העתיד בעיתון של אתמול | ירון אביטוב

ברומן העתידני שרקח גפן נפגשות שתי נפשות פצועות על רקע משטר ישראלי לאומני ותאוקרטי. התחבולה נכשלת בספר שכולו קריצה להווה

כתר זמני

יהונתן גפן

דביר, 2013, 303 עמ'

 ההבדל בין יהונתן גפן, היוצר הצעיר שרבים אהבו את ספרו "הכבש השישה־עשר", לסופר גפן בן ה־66, הוא כמדומה ההבדל בין הרומן הקצת נאיבי שלו "שיני חלב", שהתפרסם לפני 36 שנה, לרומן העתידני "כתר זמני". האחרון עומד בסימן שן עקורה, שהכתר הזמני שמחליף אותה אינו מצליח להסתיר את השינוי הגדול בכתיבתו של מי שניסה פעם להתחבב על כולם ועתה עושה מאמץ להרגיז את כולם. אבל להרגיז זה לא מספיק, כמובן. לא בספרות בכל אופן.

הרומן, הז'ורנליסטי מדי, עוסק בישראל פוסט טראומטית, לאחר מלחמה קשה המותירה אותה שותתת דם, עד שהיא מסופחת כמדינת חסות של ארצות הברית ותושביה מוכרזים כ"ישראמריקנים". ההמנון, המטבע והדגל מוחלפים (המטבע החדש הוא שח"ח והדגל הוא שני פסים אדומים ומגן דוד כחול), צה"ל מתפרק מנשקו ובמקומו מוקם לגיון זרים אכזרי, והמשטר הוא רודני בעל נטיות לאומניות. קשה לכנותו תאוקרטי כפי שרומז גפן מכיוון שהזנות שורצת בכל פינה.

הכלכלה קורסת, האינפלציה דוהרת, השחיתות חוגגת, הפערים בין עשירים לעניים רק מתעצמים, כלי התקשורת מושתקים, ורק שופר התעמולה "כל העם", הרומז לעיתון המודפס במקומותינו, ממשיך לראות אור. המשטר מצליח להתגבר על רצח של שני ראשי ממשלה ושתי מהפכות חברתיות, אחת מהן אלימה, מפיל את אימתו על הציבור ומעלים אזרחים. האלימות היא סמל ההיכר החברתי בישראל החדשה, שבה רבים מצטיידים בנשק כדי להגן על עצמם מפני רוצחים.

גפן אמנם נתלה בסוגת הרומן העתידני, אבל משתמש למעשה בחומרים אקטואליים וגם טריוויאליים־משהו מן ההווה או מן העבר הקרוב (האיום הסורי והאיראני, הסוגיה הגרעינית, יירוט טילים מן הדרום, השרפה הגדולה בכרמל ועוד), דבר היוצר אצל הקורא תחושה שהוא קורא בעיתון של אתמול ולא ברומן עתידני. במיוחד בולט הדבר בסצנת השרפה בכרמל, שבה ראש הממשלה מתואר כמי ש"רוב הזמן הוא הצטלם בתקשורת כמציל האומה" (101), בעוד שלמעשה מטוסי הכיבוי הגיעו באיחור.

בשורה התחתונה, העולם המאיים כביכול שגפן בונה לא ממש מאיים על הקורא, המסיים את הרומן בתחושה שהמחבר בעצם לא הצליח לברוא עולם חדש ו"מופלא" כמו האקסלי. גם הכישרון הסאטירי וההומור של גפן לא מצליחים לבוא לידי ביטוי בעיצוב העולם העתידני, ובאים לידי ביטוי טרגי־קומי טוב יותר דווקא ברובד של סיפור האהבה ברומן.

המשטר גובר על המהפכה. המחאה החברתית, קיץ 2011, תל אביב  צילום: מרים צחי

המשטר גובר על המהפכה. המחאה החברתית, קיץ 2011, תל אביב
צילום: מרים צחי

אהבה בתשבצים

שתי דמויות ראשיות מאכלס הרומן ושתיהן פצועות: מתי, עיתונאי אסונות ידוע ואלמן בן 62, וגיל, מלצרית בת 33 במסעדה העומדת להיסגר, שהחיים צרים עליה במכאוביהם מכל העברים. אשתו האהובה של מתי מתה ממחלה, בתו התחרדה, נישאה לחסיד סאטמר בניו יורק ומחרימה את אביה. הוא פוטר מעבודתו בגלל שידע יותר מדי ואף נעצר לחקירה בחשד לבגידה. מתי נשאר למעשה לגמרי לבד, עם מכאובי הגוף והנפש בעקבות הפציעה במלחמה והלם הקרב שבא בעקבותיה ושנמחק כליל מזיכרונו. מתי, הסובל לאורך כל הרומן מכאב שיניים שאינו מרפה ממנו, מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, לפרסם ספר בשם "יומנו של כתב אסונות" בהוצאה יוקרתית בשבדיה, אבל הוא סובל ממחסומים בכתיבה ובזיכרון המונעים ממנו לכתוב על האסון הפרטי שלו.

וכך, עד שהוא מתהלך לאורך חוף הים בתל אביב מתוך כוונה להתבודד במסעדה שבה נישא בעבר הרחוק לאשתו, שלידה הולכים ומוקמים בקצב מזורז "מגדלי הסוף" המסמלים את השסע החברתי העמוק. במסעדה הוא פוגש את המלצרית גיל, צעירה יפה המזניחה את עצמה מכיוון שהיא הלומת חיים: בילדותה בוצעו בה מעשים מגונים על ידי דודה, אביה נהרג, אמה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי, אחיה נמלט מהארץ, ובעלה השוטר שממנו נפרדה ממשיך להתעלל בה ולהכותה ואף הפקיע ממנה את דירתה.

בין זוג פצועי הנפש הללו נרקם קשר עדין של "זמן פציעות", שבמסגרתו הם מנסים לפתור את בעיותיהם וכאביהם הרבים או לחלופין לברוח מהם באמצעות פתרון תשבצים. "כשאני פותר", מכריז מתי, "גם הכאב קצת נפתר" (39). גיל הקנאית אינה מוכנה שהוא יפתור תשבצים עם אף אחד אחר, רק איתה. פתירת התשבצים המשותפת היא לכאורה שיא ביחסיהם, הנעדרים בדרך כלל קשר מיני. דווקא ההעדר הוא שעושה את הקשר לעמוק ויפה יותר.

אידיאולוגיה לא אפויה

המונחים הרבים מעולם התשבצים, אולי רבים מדי, נמהלים בתוך הדו־שיח שלהם, לעתים בצורה שמעניקה לו ערך מוסף, ולעתים בצורה מאולצת. כשגיל מספרת למתי על עקרותה – בעיה שגם אותה מתי יפתור לבסוף – ועל טיפולי הפוריות הכושלים שעברה היא מחפשת מילים נרדפות בתשבץ: "צרה, אסון… צער עמוק, יגון… קול בכי, יבבה" (182). הרעיון שהאהבה נפתרת באמצעות תשבץ הוא רעיון ישן של גפן, שעליו כתב בשירו מלפני 30 שנה, המשמש מוטו של הרומן. הפעם הוא עיבד את הרעיון הטמון בשיר לרומן.

גיל אינה מסתפקת בסיפור האהבה הזה, והיא פוזלת לכיוון המרצה השרמנטי והמלוקק שלה באוניברסיטה. מתי ממשיך לנסות לסייע לה לפתור את תשבץ קיומה, ואילו היא מצדה מחזירה לו את המוזה ומסייעת לו לפתור את חידותיו שלו, כולל ההיזכרות המאוחרת בטראומה המודחקת של הפציעה ובאילו נסיבות בדיוק היא נגרמה. סיפור הפציעה בקרב על שדה התעופה וההלם הממושך שנלווה אליה מזכיר לא במעט את סצנת הלם הקרב של מני פלג, גיבור "נוילנד", הרומן של אשכול נבו.

אילו גפן היה ממקם את סיפור האהבה הזה ברומן המתרחש בעבר או בהווה ולא ברומן עתידני, התוצאה עשויה הייתה להיות טובה יותר, ללא הקישוטים האפוקליפטיים. את "כתר זמני" סיימתי לקרוא למזלי בלי כאב שיניים, אבל עם כאב לב על ההחמצה המסוימת שנרשמת בו. גפן, ששלח כבר את ידו בכל סוגות הכתיבה האפשריות, הוא סופר מוכשר יותר מכפי שנדמה למקטרגיו, אולם דווקא החלק האידיאולוגי בספרו לא אפוי מספיק טוב. אולי צריך להמתין לרומן הבא, שייקרא "שיני בינה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון נשא תשע"ג - 823, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: