חכמה רב תרבותית | רות פידלר

ספרות החכמה זוכה לעדנה מחקרית והיא נלמדת תוך השוואה פנים מקראית וחוץ מקראית. מעקב אחר תהליכי ההשפעה הנפתלים מצביע על רוחב עולמם של היוצרים החכמים

ספרות החכמה במקרא ובמזרח התיכון הקדום

עורכים: נילי שופק ויאיר הופמן

מוסד ביאליק, בית מקרא כרך נז (תשע"ב), חוברת ב

"לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" קוראת החכמה לעוברים ושבים כמבקשת לפתותם אל עולמה בסעודה דשנה. בפתח החוברת החדשה של "בית מקרא" מצטטים העורכים הזמנה לבבית זו בטענה שניתן היה להפנותה גם אל חוקרי המקרא והמזרח הקדום, שעד לאחרונה נטו לדחוק את ספרות החכמה לשולי הזירה המחקרית. ואולם החוברת, המוקדשת כולה לספרות החכמה, דווקא מעידה על עדנה שזכה לה חקר ספרות החכמה שבמקרא ובמזרח הקדום.

הכותבים מציגים איש את פירות מחקרו – תוך שימוש בסקירות מחקר עדכניות, בשיטות קריאה חדשניות ובהשוואות בין־תרבותיות – על אודות ספרויות החכמה המקראית, האוגריתית, המסופוטמית והמצרית. אם יתמה מאן דהוא על כך שמביאים הם את לחמם ממרחקים, באים שבעת מאמרי החוברת ומראים שההזמנה "לכו לחמו בלחמי" וגו' ראויה להיענות דווקא בדרכים אלה. הרי אופייה הכלל אנושי של ספרות החכמה והאמונה המפעמת בה באפשרות לגלות את החוקיות השוררת בעולם באמצעות התבוננות והיגיון עשׂוּהָ זמינה במיוחד להשפעות מן התרבויות הסובבות. שורשים אידאיים אלה מאפשרים לחכמה לשלח את יונקותיה גם אל ערוגות הנבואה, המזמורים והסיפורת, ו"ניידות" זו אף היא נושא חוזר ומאתגר בקובץ הנדון.

עשיית ספרים כעשיית שם

בראש החוברת שלושה מאמרים על ספרות החכמה שבמקרא. משה גרסיאל, במאמר "דיאלקטיקה אינטרטקסטואלית בבעיית הגמול: הדגמה מתהלים א וירמיהו יב; יז" בוחן מחדש את מזמור א בזיקתו לכתובים מספר ירמיה המוגדרים כמקבילים אליו (ירמיהו יז ה־יג) או כמתפלמסים עמו (יב א־ד). המשותף לכולם הוא הדימוי המרנין של עץ פורה שתול על (פלגי) מים. דימוי זה מתאר את הצדיק – בתהלים, והבוטח ב־ה' – בירמיהו, אך גם את הרשעים העושים פרי באין מפריע. הוספת התלונה בירמיהו אל מכלול הכתובים הכרוכים במזמור א מאפשרת לצייר את הדיאלקטיקה של רעיונות הגמול בכתובים אלה במבנה הקלאסי של תזה, אנטיתזה וסינתזה.

במאמר "קהלת והתמודדותו עם המוות לאור התפישות במקרא ובספרות המזרח הקדום" מציג איתמר כסלו את מקומו המרכזי של המוות בספר קהלת, הן מצד ריבוי ההיגדים עליו והן מצד תרומתו למערכת הטיעונים המובילה למסקנה ש"הַכֹּל הָבֶל". את הסיבה לייחודו של קהלת בעניין זה מציע כסלו לחפש בעולמו של מחבר הספר ואי התאמתו לדרכי ההתמודדות עם החידלון המקובלות במקרא ובספרות המזרח הקדום, כגון עשיית שם בעלילות גבורה או במפעלי בנייה, שמירת זכרו של המת על ידי צאצאיו או הקמת אנדרטאות.

לדידו של קהלת עשיית שם עולם אינה אפשרית כי הישגיו של המת נשכחים בדורות הבאים, וצאצאים כנראה לא היו לו. זאת למד כסלו מן הפסוק "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין־לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל־עֲמָלוֹ […], וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת־נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא". ראיה מעניינת ונועזת מובאת ממקבילה ידועה בין קהלת ט ז־ט לבין העצות לגלגמש המחפש חיי נצח, בעלילה הקרויה בשמו. על רקע הדמיון בין העצות בשני הכתובים בולט בקהלת העדרה של התייחסות לצאצא. האם הזקן הערירי והחסר מנגנוני הגנה מתחושת החידלון הקרב נוטה לפיכך לתת למוות משקל יתר? לתולדה הספרותית אירוניה משלה: ספרו נטול השם של אותו זקן ערירי, המסתיים באזהרה מפני "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה", עודנו נדון ומשפיע לא פחות מעלילות הגבורה, מפעלי הבנייה או הצאצאים שלא העמיד להנצחת שמו.

טובה פורטי, במאמר "לשאלת הסידור והעריכה בקהלת: הפתגם כחוליה מגשרת", עוסקת בכוחו של הפתגם כרכיב פרשני־עריכתי בספר קהלת. בעקבות סקירת פתרונות שהעלו ראשונים ואחרונים לבעיות המורכבוּת הספרותית שבספר ובייחוד לסתירות המפורסמות שביחסו לערכים כגון חכמה, שמחה ו"כעס", מציעה פורטי את הגישה הרואה בריבוי הקולות של קהלת ביטוי להתמודדותו עם הסתירות שבעולם, בחיפושו אחר משמעות החיים.

שני הפתגמים המנותחים במאמר, משל הזבוב ומשל הנחש, משמשים, לדעתה, חוליות מגשרות בין הפסקאות שלפניהם ואחריהם, ובכך מעצבים את השיח הדיאלקטי ואת האחדות התמטית של היחידות שבתוכן שובצו. את הטכניקות המתוחכמות העולות מניתוחיה משייכת פורטי הן לקהלת הן לסידור ולעריכה של ספרו, מה שאמנם מותיר כר נרחב לדיון ביחס שבין שני גורמים אלה.

דימוי דיאלקטי. "עץ שתול על פלגי מים"  צילום: thinkstock

דימוי דיאלקטי. "עץ שתול על פלגי מים"
צילום: thinkstock

עצל ועבד נמלט

ארבעת המאמרים שבהמשך החוברת מוקדשים לספרות המזרח הקדום בזיקתה לספרות החכמה המקראית. מאמרו של אליעזר (אד) גרינשטיין, "החכמה בשפה האוגריתית", מתחקה אחר שורשי החכמה הישראלית בתרבות הכנענית המיוצגת במכלול הטקסטים מאוגרית. אמנם יצירות החכמה שנמצאו באוגרית כתובות בלשון הבין־לאומית של התקופה, היא הלשון האכדית, אולם גרינשטיין תר אחר עדויות ליצירה חכמתית מקומית, כנענית ו/או אוגריתית.

עדויות אלה עולות מאמרות חכמה המשולבות בְּמכתבים וכן בעלילות האוגריתיות על אקהת וכרתא, המשופעות בנושאים ומוטיבים חכמתיים. כך לדוגמה במכתב אוגריתי המתאר מגפה נאמר ש"יד האלים פה כי המוות עז מאוד", מה שמזכיר את ההתייחסות החכמתית, או מכל מקום המופשטת והכללית, לאהבה בשיר השירים: "כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה". תקבולות המספרים המדורגות המונות דברים השנואים על האל הגבוה – ה' (משלי ו טז־יט) או בעל – מצטיירות על פי סימנים צורניים ודקדוקיים כיחידות עצמאיות ששולבו בכתובים, כנראה ממקורות חכמתיים. הטענה למקורות חכמתיים בדוגמות הנדונות במאמר מעוררת סוגיות חשובות, ובהן סוגיית הבחנים לזיהוי כתובים כבעלי אופי חכמתי.

השוואות בין ספרות החכמה המקראית לכתבים מן המזרח הקדום הן גם נושא מאמרו של אביגדור ויקטור הורוויץ ז"ל, "'פגוש דב שכול באיש': טיפוסים שליליים בספר משלי ובכתבים מסופוטמיים". המאמר מציג הקבלות רעיוניות־טרמינולוגיות בין ספר משלי לכתבים אכדיים ושומריים, הנוגעות כולן לטיפוסים שליליים: העצל, העבד המקלל, האישה סרת הטעם, הזונה, הנואפת והנואף.

ההקבלות המוצעות לתיאורים הללו מקורן לעתים בכתובים שאינם מוגדרים דווקא כספרות חכמה. תיאור העצל, "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל־צִירָהּ, וְעָצֵל עַל־מִטָּתוֹ", מושווה ללחש אכדי מאשור להשבת עבד בורח, שאף בו מסתובבת דלת על צירה: "אַתְּ דלת חדר המיטה […] כמו שאת יוצאת על צירך ומסתובבת ובצירך חוזרת, כך העבד הבורח יֵצֵא ויסוב ואל בית אדוניו ישוב במצוות אֶאַ, שַמַש ומרודך!". המשל והלחש אינם קשורים, אך הדימוי המשותף כרוך בהשקפה דומה. בהקבלות הנדונות במאמר ניכר מגוון רחב של סוגות ודרכי שיתוף. לדברי הורוויץ יש בכך עדות למגוון המקורות והדימויים המזינים את המסורת החכמתית שבספר משלי ולרוחב עולמם של החכמים. עדות יש כאן גם לרוחב היריעה והידיעה של חוקר יוצא דופן שנלקח בטרם עת.

דתי או חילוני

במאמרם "דת ומוסר בספרות הפתגמים השומרית" נדרשים יעקב קליין ונילי סמט לסוגיה מובהקת לחקר ספרות החכמה, והיא אופייה ה"חילוני" וה"שכלתני" של ספרות זו, הנתפסת לרוב כנעדרת עניין בנושאי אמונה ופולחן. המאמר מוקדש לזכרו של בנדט אלסטר, מהדיר וחוקר ראשון במעלה של ספרות החכמה השומרית, שצידד בתפיסה זו. ואולם הניתוח המפורט שמקדישים המחברים לחומרים מתוך אוספי הפתגמים וקובצי העצות השומריים מן האלף השלישי והשני לפסה"נ מאשש את התפיסה המקובלת באופן חלקי בלבד.

האוסף "משלי שורופַּךּ" מן התקופה השומרית העתיקה (האלף השלישי לפנה"ס) מכיל עצות בתחום החברתי־מוסרי ומנמקן בנימוקים שכלתניים, למשל: "אל תשחק עם אשת איש – הדיבה הרעה גדולה מאוד!". ואולם גרסה מורחבת של יצירה זו, מן התקופה הבבלית העתיקה (1800–1600 לפנה"ס), נחלקת לשלוש חטיבות שכל אחת מהן נחתמת בנימה דתית. חתימות אלה כנראה לא הופיעו בנוסח השומרי העתיק של היצירה. המסקנה המתבקשת היא שהצביון הדתי הוא תולדת עיבוד מאוחר, בדומה להשערה של כמה פרשנים על ספר משלי המקראי.

המצב שונה בספרות הפתגמים מן התקופה הבבלית העתיקה שבהם מוצאים קליין וסמט יסוד דתי אימננטי בארבע קבוצות פתגמים. בהבנת ההיבטים הדתיים של ספרות הפתגמים מגיעים אפוא המחברים לכלל מחלוקת יסודית עם בנדט אלסטר, שלזכרו הקדישו את מאמרם. כבוד ומחלוקת יכולים לדור יחדיו, תזכורת יפה לתרבות דיון של חכמים.

עיון מחודש בהשערות מקובלות מאפיין גם את מאמרה של נילי שופק, "'הוראה לפתיים כדי לדעת': תורת פְּתַחְחֹתֶפּ וספרות החכמה המקראית". המאמר עוסק ביצירות חכמה מצריות ובהשוואתן למקבילות מקראיות. הציטוט שבכותרת המאמר לקוח מן היצירה העיקרית הנדונה בו, היא "הוראת פְּתַחְחתֶפּ" – "ההוראה המצרית הקדומה ביותר שנותרה בשלמותה" – המציגה את מטרתה כ"הוראה לפתיים כדי לדעת, כלל של דיבור טוב (דבר חכמה), מועיל למי שישמע אותם, אסון למי שיפר אותם". כבר בדברים אלה ניכרת הקרבה לספר משלי, שאף הוא פותח במטרה דומה: "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה, לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה […] לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם", "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ".

בהמשך מוצגים תווי דמיון רבים נוספים, תוכניים ומילוליים, בין 'הוראת פְּתַחְחתֶפּ' לספרות החכמה המקראית. מרשימה ההקבלה בין תיאור הזקנה המתייחס למחבר, פְּתַחְחתֶפּ, לבין קהלת יב א־ז, חרף 1,500 השנים ויותר המפרידות ביניהם. בין המונחים חשיבות מיוחדת לשימוש המילה בטן כמושב המחשבות והרגשות, המוגבל במקרא כמעט רק לספרים משלי ואיוב, והטיעון הכרוך בכך לרישום מצרי.

ואולם ברקע הדיון עומדת דוגמה מפורסמת יותר לקשר שבין ספרות החכמה המצרית וזו המקראית: "הוראת אַמֶנְמֶאפֶּת" וחותמה המובהק על חלקו הראשון של הקובץ דִּבְרֵי חֲכָמִים (משלי כב יז –  כג יא). הוראה זו נתחברה כנראה במאה האחת עשרה לפסה"נ, והיא שמשכה את מרב תשומת הלב של העוסקים בספרות החכמה בשתי התרבויות. לטענת שופק, "הוראת פְּתַחְחתֶפּ" שקדמה בכאלף שנים ל"הוראת אַמֶנְמֶאפֶּת" מכילה לא פחות מקבילות לספרות החכמה המקראית מ"הוראת אַמֶנְמֶאפֶּת", גם אם טיבן של מקבילות אלה פחות מילולי. ממצב דברים זה עולות שאלות על טיב הקשר שבין שתי היצירות המצריות ועל נתיב השפעתן על ספרות החכמה המקראית. למסורת החכמה המצרית ולמוסדות הלימוד בישראל הקדומה תפקיד חשוב בתהליכים מופלאים אלה.

הקובץ כולו הוא תוספת חשובה לחוברות "בית מקרא" שקיבלו מתכונת "מונוגרפית" בעשור האחרון, וכלי ראשון במעלה לחוקרי ספרות החכמה ולציבור המשכיל בישראל.

ד"ר רות פידלר מלמדת בחוג למקרא באוניברסיטת חיפה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון נשא תשע"ג - 823, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: