מהאח הגדול לכהן הגדול | יוחאי רוזנברג

חוסר הנאמנות ההופך לפומבי מעלה את השאלה: האם קנאה זוגית לגיטימית בחברה המודרנית? מחשבות עכשוויות בעקבות מסכת סוטה, על מחויבות ועל מחיר החופש

דווקא הבגידה באמון, הפרימה של הקשר, ההעדר, עשויים ללמד אותנו על היש, על הדבר השמור, הקושר. דווקא החוסר יכול ללמד על מה שאמור היה להיות. כמו במורה הנבוכים של הרמב"ם, דווקא תוארי השלילה מלמדים משהו על המהות, כי הדבר עצמו לעולם ייוותר סוד. העיסוק בבגידה, בסטייה ובקנאה שבפרשיית הסוטה, המצויה בלב פרשת 'נשֹא', יכול ללמד על הקשר, הנאמנות ועל דרך הישר.

ברוח זו יכולות לדעתי הסוגיות המרכזיות בפתיחתה של מסכת סוטה, המסכת במשנה המציגה את הפרשנות החז"לית לפרשיית הסוטה המקראית, לשמש משאב לחשיבה מחודשת על זוגיות ואינטימיות בעידן של חשיפה ופומביות. הפער שבין השפה ועולם המושגים של המסכת לעולם היהודי־ישראלי שלנו דורש תרגום. מה מתרחש במפגש בין הטקסט לעולמנו הפנימי העכשווי, ובין השפה של המסכת לשפה שלנו, העברית־הישראלית? מול המים המאררים של המשנה עומדת תפיסת הבגידה כ"מכה קלה בכנף" של מסע הנישואין. מול הסתרת הסוד והבושה שמלוות את המסכת עומדת הפומביות של המיניות בעידן הווירטואלי.

צילום: קובי גדעון

צילום: קובי גדעון

הקנאה והסוד

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת־זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.  וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

סיפור הסוטה מתחיל בהסתרה. האיש נסתר מאשתו, והיא חושדת בו שהתייחד עם אישה אחרת בזמן שלא ראתה. הפסוקים מסמנים לנו את הקשר שבין הקנאה לסוד. הקנאה מתחילה כשהאישה או הגבר אינם יודעים הכול על חייו של בן הזוג, ואי הידיעה עוכרת את השלווה. הקנאה היא המרמור על חוסר האפשרות לשליטה מחולטת. הנפרדות תמיד תישאר קיימת ותמיד יישארו אזורים שאי אפשר לכבוש ולמפות. הסוד הוא המעורר את הקנאה.

ניתן גם להבין את קריאתו של אלוהים לאדם הראשון "אייכה?" כקנאה. האדם הוא האישה הנסתרת, הוא רוצה להשתחרר ולו לרגע מחוויית הנראות המתמדת בעיניו של אלוהים. ואלוהים מצדו הופך את אשליית הנפרדות של האדם לריאלית, מאשרר את הנסתרות שלו. ניסיון ההתחבאות של האדם אינו רק תוצאה של הבושה מהחטא, הוא מהותי לחטא עצמו. ההתחבאות היא מרד בשליטה המוחלטת, ניסיון ליצור חלל פנוי בתודעה, כמו אותו תינוק שמכסה את עיניו בידו כדי שלא יראו אותו. אפשר אפילו לומר שאדם הראשון לא התחבא בגלל שחטא, אלא חטא כדי להתחבא. אולי הבין האדם בתת המודע שלו שהמקום שבו אני מוסתר, לא נראה, הוא אם כל חטאת – אך גם יכול להפוך למקום מכונן של יצירת אני ובחירה.

בימים אלה הפכה לזמינה וזולה אפליקציה שהייתה שמורה עד כה לסוכנויות הביון, ובעזרתה ניתן לאתר מיקום של בעל טלפון סלולרי בכל רגע נתון. הורים יכולים לדעת היכן נמצאים ילדיהם בשעת לילה מאוחרת, באפשרותם של בני זוג לגלות את מקום בני זוגם. האפשרות של האדם להיות לא נצפה, לא נראה, הולכת ונעלמת. האח הגדול בספרו של אורוול, וגם זה הטלוויזיוני, דורש את הנראות הטוטלית. הוא אינו מסתפק בשליטה על המעשים שלנו. הוא רוצה שגם המחשבות יהיו שקופות. שלא יהיה אתר פנוי ממנו.

אך שליטה זו היא חיצונית בלבד. באופן פרדוקסלי, אדם ללא חירות, כזה שאינו נסתר מעולם, לא יחטא אך גם לעולם לא יהיה נאמן. אדם שלא ניתנה לו מעולם האפשרות לבגידה אינו יכול לייצר קשר, הוא נטול בחירה. בלי הסוד אין משמעות למעשה הדתי. יהודה גלבר הגדיר זאת היטב. לטענתו, ההבדל בין חברה דתית לחרדית היא שבעוד שזו הדתית מנסה שלא לחטוא, החברה החרדית מבקשת לייצר מרחב שאין בו אפשרות לחטא. אופציית הסירוס שהייתה קיימת אצל הקדושים הנוצרים מקבלת בחברה הזו תרגום לסירוס תרבותי, שבו מיוצר מרחב סטרילי שאין בו אפשרות למפגש עם הרע או היצרי. מרחב כזה נוטל את האחריות מהאדם ומעביר אותה לחברה או לראשיה.

הנפרדות, הנסתרות, ההימנעות מפלישה לכל המרחבים של האחר, התיחום של השליטה והיכולת לאפשר לכל צד מרחב אישי וסודי – הם תנאי הכרחי לכל קשר. לכל אדם יש צורך ב"חדר משלו". הכניסה אל החדר יכולה לאפשר לו להפתיע אותנו כשיצא, לבחור ולהתחדש. כלשונו של הרב שלמה קרליבך – אסור לנו להאמין שאנחנו מכירים אדם "כספר פתוח", קרוב ככל שיהיה. אסור שהאחר יאמין שאנו יודעים הכול על מחשבותיו ועל מה שיעשה. אנחנו חייבים לאפשר לו את קיומו של צד נעלם.

לקנאי או לקנאית אין אפשרות לכל אלו. הם אינם מאפשרים למושא קנאתם להפוך לאדם בחירי ושלם. רוח הקנאה שבהם אינה מניחה להם לאפשר את הנפרדות, ולו היו יכולים היו בולעים את האחר לתוכם והופכים אותו לחלק מהם. הם אינם יודעים שאי אפשר לייצר קרבה ללא ריחוק, שחיבוק הדוב שלהם הורס כל אפשרות לקשר אמיתי, קשר מתוך בחירה. הם מסרבים להבין כי המצב הקיומי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים" עלול לגרום לבסוף לעיוורון.

מדוע אם כן יש לנו פרשייה שלמה בתורה שנותנת לגיטימציה לקנאה? ומדוע אחד מהכינויים החוזרים המתארים את יחסיו של אלוהים איתנו הוא "אל קנא ונוקם"?

מאנה כץ, אהרן הכהן, שמן על בד. אוסף מוזיאון מאנה־כץ, חיפה

מאנה כץ, אהרן הכהן, שמן על בד. אוסף מוזיאון מאנה־כץ, חיפה

רואים אותי?

כדי לקיים קשר יש צורך כאמור בנפרדות, בנסתרות, אך ישנו גם צורך מקביל לכך, והוא משמעותי לא פחות: הצורך בנראוּת. הצורך ההדדי של האוהב והאהוב לראות ולהיראות.

באחת הקבוצות שהנחיתי, נערה שגדלה בהזנחה תיארה את מצבה הקיומי כ"שקופה". היא חשה שהיא ומעשיה אינם נראים, שלה ולפעולותיה אין חשיבות, אין צופה ואין הד. בימי קדם עלה היהודי לרגל שלוש  פעמים בשנה כדי "להיראות בפני ה". להיות תחת התחושה שהוא נראה, נצפה, משמעותי עבור ה"אחר" הגדול, גם כשהוא חש שאף אחד לא רואה אותו. שהוא חשוב ונצפה במיוחד על ידי ה'.

תחושת הנראות מיילדת באדם גם את תחושת הבלעדיות. בִּתי בת השנתיים רגילה לתפוס את פניי בידיה, לקרב אותן קרוב־קרוב לפניה שלה וליצור כעין "אוהל", שבו איני רואה דבר חוץ ממנה. היא מבקשת ממני שאומר שוב ושוב "רק אני אבא שלך". לא רק שאני רואה אותה – אלא רק אני, ורק היא נראית על ידי מעיניים של אב.

הנראות והבלעדיות הן אבני החומה של האינטימיות הזוגית. הן תוחמות את בני הזוג משאר העולם ומאפשרות את קיומו של הסוד, קיומו של הסמוי מן העין. הקנאה של אלוהים היא התביעה של הנאמנות הבלעדית – הוא רוצה לדעת שאנחנו רק שלו. ההשגחה האלוהית היא ביטוי לאכפתיות מהנעשה אצלנו, תביעה לבלעדיות בקשר ולקיומה של הברית.

לשני הצרכים אם כן יש כוח וסכנה. הטוטליטריות מחד וההיעלמות מאידך. האלימות במסווה של אהבה שיכולה לאפיין את הקנאה, והאדישות ואובדן האינטימיות שעלולים להיווצר במצב של חוסר נראות וחוסר בלעדיות. פרדוקסלית, מצב כזה נפוץ יותר דווקא בעידן שבו הכול נראה ופרוץ, ויותר קשה לחוש בו כי אכן "רואים אותי".

האם הקנאה היא רוח טהרה או רוח טומאה? האם אסור לקנא או שמא זו מצווה? בשאלה הזו נחלקו חכמים בתלמוד הבבלי (מסכת סוטה, דף ב עמוד ב). הם מפרשים שם את המילה קנאה כהפרדה. הקנאה מפרידה – או בין האדם לאשתו או בין האישה לסביבתה. אם הקנאה נעשית בפומבי, יודעים הכול שהאישה אסרה על בעלה ללכת למקום מסוים שבו נמצאת אישה מסוימת. חוסר הנאמנות שבין הזוג מקבל פומביות, והנתק נשמע גם בחוץ. לפי הפירוש השני הקנאה נשמרת בחדרי חדרים. הבעל מפסיק להופיע במקום הבילוי שרגיל היה אליו והוא מתנתק מסביבתו, וזו אינה מבינה מדוע. משהו חייב להתנתק כדי ליצור חיבור חדש.

האם אנחנו מנסים לייצר חברה שבה הקנאה היא לגיטימית? האם אנחנו מקבלים את תביעתה של האישה מבעלה ולהפך לשמירה על מרחב שהוא רק שלהם? האם אנו מקבלים את התיחום של רשות היחיד, את ההגבלה של החופש בשם הנאמנות?

כמקובל בתלמוד הבבלי, מסמנים את המתח הזה דרך המחלוקות. לא מנסים לייצר איזון מלאכותי, הליכה בדרך האמצע, אלא להציג את הדילמה של הפוסעים על הגשר הצר שבין החופש והנאמנות, הנפרדות והבלעדיות, האדישות והקנאות – דרך מתיחת שני הקצוות, כמו היו המקל המאזן את הלוליין הפוסע על החבל. צריך להכיר את שתי התנועות שבנפש ולהיות בקיאים בזו ובזו, לדעת לנוע בין שתיהן.

המסע לירושלים

וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל־הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא־יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'. וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי־חָרֶשׂ וּמִן־הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל־הַמָּיִם… וְאִם־לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע.

אני מרשה לעצמי להצטרף למסעם של בני הזוג לירושלים. שלושה ימים הם פוסעים ביחד. כמו המסע אל העקדה, המאכלת מהמערכה הראשונה תחובה באוכף החמור. המחשבות על המעמד המקודש והמשפיל שהם צפויים לעבור לא מרפות. הם מבינים שהאינטימיות שלהם תהפוך פומבית. את הכול יצטרכו לספר לכהן, לעיני העוברים והשבים הפוקדים את המקדש. כמו בפסיכו־דרמה הכהן מייצר מעמד דרמטי־תיאטרלי שמקצין ומחצין את שקרה. אתה בגדת במסתריך, כעת מסתריך יועלו על הבמה בפני אלוהים ואדם. כמו במעשה הווידוי שעיקרו "הפך הסוד", אנו נדרשים לשתף באינטימי כל כך, במה שטרחנו כל כך להסתיר.

אני חושב על בני הזוג במסע הארוך הזה מהגליל או מהנגב לירושלים. מהלך שמונה, עשרה ימים. האישה הנזעמת והבעל הבוגד. האם יעבירו את המסע הארוך הזה בשתיקה? האם הוא ינסה לדבר על או אל לִבה שתחזור בה? אחרי שנים שלא היו כך, הם מוצאים את עצמם יחד ולבד. פטורים מאונס ממשא הילדים, הקציר או החריש, מדאגה לבהמות הבית. הדיבור בשפתו של הגוף נאסר עליהם, שכן על פי ההלכה הם אסורים בקיום יחסי מין כל אותו הזמן, והם חייבים לדבר. ביום הראשון הם אינם מוצאים מילה. שותקים מקושי ומזעם. ביום השני הם מחליפים האשמות, מדברים על קנאה ונסתרות. ביום השלישי אולי ייפתחו הלבבות קצת יותר, ואולי יצליחו לשתף במשהו את הצורך בנראות, בנפרדות. לדבר בכנות על אתגר הנאמנות. לגעת בהבדל שבין אכפתיות לבין מחנק.

כשהם מגיעים לבית המקדש הכהן מהפך פניו לחסד. מספר להם על הכרובים שפניהם איש לאחיו, מעורים זה בזה. מספר להם על הסתר הפנים כשהם גב אל גב. מדבר בקדושה על מעגלי קרבה וריחוק ופניו מאירות את פניהם. כעת חיה, כעבור שנה, הם נפקדים בבן או בבת. האם זהו שכר על ההשפלה? או שאולי בשבירה של המערכת הזוגית, בהבאה של האינטימיות בפני אחר, בהחצנה של הסוד, יש שבירה של מערכת חולה, שאחריה יכול להתרחש תיקון? הכרה בסטייה שבתוכנו, בצרכים המורכבים ולעתים הסותרים, בהתרחקות, דווקא היא יכולה להוליד את ההתקרבות המחודשת.

מהפך נשי

במאמר זה הרשיתי לעצמי את החירות לבצע היפוך מגדרי. האישה מקנאה לבעלה, מתרה בו. האישה מוליכה את בעלה לבית המקדש, היא משקה אותו את המים המאררים. וכל זה הפוך מהטקסט המקראי ומזה של המשנה, שם הגבר הוא המקנא והאישה היא הנחשדת. בחברה הפטריארכלית הגבר אמון על הכבוד והאישה על הצניעות. האישה נתבעת לשמור על צניעותה, להסתיר את עצמה במובן מסוים, כדי לשמור על כבודו של הגבר מול בני קהילתו. הלגיטימציה של רשות הרבים שלו מתבססת על ההסתגרות שלה ברשות היחיד.

מתוך אמונה חזקה בכך שגם כשהשתנו הטבעים והזמנים עדיין יש למסכת מה ללמדנו, אני מרשה לעצמי, או יותר נכון תובע מעצמי, לבצע את המהפך המעורר. מכוון את המצלמה אל עצמי, אל נאמנותי שלי כלפי השאלה מה נדרש ממני להגביל או לשמור. מוריד אותי כגבר מכס המשפט והכוח אל המקום הנצפה, הנלמד והנשפט, ומנסה ללמוד על יחסים ונאמנות לאורם של חז"ל. היפוך זה אפשרי לדעתי מכיוון שבמישור מקביל עוסקת מסכת סוטה בשאלות אמון ובגידה בין אלוהים לעם ישראל. ולרוב בזוגיות הזו אנחנו, בני ישראל, מוצבים כצד הנשי.

לרעות אשתי, הרועה ורואה

יוחאי רוזנברג הוא מנחה קבוצות ויוצר תיעודי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-גיליון נשא תשע"ג - 823 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. מעולה, תודה.

    "במאמר זה הרשיתי לעצמי את החירות לבצע היפוך מגדרי. האישה מקנאה לבעלה, מתרה בו. האישה מוליכה את בעלה לבית המקדש, היא משקה אותו את המים המאררים. וכל זה הפוך מהטקסט המקראי ומזה של המשנה, שם הגבר הוא המקנא והאישה היא הנחשדת. בחברה הפטריארכלית הגבר אמון על הכבוד והאישה על הצניעות. האישה נתבעת לשמור על צניעותה, להסתיר את עצמה במובן מסוים, כדי לשמור על כבודו של הגבר מול בני קהילתו. הלגיטימציה של רשות הרבים שלו מתבססת על ההסתגרות שלה ברשות היחיד.

    מתוך אמונה חזקה בכך שגם כשהשתנו הטבעים והזמנים עדיין יש למסכת מה ללמדנו, אני מרשה לעצמי, או יותר נכון תובע מעצמי, לבצע את המהפך המעורר. מכוון את המצלמה אל עצמי, אל נאמנותי שלי כלפי השאלה מה נדרש ממני להגביל או לשמור. מוריד אותי כגבר מכס המשפט והכוח אל המקום הנצפה, הנלמד והנשפט, ומנסה ללמוד על יחסים ונאמנות לאורם של חז"ל. היפוך זה אפשרי לדעתי מכיוון שבמישור מקביל עוסקת מסכת סוטה בשאלות אמון ובגידה בין אלוהים לעם ישראל. ולרוב בזוגיות הזו אנחנו, בני ישראל, מוצבים כצד הנשי."

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד י"א בסיון ע"ג

      חידושו המופלא של הכותב שיש לנקוט בסנקציות גם כלפי בעל בוגד, נתחדש כבר על ידי רבי אלכסנדר זוסלין הכהן, בעל ה'אגודה' (אשכנז, המאה ה-14), ונפסק להלכה על ידי הרמ"א: 'מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו – אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה – יש אומרים שכופין אותו להוציא' (אה"ע סי' קנד,א).

      ופירש בערוך השולחן (אות טז): 'ואע"ג דעל שארי עבירות, כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מכל מקום ברועה זונות כופין, דודאי נוגע לה לעונתה דרו"ז ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו, ובודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דב"מאיס עלי" כופין להוציא, אלא אפילו להחולקים ב"מאיס עלי", בכי האי גוונא מודים'.

      בפסק דין של בית הדין הגדול מיום י"ד בטבת תשע"ב (הדיינים: הרב חגי איזירר, הרב ציון בוארון והרב ציון אלגרבלי) נקבע שאין צורך בעדות גמורה, אלא אפילו באומדנא דמוכח ואפילו בעדים פסולים, יש לחייב בעל הבוגד באשתו בגט. אדרבה, חמור דינו מאשר אישה, שאינה נאסרת אלא בעדות גמורה (או ב"קינוי וסתירה"), ולא די באומדנא.

      פסק הדין בנושא: 'חיוב בעל רועה זונות בגט' מובא באתר 'דעת'.

      יהי רצון שיהיו כל בתי ישראל משכן לאצילות וטהרה, מתוך אמונה ואהבה, שלום וריעות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. רק רציתי להעיר על דברי המאמר על האשה ששומרת על צניעותה "בכדי לשמור על כבודו של הגבר מול בני קהילתו"

    לא בקיא בחברות אחרות אבל אצלינו זה כלל לא העניין האשה שומרת על צניעותה בשביל עצמה ואצילותה וכבודה ואין שום קשר לבני קהילתו של בעלה וכד'

    כותב המאמר מתאר טעם שאינו קיים לעניין של הצניעות שמתחבר לפרשנות הפרנואידית של הפמיניסטיות שכל רצונם של הגברים הוא רק בהגמוניה ושלטון על הנשים כאילו אין להם מחשבות אחרות בראש

    אוסף המגיבים הקבועים כאן להוטי המודרנה והפמיניזם יכולים לזעוק כלפי "אפולוגטיקה" "אפולוגטיקה" כמה שירצו העובדות מדברות בעד עצמן שרוב בנות הציבור הדתי מקבלות את ההסבר שכתבתי כאן -רוב אלו שלא מתלבשות בלבוש צנוע בתקן ההלכתי לא עושות זאת מאידיאולוגיה מוצהרת אלא "לתיאבון" כמו רוב ציבור הדתיים לייט שלא מקפידים מכח האינרציה ולא מהשקפת עולם סדורה ואכמ"ל-

    ומדובר בנשים שמעורות בכל דפוסי החיים והחברה והן לא נמצאות כל היום במטבח והן מקבלות את הצניעות בתור ערך נעלה לכבודן ולא לכבוד הגברים

    • וכדבריך בפיסקה ב', שהצניעות היא כבודה של האישה, נראה ממנהגו של רבי יוחנן שהיה קורא לבגדיו: 'מכבדותיי', וכמקובל בכל התרבויות שלבוש מוקפד מסמל מעמד גבוה של אדם. וכן נימקו בירושלמי (סנהדרין ב,ד): 'מאן דאמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים'.

  3. אגב שאלה שאלתית במיוחד כלפי הפמיניסטיות הדתיות ותומכיהם כאן:

    אם לדעתכן המצב כה זועק וצריך לעשות "מהפך נשי" ו"הכל דפוק כאן צריך לשנות" מדוע במצבינו בו אין ב"ה אינקוויזיציה או משמרות המהפכה וכגון דא והמעוניינים במניינים שוויוניים וכד' יכולים להקים כאלו באין מפריע
    מדוע רוב ככל הציבור הדתי לא בדיוק קופץ על המציאה?

    מדוע לא מצינו שקהילות הבורגנות הדתית שבהכללה גסה אפשר לומר שלא מדובר בכאלו הצמודים להוראות רבנים בכל דבר עברו למודל הפמיניסטי?

    שמא הרעיונות המדוברים לא מדגדגים לאף אחד והתומכים והתומכות נהנים לקשקש עצמם לדעת במרחב הוירטואלי?!?!?!

    • "עמדותיהן של התנועות החוץ אורתודוקסיות בסוגיית השוויון המגדרי משמשת כעין לוכד ברק, שמכוון אליו את עיקר תשומת הלב הביקורתית של המסורתים. אם נרצה להכליל, הרי המסורתים – גברים ונשים כאחד – רואים את הניסיונות הרפורמה המגדרית שמנהיגות התנועות הלא אורתודוקסיות, החל מעידודו של שוויון מגדרי בסדרי הישיבה בבית כנסת ועד לשיתופן של נשים בניהול התפילה, כביטוי לחריגה המוגזמת, הבלתי הגיונית, של התנועות מסדריה "הטבעיים" ו"הנכונים" של המסורת היהודית. גם כאשר הפגינו המרואיינים הבנה והסכמה למניעים הערכיים שמולידים את הרפורמות השוויוניות הללו, הם נטו להציגן בחריגה וכעיוות של היהדות ה"אמיתית" (יעקב ידגר, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון, עמ' 347).

      "מרואיינים רבים סיפרו שהם חולקים תחושת זעזוע דומה (כאמירות קודמות של נשים שהגדירו את עצמן פמיניסטיות. נ.ה.) מערבוב הגבולות המגדריים בטקסי התפילה הלא אורתודוקסים. העובדה ששיבוש סדרים זה מתרחש דווקא בבית הכנסת, מקום של קדושה, אך מחדדת את חוסר הנחת של המרואיינים מטיפולן של התנועות הלא אורתודוקסיות בסוגיה המגדרית… עמדה דומה, כזו המדגישה את המרכיב במגדרי כקו אדום אותו חוצות התנועות הלא אורתודוקסיות בקלות ובגסות, עולה מדבריהן של מרואיינים שהפגינו סובלנות כלפי התנועות הללו וקיבלו, לפחות עקרונית, את הלגיטימיות של התביעה שלהן להגדרה שונה של היהדות" (שם, עמ' 348).

      נראה לי שה"ה כלפי האורתודוקסיה הליברלית או הפוסט אורתודוקסיה ומרבית הציבור הדתי-בורגני ה"מזרחוניקים", בטח באזור המרכז.

  4. נ.ה,דומני שאתה צודק מאוד שהרתיעה מהתנועות הלא אורתודוקסיות והאורתודוקסים המתחזים[החלקים הרדיקלים במיוחד של "האורתודוקסיה הליברלית" וכיו"ב]נובעת מכך שבשביל אנשים שהמסורת יקרה לליבם ואפילו יהיו אלו כאלו שלא שומרים שבת מדובר בחריגה בוטה מאוד

    הדבר האופייני בעיקר למתקראים אורתודוקסיה ליברלית זה שהם מסתכלים על ההלכה כמתמתיקה בלבד של מקורות וסברות והם כמעט ולא מתייחסים למרכיב חשוב בהלכה של "נהגו ישראל" "פוק חזי מאי עמא דבר" וכד' ושאלות כמו איך התעצב בית הכנסת כבית התפילה של העם היהודי במהלך הדורות פחות -אם בכלל-מעסיקה אותם

    כמה פעמים הפניתי כאן בתגובותיי ואף העלתי כמה פעמים את המאמר של יואב שורק "ככה לא חיים עם ההלכה" שבא בביקורת נוקבת בדיוק על העניין הזה של הלכה כמתמתיקה יבשה ולא כנשמת האומה היהודית המשלבת בתוכה מנהגים ומורשת חיים

    אני אומנם בהרבה עמדות בכלל לא ראש בראש עם משנתו של יואב שורק אבל במאמר הספציפי הזה לענ"ד הוא קלע למטרה בבעיתיות ובגיחוך של "האורתודוקסיה הליברלית" ומבחינתי כמובן בעקבות מורינו הגדול הרמב"ם "קבל אמת ממי שאמרה".

    חפש בגוגל -יואב שורק ככה לא חיים עם ההלכה.

    דווקא הבורגנות הדתית של איזור המרכז שהתייחסת אליה בסוף תגובתך בחדא מחתא עם התופעות הנ"ל כלל לא משויכת ברובה הגדול ל"אורתודוקסיה הליברלית" ורובא דרובא של הדתיים לייט של המרכז הם לא לייט כשיטה אלא לייט "לתיאבון" ויש מהם שלא מקפידים על קלה כבחמורה מתוך חוסר עניין או מכח האינרציה שממשיכה את אורח החיים של הפועל המזרחי מלפני 40 שנה ולא מאידיאולוגיה מהפכנית זו או אחרת.

    שים לב שבקהילות הגדולות של הבורגנות הדתית במרכז בגב"ש פ"ת רעננה ובקהילות של ת"א ר"ג ושכנותיהן לא תמצא מניינים שוויוניים כמו "שירה חדשה" מירושלים ואין ביקוש לדברים כאלו שם.

    מדובר בתופעה שרובה מתרכזת בירושלים או בחוגים למדע היהדות באקדמיה

    בשאר המקומות — כמעט גורנישט

    • בקשר לדתיי המרכז, הבנת ההפך 🙂 אני משווה אותם מול האורתודוקסיה המאוד ליברלית, למסורתים ביחס ללא אורתודוקסים וד"ל.

  5. נ.ה, אוקיי עכשיו הבנתי ולדעתי אתה צודק מאוד!

    דעתי כדעתך!

  6. נ.ה,אני שוב ממליץ בחום לקרוא את מאמרו של יואב שורק שהזכרתי שמנסח באופן יפה מאוד ורהוט את הבעיתיות וה"יהדות פלסטיק" של הדתיים הליברלים הייתי שולח לינק אבל אני תמיד מסתבך בזה ואחסוך את הפדיחה(-: אתה יכול להקיש בגוגל להפניה שהבאתי ולקרוא אותו.

  7. כתיבה יוצאת מן הכלל,ממש תענוג לקורא.
    מעבר לכך דרוש אומץ להעלות נושא שפחות נוגעים בו.
    ישר כח ,מצפים לעוד.
    מיכאל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: