יודעי העתים | שלום רוזנברג

תפקידם של תלמידי החכמים איננו רק ללמוד תורה אלא גם לעמוד על שינויי הזמנים ולהבין את הדרישות המשתנות מהם. זווית מפתיעה ביחסי יששכר וזבולון

ברשימתי זו מבקש אני לחזור לדברי הראי"ה קוק הקורא את תשומת לבנו לכך שהמסורת היהודית קבעה חגים ומועדים הקשורים עם השתנות העתים בטבע (מאמרי הראי"ה, עמ' 143). בטבע שולט זמן מעגלי המתואר בפסוק הנפלא שבפרשת נח (ח, כב): "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". התורה "סימנה" זמנים מסוימים כדי שנהיה מודעים לשינויים המתרחשים בטבע – ימי דין. בימים אלה נקראים אנו לעשות את חשבון נפשנו, חשבון ההישגים והכישלונות על העבר, ימי תפילה על העתיד. ואכן כך למדנו במשנה (ראש השנה א, ב): "בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת (= שבועות) על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו… ובחג נדונין על המים".

ובהיסטוריה? כאן עומדים אנו לא בפני מעגל אלא בפני קו, ליתר דיוק – חץ. כאן השינויים הם מהותו של הזמן. הראי"ה לימד אותנו שעלינו להיות מודעים לראשי השנה שבהיסטוריה, לשינויים ולתפניות שבתקופות ההיסטוריות, לדלתות שעלינו לפתוח כשקול דודי דופק בהן.

איור: Thinkstock

איור: Thinkstock

עיבור שונה

הזמנים המתחדשים גורמים לנו ייסורים לא מועטים. אנו מתלבטים בשאלות הנטל והשוויון, הכובע והכומתה, ותוך התלבטות זאת מבקש אני להתייחס לאחד הביטויים הסמליים של המחלוקות, יחסי השותפות בין יששכר וזבולון. זבולון מייצג במסורת את העוסק בצורכי העולם הזה, ובכלל זה כמובן פרנסה. יששכר מבטא במסורת היהודית את דמות התלמיד־חכם המקדיש את חייו ללימוד התורה. וכך קוראים אנו ברש"י על ברכות יעקב ומשה (בר' מט, יד; דב' לג, יח), ובאופן פרדוקסלי גם על דברי התוכחה בשירת דבורה: "יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם – סובל עול תורה, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם – אלו התלמידים שלו שמרביצין תורה, וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב – זו תורה… וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל עולה של תורה ויהי למס עובד – זו הלכה… וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשֹּכָר עִם דְּבֹרָה… בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו – בעומקה של הלכה". המסקנה: "שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא משום דיששכר באהליך".

עד כאן הדברים ידועים, אלא שעל בני יששכר, חכמי התורה, נכתב קטע נוסף בדברי הימים (א יב, לג) "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל". כדי לקבוע מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, חייבים החכמים להיות מודעים לסוד ה"בינה לעתים". המפרשים את פשוטו של כתוב מייחסים את ה"בינה לעתים" לסוד העיבור, לידע ההכרחי לקבוע את הלוח.

אולם יש בביטוי זה, כפי שלימדו אותנו חכמי הדורות, ממד עמוק יותר, שלימד אותנו הראי"ה קוק: הבנת העתים והתקופות המשתנות. דבריו מבטאים את רוחו העמוקה של יששכר, סוד הנהגת החכמים. זהו סוד עיבור שונה, סוד האפשרות להבין מתי חלים כ"ח העתים שבספר קהלת: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ… עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת… עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". מרבנו בחיי בן אשר, איש הקבלה, למדנו שאותם כ"ח זמנים רמוזים במשכן (שמות כו, א־ב): "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת… אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה". "שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים"! ורבנו בחיי מוסיף: "ועליהם נאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים". משכן התורה והאומה אינו שלם אלא עם הבנת העתים המשתנים, ועל כך אמר קהלת (ח, ה): "וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם".

ספר וספר

אולי לא יהיה מיותר לחזור אל ברכת יעקב ליששכר, ולפירושו של רש"י (בראשית מט, טו): "ויהי [יששכר] – לכל אחיו ישראל, למס עובד – לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין… וכל אחיהם על פיהם". עד כאן הרעיונות הקלאסיים, אלא שרש"י מוסיף הערה "מוזרה": "ואונקלוס תרגם בפנים אחרים: וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל מלחמות ולכבוש מחוזות, שהם (= בני  יששכר) יושבים על הסְפָר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד". דבריו של אונקלוס, תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, מלמדים אותנו על קיומו של "הסדר" מוזר: סְפָר וסֵפֶר ילכו יחדיו במשכנות בני יששכר.

לפנינו אחד הביטויים המהפכניים והאינטגרטיביים ביותר של חידושה של היהדות בתקופתנו – בן הישיבה המגן על הנפש והגוף של עם ישראל. אכן, זה לא חידוש, לפנינו החזרת העטרה ליושנה, החיבור בין רש“י לבין אונקלוס. זוהי יצירה שהיא ראשית הגשמת חזונו של הראי“ה שלימד אותנו שגם בהשתנות התקופות אנו נידונים שהרי “כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון“. גם בשינויי התקופות אנו חייבים ב“זיכוך והסרת הסיגים של החיים שעברו… כדי שנוכל להכניס אותם בתוך האוצר המתחדש של התקופה החדשה“.

יש המתנגדים לכל שינוי, שכן הוא דורש החזרת העטרה ליושנה, לעבר. התרבות החילונית מנסה למחוק את כל העבר, על מורשתו ותפארתו. אך עלינו לקבל, וגם לתקן ולהוסיף, הוספות שאינן אלא חזרת העטרה ליושנה. מתוך כך נוכל “להיות עומדים קיימים ושלמים בכל צביוננו ובכל הדרת תקומתנו, להיכנס בהם ועל ידם מלאי רכוש רוחני כביר אל התקופה החדשה… אשר התחיל צור ישראל להאיר עלינו בקווי אורה. עד אשר ילך האור הלוך וגבור ויפוח היום ונסו הצללים, ואור חדש על ציון יאיר, במהרה בימינו אמן“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-גיליון נשא תשע"ג - 823, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דבריו של פרופ' רוזנברג נכונים במישור העקרוני ולא לחינם התורה שבע"פ נאסרה בכתיבה שכן בכל דור יש צורך עפ"י הנסיבות המשתנות שהסנסדרין יעשו חושבים לגבי תוקפם של תקנות וכד' וכן בסמכותם לפרש מצות דאורייתא באופן שונה במידות שהתורה נדרשת בהם [ויעויין ברמב"ם הלכות ממרים פרקים א-ג]

    העניין הוא שכמו שהוא עצמו כותב בסוף שאין מדובר בשינויים שיהרסו את העבר ולכן תמידי החכמים שבכל דור אומנם מתעמקים בצורך לפסוק לפי צורך השעה והנסיבות המשתנות אך לא לפי הטרנדים הרעיוניים המתחדשים וחולפים ברוח

    ההבחנה הזו לא תמיד זוכה לתשומת לב אצל להוטי ההתחדשות ושינוי ההלכה שלא מבחינים למשל בין תיקון הפרוזבול או היתר המכירה בשמיטה וכד'-דוגמאות לא רלוונטיות שהם מביאים בלי סוף-לבין הצעות לשינוי יחסי גברים -נשים מהיסוד לאור הפמיניזם כאילו את הפמיניזם צריכים לקבל כאילו הוא ירד מסיני

    צריך כל פעם להדגיש את ההבדל בין שינויים נצרכים לאור המציאות המשתנה לבין שינויים שמשנים מהיסוד את כל המסר של התורה ובכך לעשות מהתורה חוכא ואיטלולא

    נ.ב

    כמובן שיש מקרים שגם לפי שינוי הערכים אז המציאות ההלכתית יכולה להשתנות כמו אשת יפת תואר שחז"ל התבטאו עליה מפורשות שמדובר בהיתר שניתן בגלל יצר הרע שקשה כמעט לעמוד בפניו ומוטב יאכלו שחוטות ואל יאכלו נבלות ובמידה ובימינו יש אמנות נגד דברים כאלו והמתוקנות שבאומות סולדות מכאלו דברים בהחלט אפשר לתקן תקנה לא לממש היתר זה היות והתורה לא התירה זאת לכתחילה מבחינה ערכית ואדרבה הגיעה עת רצון בעניין זה לא לממש היתר דיעבדי ערכית זה

    כך שמעתי מאחד מרבותיי ויעויין עוד על כך ב"עמוד הימיני" של הרב ישראלי זצ"ל על הלכות מלחמה בימינו ובמיוחד במאמר על "פעולת קיביה לאור ההלכה"

    אבל מקרים אלו מצריכים חז"לים מפורשים או אומדנא מוכחת כמו המקרה של אשת יפת תואר ולא סברות קרס בעלמא

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: