דיסידנט ברברי נפלא | חבצלת פרבר

אדוארד "לימונוב" רב הפנים הוא אופוזיציונר לשלטון הקומוניסטי שהקסים את רואיו 
והקים מיליציה לאומנית של גלוחי ראש. סיפור חייו נכתב כספר מתח פוקח עיניים

לימונוב

עמנואל קארר

מצרפתית: עמית רוטברד

בבל, 2013, 357 עמ'

ברוסית פירוש המילה לימונוב הוא לימון או, בהטיה קלה של המילה, רימון יד. "כזה עם נצרה", כמו שמדייק קארר, כדי שלא תהיה טעות וכדי להדגיש את המשמעות הספציפית הזאת, האופיינית בעיניו לגיבור הספר. אדוארד וַניָאמינוביץ' לימונוב הוא בנו של וַניָאמין סוואנקו, שהיה קצין זוטר בעל מעמד מכובד ומעורר יראה בקג"ב בשנות השלושים והארבעים, והתגלגל להיות פקיד עלוב ושפל במנגנון המשטרתי העוסק בשינוע של אסירים ממחנה עונשין לכלא ומכלא להוצאה להורג. וזאת לבושתו של בנו הצעיר – שאומנם אינו מתרגש במיוחד מעניין ההוצאה להורג, אבל מתבייש שיש לו אבא מפסידן.

הסצנה שבה מתוארת תגובתו של הילד אדוארד הרואה במפתיע את אביו הנערץ כשהוא קורא את שמותיהם של האסירים האזוקים בשלשלאות כשהם יורדים מן הרכבת ומועמסים למשאיות היא אחד משיאי הציניות בספר הזה, המשופע בציניות ובסרקזם מריר לכל אורכו.

כבר בגיל עשרים יש מאחורי הצעיר מחארקוב קריירה עשירה של גלגולים ומעשים: הוא מופיע תחילה כילד טוב בדירה מכובדת השמורה לאנשי ביטחון ומשטרה חשאית בכירים. הילד בולע רומנים צרפתיים קלאסיים, גאה באביו ואוהב אותו ושומע אגדות מפי אמו. אחר כך הוא הופך לנער בשכונה ירודה, בדירה שבה יש למשפחה חדר אחד מתוך דירה משותפת. הוא מתבייש באביו וסופג את חלומות הגדוּלה של אמו, ומפצה על הנחיתות כשהוא הופך לחוליגן ולחברם של פושעים, אסירים פליליים לשעבר ורוצחים. בשלב הבא של חייו הוא פועל בית חרושת ומשורר כריזמטי שמחפש באמצעות הכתיבה דרך חדשה להתבלט. אחר כך הוא הופך לחייט שתופר מכנסי ג'ינס לפי הזמנה ומשם הוא עובר להיות רוכל ספרים. כל זה עוד בשנות העשרים לחייו ועיקר גלגוליו עוד צפויים בעתיד.

פרא משעשע

לימונוב מקבל את שמו החדש, המשמש לו כינוי חיבה חברתי ושם עט, במהלך משחק שמות בין החברים, שבו ממציאים לכולם כינויים ושמות חדשים. נראה שהמשמעות הכפולה של השם היא שקסמה לו.

מעשיו ההפכפכים וחיפוש הדרך של האיש, שקשה למנות את כל גלגולי התפקידים ואת כל המקומות שעבר, כוללים גם גלות מרצון בניו יורק ובפריז בשנות השמונים. זוהי התקופה שלאחר חרושצ'וב, כשברז'נייב ואנדרופוב מחזירים למדינה את האגרוף הנוקשה של המשטר הקומוניסטי, לאחר שאזרחי ברית המועצות כבר טעמו מעט חופש, אמנם מוגבל, וגילו שהם אוהבים את זה.

לימונוב חי בניו יורק ואחר כך עובר לפריז ויושב בה שנים לא מעטות. הוא מהווה אופוזיציה לשלטון הקומוניסטי מסוג שונה לגמרי מאותם דיסידנטים חמורי סבר כגון סולז'ניצין, שגורש מבריה"מ באותו זמן ואנדריי סחרוב. לימונוב מוכר בפריז כמחבר רומן שערורייתי בשם "המשורר הרוסי מעדיף כושים גדולים" (שתורגם לעברית בכותרת הנייטרלית "זה אני אדיצ'קה"). כאשר קארר פוגש אותו לראשונה בפריז, לימונוב הוא "בחור סקסי, מתוחכם ומשעשע שנראה כמו מלח הולל וכוכב רוק", שתיין שעמיד באופן יוצא דופן לאלכוהול, פרחח עם "הצלחה בל תיאמן עם בחורות". "לימונוב היה הברברי שלנו. אהבנו אותו", מתאר קארר. רק מאוחר יותר מתגלות גם פניו המפוקפקות של לימונוב: שירות כשכיר חרב במלחמות הבלקנים לצד הסרבים של בוסניה ולצדו של רדובן קראדז'יץ', פושע המלחמה.

