֵי הַצָּרוֹת עַל יְדֵי זֶה מְאִירָה וְנִתְגַּדְּלָה הַנֶּפֶשׁ, כִּי בְּהִכָּנַע הַחמֶר תִּגְדַּל הַצּוּרָה… נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין וְצָרוֹת מְאִירָה הַצּוּרָה, הַיְנוּ הַנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ אֶפְשָׁר לָהּ לָשֵׂאת עָלֶיהָ כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים, וְזֶה: ה' מָה רַבּוּ צָרָי כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין צָרַי רַבִּים קָמִים עָלָי, כִּי עַל יְדֵי זֶה אֲנִי נוֹשֵׂא וּמֵקִים וּמֵרִים רַבִּים לְשָׁרְשָׁם (ליקוטי מוהר"ן, קע).

ייסורי הנפש של הנושא את הציבור הופכים להיות מקור להארה ולזיכוך של נשמתו. הנפש המתרחבת מאפשרת לשאת הרבה מעבר לכלים הרגילים, והארון נושא את נושאיו. כל זה כמובן מתוך כוונה שלמה להיטיב לזולת ולעם: להקים רבים לשורשם, בנשיאה ובשירה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-גיליון נשא תשע"ג - 823 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: