מכתביו האישיים של ר' יהוסף שווארץ חושפים נפש מתמסרת, הנעה ונדה בין רציונליות קיצונית למשיחיות נלהבת. סיפורו הוא גם סיפור היישוב היהודי בירושלים בתקופתו הדרמטית ביותר בעת החדשה

 בשנת 1994 נתגלה בארכיון העיר פוטסדם שבגרמניה המזרחית תיק מסמכים גדול שהיה ברשותה של משפחת הרב חיים שווארץ, רבה של העיר הירבן. בתיק נמצאו בין היתר למעלה ממאה מכתבים ששלח ר‘ יהוסף שווארץ (1804–1865), הגאוגרף הנודע וראשון חוקרי ארץ־ישראל בעת החדשה, לאחיו ר‘ חיים בשנים שבהן חי בירושלים – היינו משנת 1833 ועד לפטירתו בשנת 1865.

עם 180 שנה לעלייתו לארץ ישראל, נכונה העת למבט מחודש באוסף המכתבים המספר את סיפורו המטלטל של האיש ושל החברה הסובבת אותו. אוסף זה שנתגלה הוא קובץ המכתבים הפרטי הגדול ביותר שהגיע לידינו ושנכתב על־ידי אחד מיהודי ארץ־ישראל במחצית המאה התשע־עשרה. קובץ המכתבים סוקר ברצף את כל קורותיו של יהוסף שווארץ בארץ. הוא לא מתאר רק את ענייניו האישיים, אלא גם את היישוב היהודי בירושלים באחת התקופות הדרמטיות והחשובות ביותר בתולדותיה, תקופה שבה החל למעשה תהליך שיבת ציון השלישית.

דרך גבר בעלמא

המכתבים משקפים את דרכו של יהודי צעיר, שעלה לארץ כרווק, תלמיד־חכם בוגר אוניברסיטה, שביקש להמשיך ולחקור את טבע הארץ מעבר למה שכבר למד עליה במסגרת לימודיו האקדמיים. הוא ניחן בסקרנות רבה ובשאיפה להרבות ידע בכל התחומים הקשורים בידיעת הארץ, שבהם ראה את משימת חייו. בניגוד לחוקרי ארץ־ישראל הנוכרים שטרחו ובאו לארץ־ישראל וחזרו לארצותיהם, יהוסף שווארץ לא בא לארץ־ישראל לביקור קצר; הוא נשא כאן אישה, הקים משפחה והיה מעורה אישית בחיי היום יום של ירושלים, שאותה הכיר לפניי ולפנים. את רשמיו ואת השגותיו על הנעשה בעירו הוא אף פרסם בכתבות בעיתונות היהודית והגרמנית.

הערך המוסף של מכתביו טמון בהיותם עדות חיה המאפשרת את חשיפת הנושאים, הבעיות והאתגרים שהעסיקו את היישוב היהודי בארץ־ישראל בזמן אמת, כולל עובדות היסטוריות בלתי ידועות, אך גם צדדים מעניינים ומלאי סתירות באישיותו של יהוסף שווארץ עצמו כתושב הארץ.

 יהוסף שווארץ נולד בעיירה הגרמנית פלוס לאביו ר' מנחם ב"ר יצחק ביום י"ז במרחשוון תקס"ה (1804). בתום תקופה של לימודי יהדות פנה ללימודים באוניברסיטה שבווירצבורג, שם למד במשך חמש שנים שפות ומדעים. בשנת 1827 החליט להתמקד בחקר הגאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ־ישראל, ועוד טרם עלייתו לארץ, בשנת 1829, הדפיס את המהדורה הראשונה של "מפת ארץ הקדושה וגבולותיה" שחיבר.

במשך 32 שנות חייו בארץ־ישראל היה יהוסף שווארץ, כגיאוגרף, שקוע רובו ככולו בלימוד, בסיורים ובכתיבת מחקרים שאותם כינס עוד בחייו בארבעה ספרים. בשנת תר"ג (1843) הוציא לאור בירושלים את ספרו "תבואות שמש". בספר מאמרים באסטרונומיה וביישומם הלכה למעשה, תרתי משמע; בעיקר באשר לקביעת השעה המדויקת של עלות השחר והנץ החמה לאור תצפיות שערך. שנתיים לאחר מכן הביא לדפוס את הספר "תבואות הארץ", העוסק בתולדות ארץ־ישראל מאז חורבן בית שני ועד לימיו, בגבולות הארץ ובזיהוי אתרים מאז תקופת המקרא, וכן בחקר החי והצומח בארץ־ישראל. ספרו השלישי, "פרי תבואה", עוסק בסוגיות מקראיות ובספרות חז"ל. ספרו האחרון, "דברי תשובות יוסף", כולל חמישים ותשע תשובות הלכתיות שהשיב במסגרת בית המדרש הפרטי שהתקיים בביתו.

יחס חשדני ועוין. אנשי היישוב הישן, 1895

חידת המתנגד

יהוסף שווארץ נמנה עם ראשוני העולים מגרמניה, שהקימו בשנת 1837 את כולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד). אולם למעט מעורבותו בנושאי התיקונים בחינוך, כאשר תמך בשנת 1856 בתוכניות להקמת בית הספר המודרני על שם למל, בניגוד לעמדת הרבנים הקנאים, התרחק יהוסף שווארץ באופן עקרוני מן העסקנות הציבורית. עם זאת, העמדות הפוליטיות והחברתיות הקיצוניות שנקט בשני נושאים שהעסיקו את היישוב בזמנו נשארו בגדר חידה לא פתורה. ראשית, לא ברור מדוע התנגד יהוסף שווארץ לתוכניות הבנייה של שכונת "בתי מחסה", שיזמה הנהגת כולל הו"ד בשנת 1858, על רקע מצוקת הדיור הקשה של יהודי ירושלים. שנית, לא ידוע מדוע יצא חוצץ נגד ה"חברה ליישוב ארץ־ישראל", שהוקמה על־ידי ד"ר חיים לוריא בשנת 1860. נראה שרק עכשיו, עם גילוי מכתביו הפרטיים, ניתן להתמודד עם שתי שאלות אלה.

לאחר סיום מלחמת קרים (1853–1856) גברה מצוקת הדיור של יהודי ירושלים. היא נבעה בעיקר מעליית רגל המונית של נוצרים מכל קצות אירופה, שבעקבותיה העלו בעלי הדירות המוסלמים את דמי השכירות ונישלו את השוכרים היהודים מבתיהם. בעקבות המצב החליטו ראשי כולל הו"ד שהדרך היחידה להילחם בסכנת הנישול היא באמצעות רכישת קרקעות והקמת בתים למגורי העולים היהודים. ואמנם, בשנת 1858 נפתחה ביוזמתם הפעילות לגיוס כספים לרכישת קרקע ובניין בתים בתוך העיר העתיקה של ירושלים לשם הקמת שכונת "בתי מחסה", פעילות שנתמכה על ידי יהודי מערב אירופה והרב צבי הירש קאלישר בראשם.

והנה, להפתעת הכול, יצא יהוסף שווארץ חוצץ נגד תוכניות הפיתוח והבנייה של עמיתיו. הוא ניצל את קשריו עם העיתון הגרמני "אלגימיינה צייטונג דס יודנטומס", ובמכתב גלוי פרסם ב־1 בינואר 1858 דברי קטרוג נגד התוכנית. כך כתב:

"למען האמת חש אני את עצמי חייב להודיע לבני אמונתי במערב, כי בזמן האחרון פרסמו אנשים אחדים הקוראים לעצמם 'קהילה גרמנית' כרוז אל הקהילות הישראליות שבגרמניה, שבו מבקשים הם במפציר תמיכה לשם בניית בית כנסת גרמני [וגם תמיכה] לפיתוח החקלאות ולרכישת מגרשים… לפי שמטרות אמורות אלו אינן אלא עסקי כזב שלעולם לא יוכלו להתממש […] מזהיר אני בכל לשון של אזהרה מפני עריכת מגביות לצורך אלה" (א' ברטורא, ירושלים בעיני רואיה, עמ' 69).

למותר לציין כי מכתבו זה של יהוסף שווארץ השאיר רושם קשה ביותר על עמיתיו בארץ ועל יהודי גרמניה.

אפשר היה לטעון שיהוסף שווארץ גיבש את עמדתו זו בהשפעת ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם (הפקוא"מ), ארגון שנודע בהתנגדותו להשקעת כספי התרומות שאסף בפעילות פרודוקטיבית או ברכישת בתים בירושלים; אך להשערה זו אין סימוכין. ראשית, מפני שהפקוא"מ חזרו בהם מהתנגדותם להקמת שכונת "בתי מחסה", ולאחר תקופה קצרה אף סייעו בידי כולל הו"ד לסיים את בניית השכונה, בעוד יהוסף שווארץ התמיד בהתנגדותו לבנייתה; שנית, יהוסף שווארץ היה רחוק מלתמוך בארגון הפקוא"מ ולא היסס מלתקוף אותו מעל דפי העיתונות היהודית הגרמנית בהזדמנויות שונות. יתר על כן, יהוסף שווארץ התנגד גם לתוכניות "החברה ליישוב ארץ־ישראל", שהקים ד"ר חיים לוריא בשנת 1860, תוכניות שזכו להסכמה לא רק על־ידי כמה מחבריו בהנהגת כולל הו"ד בירושלים, אלא גם להסכמה רחבה של יהודים במערב אירופה ובראשם הרבנים ר' ח"י אלקלעי ור' צ"ה קאלישר.

לתוכניות אלה של הרב קאלישר התייחס ר' יהוסף שווארץ בלגלוג עוקצני. לדבריו, הוא יהיה מוכן לתמוך בתוכניות להתיישבות חקלאית של יהודים בארץ־ישראל אם יתמלאו שלושה תנאים: הראשון, שיועמד להגנת המתיישבים היהודים בארץ צבא בגודל צבאו של כורש מלך פרס; השני, שיועמד לרשותם תקציב ענק כגודל אוצרותיו המפורסמים של מלך לידיה; והשלישי, שיעלו ארצה המוני עובדי כפיים שיסכימו מלכתחילה לעסוק בעבודת האדמה, משום שלדעתו יהודי הארץ הנוכחיים אינם רוצים בכך. יהוסף שווארץ סיים בהתרסה צינית כי אף אם יתמלאו שלושה תנאים אלו יהא ניסיון יישובם של היהודים על הקרקע ללא תועלת, אם לא שיבוא קודם לכך המשיח.

השגשוג הקודר

העובדה שאחרי כשלושים שנות חיים בארץ ישראל הייתה ראייתו את העתיד הצפוי ליישוב היהודי בארץ ישראל כל כך קודרת מעוררת תמיהה. הרי בתקופה זאת הוטב מצבו של היישוב היהודי עד לבלי הכר, עד כדי כך שהיהודים שהיו בתחילתם מיעוט נרדף הפכו והיו לרוב בקרב תושבי ירושלים. בתהפוכות המדיניות שהיו באזור, בעיקר בתקופת מוחמד עלי (1831–1840), התחוללו שינויים דרמטיים לטובה במצבה הכלכלי של הארץ: הוקמה תעשייה קלה של מוצרי שמן שיוצאה אף לשוקי חוץ; החקלאות התפתחה על ידי נטיעות של מטעי זיתים בחלקים גדולים של הגליל; משא ומתן נערך בין מוחמד עלי למשה מונטיפיורי על החכרת מאה אלף דונם להתיישבות חקלאית של יהודים.

לאחר מלחמת קרים בשנת 1856, כאשר נחלשה תורכיה מצד אחד וגברה השפעתן של מעצמות המערב על השלטון העות'מאני מצד שני, חל שיפור משמעותי נוסף במצבם של יהודי ארץ־ישראל: משטר הקפיטולציות התחזק, והתחזקה השפעת הפילנתרופיה היהודית על תהליכי הפרודוקטיביזציה והחינוך. כל זה השפיע גם על הכלכלה ועל קידומה של תנועת מסחר ותיירות גדולה.

אם לא די בכל אלו, הרי שבעקבות ירידת כוחו של השלטון העות'מאני הביא משה מונטיפיורי מקושטא בשנת 1855 שני פירמאנים, צווים, אשר שינו מהותית את מעמדם של היהודים בירושלים: פירמן אחד לבניין בית הכנסת "החורבה", שביטל את האיסור עתיק היומין על בניית בתי־כנסת חדשים בירושלים – שינוי רדיקלי בעל חשיבות היסטורית עצומה, שמשמעותו המעשית הייתה סילוק ההתנגדות האסלאמית לגידול היישוב היהודי בירושלים; ופירמאן שני שאִפשר למשה מונטיפיורי, למרות היותו נתין זר, לרכוש קרקע לבנייה בירושלים – היתר בעל משמעות של מפנה היסטורי. המדובר בשטח האדמה שעליו תעמוד תוך חמש שנים שכונת "משכנות שאננים", שכונה שתהווה את ראשית "היציאה מן החומות".

מסקנת הדברים היא כי כאשר כתב יהוסף שווארץ בשנת 1863 את הקטגוריה הלועגת לתוכניותיו של הרב קאלישר, הוא כבר היה עד לשיפור הדרמטי שחל במצבם הדמוגרפי והפוליטי של היהודים בירושלים; הוא ראה את הפעילות האינטנסיבית של משפחת רוטשילד ומשה מונטיפיורי להחדרת תהליכי מודרניזציה ופרודוקטיביזציה; וכן ראה במו עיניו את סיום בניית שכונת "בתי מחסה", שלה התנגד חמש שנים קודם לכן, וגם את חנוכת שכונת "משכנות שאננים" שמחוץ לחומות ירושלים. מה אם כן הניע אותו לטעון כי תוכניות הבנייה וההתיישבות הינן מהלכים בלתי רציונליים, בלתי מעשיים וחסרי סיכוי לחלוטין?

תהליכי מודרניזציה. משה מונטיפיורי

מהדואר לבית המקדש

את התשובות לתהיות שהעלינו לעיל יש לחפש בשני מישורים, האישי והחברתי. מצוי הבדל בולט בין כתיבתו של יהוסף שווארץ כחוקר, כגיאוגרף וכהיסטוריון לבין כתיבתו האישית והפרטית במכתביו. בעוד שאת כתביו הנדפסים מאפיינת לשון כתיבה מאופקת, יבשה, עניינית וקצרה, הרי שבמכתביו הפרטיים הוא קורא דרור לרגשותיו. הוא מביע עמדות נלהבות ביחס לתופעות חברתיות ואמונות דתיות שהעסיקו את הישוב היהודי בירושלים.

בתקופת הציפייה המשיחית שלקראת שנת ת“ר (1840), יהוסף שווארץ – למרות היותו איש אקדמיה, חוקר רציונליסטי – פשוט יוצא מגדרו. מתוך תפיסה מיסטית הוא קושר אמונות דתיות עם תופעות טבע שונות שהיה עד להן. כך למשל הוא מייחס לתופעות טבע נדירות משמעות של אירועים אסכטולוגיים שבאו לעולם על מנת לרמז על התקרבות הגאולה. על מגפת הדבר שפרצה בירושלים בשנת תקצ“ח (1838) ועל דעיכתה הוא כותב לאחיו ר‘ חיים בהירבן:

"והנה פלא הוא ואינו בדרך הטבע, ומכל שכן לומר שמקרה הוא, כמו שיאמר במדינתכם אשר לא יאמן דבר […] כי כולכם פהילזאפען [רציונליסטים]. תבואו הנה, כה אחיה שתדברו בלשון אחר ותראו מעטהאפהיזיק [מחוץ להגיון ולתבונה]" (מכתב מי"ח באדר תקצ"ח).

במקרה אחר, בשנת 1837, הוא מתאר אירועים מיסטיים שאירעו בליל תשעה באב:

"בליל ט' באב בחצות הליל ברקיע ממזרח למערב כמו רוחב היד כמראה עין השמש, והיה המראה זה כערך 4 עד 5 רגעים ממש על פני כל רקיע ממזרח למערב והיה בחצות הלילה ממש. ודבר חידוש הוא זה, ויהי רצון שיורה לגאולתנו קרובה אמן" (מכתב מי"ח במנחם אב תקצ"ח).

אפילו על בית־הדואר הפרטי שהקים יחד עם אליעזר ברגמן באותה שנה הוא כותב כי הדבר מבשר את ביאת המשיח ונזכר כבר בספרים הקדושים: "דאס קודם ביאת משיח צדקנו איין בי'[ת] דואר אין אה"ק ירושלים זיין ווערדע, הלא פלא והבן" (מכתב מה' באדר תקצ"ח). יהוסף שווארץ משתמש במכתביו בטרמינולוגיה המצויה בפי תלמידי הגר"א בירושלים. הוא מגדיר את התקופה כ"אתחלתא דגאולה", ועושה שימוש אפילו במושג "גאולה בדרך הטבע".

על הרשות שנתן שליט מצרים מוחמד עלי בשנת 1835 לתקן ולבנות את הגג מעל ארבעת בתי־הכנסת הספרדיים הוא כותב בהתלהבות: "ועד שנה זו היו כל בתי הכנסת ישנים וממש נוטים ליפול, כי מזמן חרבו לא היה ניתן רשות ליהודים לתקן ומכל שכן לבנות […] ובעת הזאת כבר נגמרה אחת והוא בנין מפואר […] וממש תחילת הגאולה היא זאת".

על הצעתו של משה מונטיפיורי בשנת 1839 לרכוש קרקעות ולהעסיק יהודים בעבודה חקלאית הוא כותב, בניגוד גמור למה שיכתוב בעתיד: "ואפשר שמה' יצא הדבר להיות הענין הזה תחלת הגאולה בדרך הטבע". (מכתב מי"ב בתמוז תקצ"ט). בשנת 1839, בהתקרב שנת ת"ר (1840), כשהוא מתאר את המתיחות הצבאית בין מוחמד עלי שליט מצרים וארץ ישראל ובין הפחות באזור, הוא מתייחס למאמר התלמוד כי "מלחמות" אף הן מבשרות את הגאולה ובהתייחס במפורש לשנת ת"ר: "ועיני כל אחינו בני ישראל אל ה' שיוציאנו מאפלה לאורה בביאת הגואל צדק בשנה הבאה ת"ר אמן" (מכתב מי"ח במנחם אב תקצ"ח).

חזרה לגאולה ניסית

משחלפה שנת ת"ר והמשיח לא הגיע תפסה את מקומה של האמונה המשיחית אכזבה קשה. לרבים גרם המשבר האמוני למפח נפש עצום, כולל אפילו התנצרות של שניים מבני העדה הפרושית. גם על יהוסף שווארץ השאיר המשבר המשיחי של שנת ת"ר את רישומו. התחולל בו תהליך של מטמורפוזה והוא עבר מקיצוניות אחת לקיצוניות הפוכה לגמרי.

מלכתחילה הרי היה איש מדע שהתחנך על ברכי הרציונליות האקדמית באוניברסיטה של וירצבורג. עם עלותו ארצה התערה באווירת הציפייה לביאת המשיח בשנת ת"ר, ונסחף להתלהבות המשיחית שאחזה ביישוב היהודי בירושלים; עד כדי כך שהפך למיסטיקן הבוחן את תופעות הטבע לאור תפיסתו המשיחית־אסכטולוגית. לאחר שנת ת"ר, משלא נראו פעמי משיח, חזר אל חיקה הרציונליסטי של הכשרתו האקדמאית, ונעשה ספקן קיצוני שאינו מאמין עוד ברעיון של "גאולה בדרך הטבע" על ידי "בניין ירושלים" ויישוב הארץ, כפי שהטיפו תלמידי הגר"א והרב צ"ה קאלישר. בתקופת המשבר המשיחי הוא חזר אל חיקה של התפיסה המסורתית, ודבק ברעיון הגאולה הניסית, גאולה שתתרחש בבת אחת, לאחר תהליך של חזרה בתשובה, לימוד תורה וקיום מצוות, כמאמר משורר התהילים, "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".

מכאן ואילך יהוסף שווארץ אינו כותב באופן ישיר על המהפך התודעתי־אמוני שעבר בתקופת המשבר המשיחי. העובדה שאין בכתביו הנדפסים משנת 1845 ואילך כל אזכור של הציפיות המשיחיות שעברו עליו לפני שנת ת"ר מוכיחה כי האיש ביקש למחוק מן התודעה את פרק חייו המביש, כשהוא בעצמו נתפס לאמונות והשקפות בלתי רציונליות בעליל.

התהליך הנפשי שעבר שווארץ הינו תהליך מוכר וידוע מתקופות שונות בתולדות עם ישראל, כאשר לאחר אכזבה מציפייה משיחית קיים דפוס התנהגות של התנכרות והתכחשות לאמונה שאיכזבה, ומחיקתה מהזיכרון העצמי והציבורי. נראה כי דווקא משום היותו איש מדע וחוקר, שהתחנך על ברכי החשיבה הרציונלית, חווה יהוסף שווארץ את משבר האמונה המיסטית־משיחית בדרגה החריפה ביותר, עד כדי כך שחצה את קו המיצוע ועבר מקיצוניות אחת לקיצוניות המנוגדת לה. הוא נסוג לחלוטין מתפיסת הגאולה בדרך הטבע, מהתוכניות לפרודוקטיביזציה של היישוב, מעידוד היהודים לעסוק בעבודת אדמה ואפילו מהאפשרות שפרויקט הקמת שכונת "בתי מחסה" יעלה ויצליח.

בין חומות ההסתייגות

מכתביו האישיים הם אף מפתח פסיכולוגי להבנת נפשו המיוסרת והמסוכסכת, ויחסו עם הזולת והחברה שבה חי. לא זו בלבד שהוא עלה ארצה בניגוד לדעת בני משפחתו, אלא שגם לאחר עלייתו לארץ הוא המשיך לנהל עמם מאבק תובעני על גודל ההקצבות הכספיות ששלחו לו. הוא לא בחל לנצל את קשריו עם העיתונות היהודית הליברלית בגרמניה, ופגע בפומבי ובצורה מכוונת ומוגזמת גם באמינותם של ראשי ארגון הפקוא"מ ובטוהר המידות שלהם.

כדי לעמוד על יחסם החשדני והעוין של יהודי ירושלים כלפיו, די אם נעיין במכתב ששלח לרב אברהם חיים גאגין, "הראשון לציון" ו"החכם באשי" של ירושלים, ביום ד' לפרשת נח שנת תר"ו (1846). במכתב מספר שווארץ לרב גאגין כי כשיצא מבית הדפוס של ישראל ב"ק שבו נדפסים ספריו פגשו הרב יעקב ענתבי, רבה הידוע של דמשק, והטיח בפניו כי "הוא עושה ספר בשביל אפקורסים". יהוסף שווארץ הנעלב פנה אל הרב גאגין במכתב ודרש ממנו לצאת באופן גלוי להגנתו ולהודיע במפורש אם מצא בספריו דברי אפיקורסות כלשהם. הוא מוסיף בתרעומת כי במקום לכבדו כראוי על עבודותיו ועל מחקריו פוגעים בו אנשי ירושלים בדרך שאין לה תקדים בשום מקום בעולם.

היטיב לתאר את שורש הבעיות הנפשיות והחברתיות של יהוסף שווארץ חוקר ארץ־ישראל המופלא, ר' אברהם משה לונץ, בחיבורו הביוגרפי הקצר על יהוסף שווארץ. לונץ מציין שלמרות שקידתו הרבה של יהוסף שווארץ על התורה הוא לא פסק לרגע מלעסוק בעיון נמרץ בידיעת ארץ ישראל על כל ענפיה. לונץ מתאר את התסכול האישי שהעכיר את רוחו של שווארץ בגלל יחס הזלזול שהפגינה כלפיו, כגיאוגרף וכאיש אקדמיה, החברה סובבת: "לבו דאבה מאד לראות כי אף אחד מאחינו בארץ הקודש לא ישים לבו למקצוע הנכבד הזה, ואף לא יבין להוקיר את ערכו". נראה שהציבור הירושלמי התייחס בהסתייגות לרצינות המופרזת שייחס שווארץ למחקריו.

על־פי עדות עצמו, הוא יצא בימי חייו באשמורת הבוקר לא פחות מארבעת אלפים פעמים, על מנת לראות בהנץ החמה ולקבוע את זמנה המדויק בכל יום מימות השנה: "ועליתי לגגות ונדדתי שינה מעיני לחקור ולדעת המציאות האמתית במדינות שונות הן עת שבתי בחו"ל והן בעת שבתי בקודש". היחס הצונן מצד בני קהילתו והיעדר ההערכה כלפי מחקריו אכזבו אותו קשות ועשוהו לאיש מר־נפש עוד יותר. מכאן מובנת גם תפיסתו הפסימית כלפי העתיד. הוא גונן על עצמו בחומה של הסתייגות, מרירות ועקשנות, ובתגובות הפוכות לנורמות ולתוכניות העתיד של החברה שבקרבה פעל.

מכתבים אחרונים

קרוב לוודאי שאופיו זה גרם לו גם לסיים את חייו בצורה טרגית. כאשר תקפה אותו מחלת השושנה האדומה בראשית חודש שבט תרכ"ה, הגיע לביתו רופא בית החולים היהודי וציווה עליו להקיז דם והזהירו לבל ירד מן המיטה. שווארץ לא שעה להוראות הרופא. הוא התנגד להקזת הדם, ירד ממיטתו ואף יצא מן הבית ביום חורף סוער כדי לאסוף את דברי הדואר שהגיעו עבורו. כתוצאה מכך גברה מחלתו. עקשנותו עלתה לו בחייו.

באותה שבת שבה נפטר, התעקש, למרות ההידרדרות במצבו הבריאותי, לקרוא בעצמו את פרשת השבוע בספר התורה בבית הכנסת שהיה קיים בביתו. במוצאי אותה שבת השיב את נשמתו לבוראו. כך הלך לעולמו האיש אשר למרות שהיה מסוכסך במידה רבה עם סביבתו החברתית ועם עצמו, שמר בנאמנות, בעקשנות, בהתמדה ובתנאי חיים קשים מנשוא על שליחותו ודרכו כחוקר ארץ ישראל.

 ד"ר אריה מורגנשטרן הוא היסטוריון, עוסק בחקר המשיחיות היהודית וזיקתה ליישוב היהודי בארץ ישראל בראשית העת החדשה. ספרו 'The Gaon of Vilna and his Messianic Vision' יצא לאור בשנת 2012

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013