 עם שובו לרוסיה שאחרי נפילת הקומוניזם הוא מצטרף למאבק דמוקרטי כושל נגד פוטין, ומייסד מפלגה אופוזיציונית־לאומנית ובוחר לה שם מעורר אימה ואסוציאציות חמורות במיוחד: "נאציונל־בולשביקים", או בקיצור "נאצבולים", הפעילה כנגד מסע הבחירות השלישי של פוטין. "האיש עם המבט הפראי… שהלך בראש האנשים הללו היה הבחור המשעשע ושובה הלב שכמה שנים קודם לכן היינו גאים כל כך להיות החברים שלו. הייתה לזה השפעה מוזרה עלינו", כותב קארר בגילוי לב, "כאילו גילינו שחבר שלנו מהתיכון נעשה חבר בארגון פשע גדול או פוצץ את עצמו בפיגוע טרור…".

פשיסט או גיבור? לימונוב  צילום: EPA

פשיסט או גיבור? לימונוב
צילום: EPA

מציאות מתעתעת

אין ספק שהעיתונאי והסופר עמנואל קארר נמשך אל דמותו של לימונוב בגלל האופי ההפכפך ורב האנפין שלה. אבל לא פחות מכך הוא נמשך אל הדמות הזאת משום שהיא מהווה אנטיתזה קיצונית כל כך לדמותם המוכרת של הדיסידנטים הרוסים, מתנגדי המשטר הקומוניסטי ואחר כך מתנגדי המשטר האוטוריטרי החדש של פוטין. הדיסידנטים שאותם הכירו שניהם, לימונוב וקארר, במוסקבה ובלנינגרד, או בגלות בפריז ובארצות הברית. אלה שיש להם "זקנים עבותים ושלבושים בטעם רע, גרים בדירות קטנות גדושות בספרים ובאיקונות, ובהן הם מעבירים לילות שלמים בשיחות על ישועת העולם…".

דמותו של לימונוב – שלאמיתו של דבר לא תמיד ברור האם הייתה כזו במציאות או שהיא בדיה – מושכת ומרתקת מאוד עבור כל עיתונאי או סופר. קורותיו של לימונוב ומעשיו הסותרים והמתעתעים אינם מתיישבים עם הנטייה הטבעית שלנו לתייג אנשים ולראות דמויות היסטוריות כדבר־מה מונוליטי, בנוי כביכול מחומר אחד מוצק ואחיד. אותם דיסידנטים בעלי "זקנים עבותים" תואמים לכאורה יותר את התדמית הנוקשה, המונוליטית הזאת, אם כי גם סולז'ניצין ההומניסט, הגיבור ושוחר החירות, התגלה מאוחר יותר כאנטישמי וכנוצרי־אורתודוקסי מן הזן החשוך.

אבל אצל לימונוב ריבוי הפנים מגיע למדרגות גבוהות ומבלבלות הרבה יותר. משפט שמתחיל ב"לימונוב הוא פשיסט מפחיד שעומד בראש מיליציה של גלוחי ראש…" מסתיים, למרבה הפתעתו של הסופר, ושל הקורא, בהצהרה דווקא מפיה של אנה פוליטקובסקאיה – לוחמת זכויות אדם ששילמה בחייה על התנגדותה החריפה לפוטין – במילים המתייחסות ללימונוב והצעירים הנוהים אחריו, "גיבוריו של קרב דמוקרטי ברוסיה… אנשים נפלאים…".

לאמיתו של דבר, יש בדמותו של לימונוב כל כך הרבה צדדים, שספר בן 357 עמודים יכול רק בצמצום ובדוחק רב לתאר את כולם. אבל לצד הביוגרפיה של האיש, יש בספר הזה המון מידע ותובנות על צידה האפל של רוסיה, עוד בימי היותה ברית המועצות, ומאוחר יותר בימיה כרוסיה ה"דמוקרטית" כביכול.

למרות עושר העובדות, המספר העצום של האנשים שחולפים דרך הסיפור והמעברים הקיצוניים של חיי הגיבור מפאזה אחת לאחרת, קארר מצליח לטוות חוט סיפורי המשכי וקוהרנטי. הוא מחזיק את נתיבי העלילה ביד בוטחת ומצייר את האנשים בתמציתיות אבל באופן חותך ומרשים, דמות־דמות ומאפייניה. אפילו אם בסופו של דבר הקורא אינו יכול לזכור את כל הפרטים, הרי בכל רגע נתון האירועים וההתרחשויות ברורים ונהירים לו. הספר נקרא כמו סיפור מתח, בתחושה שזה לא יכול להיות, שלא ייתכן שכך היה באמת או שלא ייתכן שישנו איש כזה.

אבל תחושה זו שלנו היא כנראה שיקוף של אי ידיעת המציאות המתעתעת ברוסיה, ושל אי הבנה לגבי אופי המנטליות האנושית שארץ זו הצמיחה. קארר חושף צדדים לא מוכרים רבים במציאות הזאת, שלחלק מהם התוודענו גם באמצעות ספרי המתח על ברית המועצות שנכתבו בשנים האחרונות במערב, למשל ספריו של טום רוב סמיט "ילד 44" ו"הנאום הסודי" (שניהם בהוצאת "כתר").

גבולות המוסר

"לימונוב" מכיל לא מעט אמירות פוקחות עיניים. על הספרות הרוסית הרשמית, לעומת היצירות שהתפרסמו במחתרת, הסמיזדאט, הוא כותב: "הייתה הספרות הרשמית, מהנדסי הנשמה כמו שסטלין כינה יום אחד את הסופרים… בזמנים ההרואיים של מכונני הסוציאליזם, הם עדיין יכלו להאמין במה שכתבו… אבל בזמנים של ברז'נייב, של הסטליניזם ה'רך', האשליות האלה כבר לא היו אפשריות. הם ידעו שהם משרתים משטר מושחת… סולז'ניצין ציין: אחד ההיבטים השטניים של השיטה הסובייטית הוא שאם אתה לא מרטיר – אתה לא יכול להיות הגון…"

זה היה משטר שהצמיח ותגמל ציניות ועורמה, צביעות ושקר, או את התופעה שאותה המשיל וניצ'קה (וֶנֶדיקט) יֶרופֶּייב בספרו "מוסקבה־פטושקי" לסוג מיוחד של שכרות. ברובד הפשוט, זו פואמה ארוכה על ה"זאפּוֹי" – השיכור הרוסי שממשיך לתפקד לכאורה גם בעודו שיכור. הוא נוסע ממקום למקום, מדבר ללא הרף, מתיידד עם נוסעים אחרים ומערבב בזה אחר זה קוקטיילים אלכוהוליים ממרכיבים שונים ומשונים. המצב הייחודי של "זאפוי" – סוג של שכרות ערנית ופעילה, תרדמת ההכרה ללא שינה, מעורבבת בחוסר תקווה, בייאוש ובאמירות ללא צנזורה עצמית – הוא משל לקיום הרוסי בשנים ההן.

ספרו של ירופייב הפך לספר פולחן סודי וחתרני – סמיזדאט. כל אנשי ה"אנדרגראונד" – ה"אנדרים" כפי שכינו את עצמם – קראו והעבירו אותו מיד ליד. עולמו של ה"זאפוי" הוא העולם הרוסי "המקביל", הבלתי־נורמטיבי אבל לא מרדני־דיסידנטי של ממש, זה שבמשך שנים רבות לימונוב העביר בו את חייו. מתוך עולם "מקביל" כזה לא קשה להתגלגל הן לכיוון הפשיעה הפלילית – שיכולה להיות סוג של מחאה – והן לכיוון האופוזיציה הפוליטית.

"לימונוב" לא זכה להדים רבים אצלנו וחבל. משום שהוא לא רק ספר על העבר, אלא גם ניתוח של הצדדים האפלים של ההווה ואזהרה לעתיד. הציניות, החשדנות הבין אישית וכלפי השלטון וערכיו, האינדיבידואליזם מסוג "אדם לאדם זאב", הקו המטושטש בין הנורמטיבי לפושע – מאפיינים גם חברות אחרות שעשו דרך דומה מן הקומוניזם אל גרסאות שונות של כלכלה חופשית וליברליזציה פוליטית. דמויות מפוקפקות כמו ויקטור יושצ'נקו האוקראיני, שאולי הורעל על ידי קודמו בתפקיד ליאוניד קוצ'מה,  ויוליה טימושנקו, שותפתו של יושצ'נקו ל"מהפכה הכתומה" ואחר כך יריבתו הפוליטית המרה, הן תוצרי אותה תרבות שעליה גדל גם לימונוב. כך גם האוליגרכים הרוסים והיזמים ואילי ההון הסינים, שדרכי הפעולה שלהם בתחום הפוליטי או הכלכלי הן על הגבול הדק שבין המוסרי והבלתי מוסרי, בין המקובל והחוקי לבלתי חוקי ובלתי מקובל לפי מושגי העולם החופשי, הדמוקרטי. וכך, מסיפור מרתק על איש יוצא דופן אחד, אנו מגיעים לבחינה של תופעות חובקות עולם בימינו אנו. מה שמעיד על איכותו ורוחב היריעה האינטלקטואלית של הספר הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון נשא תשע"ג - 823 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: