מסורת עכשיו / חזקי שוהם

המציאות קלקלה את התזה: החילון אינו תהליך מתקדם ובלתי נמנע והמסורתיות אינה פיגור עדתי־תרבותי, אלא תרומה מזרחית ייחודית לשיח הזהות של הזרם המרכזי בישראל

מעבר לחילון

מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל

יעקב ידגר

מכון ון־ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, 162 עמ'

אף שהחילוניות נתפסת בקרב רבים כתנועה הדומיננטית של העידן המודרני, כמעט אין עיסוק מחקרי בחילוניות כתופעה עצמאית. מעט ספרי המחקר וההגות העוסקים בנושא רגיש זה מציגים נקודת מבט שיפוטית בעד החילוניות או נגדה, ולעומת זאת מורגש מחסור חריף בכתיבה מחקרית והגותית שתנסה להבין את התופעה לעומק, להגדירה, למיין אותה לתת־קטגוריות ולהציב אותה בהקשרים היסטוריים שונים, יהודיים וגלובליים.

יעקב ידגר, המלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן, הוא אחד ממדעני החברה המקוריים והמעניינים בישראל של ימינו. בספרו הקודם, פורץ הדרך, "המסורתים", הציע להבין את עולמם של המסורתים מתוכו, ולא דרך המשקפיים השיפוטיות של החילונים והדתיים, וזאת באמצעות סדרת ראיונות־עומק עם יהודים ישראלים שהגדירו את עצמם מסורתיים.

הספר הנוכחי עושה שימוש באותם ראיונות כדי לנוע צעד נוסף ולהציע את המסורתיות כקריאת תיגר על ההגמוניה החילונית במערב בכלל ובישראל בפרט. הספר משתלב בדיון האקדמי ה"פוסט חילוני", המבקש לנוע אל מעבר לתזת החילון הקלאסית שזיהתה את המודרנה עם ירידה בכוחה של הדת. ואולם הספר חורג מהשדה האקדמי ומהעיסוק במצוי אל הדיון הציבורי ברצוי, בניסיון לקדם סדר־יום מסורתי המתפלמס עם סדרי היום הדתי והחילוני. זאת, באופן קולח וידידותי לקורא ותוך הימנעות מרבית משימוש בשפת
 סתרים אקדמית.

לא חשוכים

הפרק הראשון בספר הוא מבוא מסודר ובהיר לגרסאות השונות של תזת החילון הקלאסית על שני חלקיה: הרצוי – חילון הוא טוב כי הוא מזוהה ערכית עם חירות, אוטונומיה, תבונה וכדומה; והמצוי – חילון הוא תהליך בלתי נמנע בעידן המודרני כי הוא מזוהה היסטורית עם קפיטליזם, מדינת הלאום, התיעוש וכדומה. אף שלא מתקיים כל קשר הכרחי בין שני ההיגדים האמורים, רבים מתומכי התזה כרכו את שניהם יחד, מתוך תפיסה היסטורית כמו־משיחית הרואה את החילון כתהליך בלתי נמנע ובלתי ניתן להתנגדות, וכך, קבוצות ויחידים שלא התכופפו בפני רוחות הזמן תויגו כ"חשוכים", "מפגרים" ושאר המילים הנרדפות.

הפרק השני מתמקד באחד המושגים שהונגד תדיר ל"מודרנה": המושג "מסורת", שעל בסיסו נוצר המושג הסוציולוגי "חברה מסורתית" שאיגד תחת גג אחד תרבויות שונות ומשונות שהמכנה המשותף היחיד שלהן היה אי התאמתן לדגם האידיאלי של "חברה מודרנית": כלכלת שוק, מדינת לאום, דמוקרטיה – וחילוניוּת.

בהקשר היהודי והישראלי יושמה תזת החילון בעיקר על המסורתיות המזרחית ועל האורתודוקסיה הדתית שנחשבו לשרידים של צורות חיים קדם מודרניות – אף שמבחינה היסטורית מדובר בשתי תופעות היסטוריות שלא התקיימו לפני העידן המודרני. ואולם בעוד האורתודוקסיה הדתית התארגנה היטב פוליטית וחברתית ונאבקה למען האינטרסים שלה, המסורתיות המזרחית נותרה בלתי מוגדרת חברתית ובלתי מאורגנת פוליטית. על השיח הציבורי השתלטה לפיכך חשיבה בינארית שלכאורה לא הותירה כל דרך ביניים בין הדתי והחילוני והעמידה את המסורתיים כמי שלא מסוגלים להכריע בין שתי הדרכים הקוהרנטיות היחידות.

למזרחיות הישראלית מיוחס מעין קיום יהודי "אותנטי" יותר. טקס חינה                    צילום: פלאש 90

למזרחיות הישראלית מיוחס מעין קיום יהודי "אותנטי" יותר. טקס חינה צילום: פלאש 90

חילוני ממילא

אלא שכפי שמראה הפרק הראשון, המציג בבהירות גם את הערעורים על תזת החילון, גם החילוניות נעדרת עקביות. כבר בשנות השישים שם לב הסוציולוג הגרמני תומס לוקמן לכך שהיחלשות הממסדים הדתיים אין משמעה בהכרח הידלדלות החוויה הדתית בעידן המודרני, וצפה את פריחת הרוחניות החדשה במערב. ואולם החל משנות השבעים והשמונים החלה עלייה מחודשת גם בכוחה של הדת הממסדית בכל העולם – כולל ישראל. משנות התשעים כבר ברור שהן הדת והן המסורת נמצאות כאן כדי להישאר, ושעל תזת החילון הנאיבית להתעדכן בהתאם. אז הוחל לדבר בארץ על פוסט חילוניות.

ואולם, כמו דיוני "פוסט" אופנתיים אחרים בעולם האקדמי במערב, אף הדיון הפוסט־חילוני איננו שומר תמיד על בהירות יתרה, ומערב את התיאוּר עם התיאוריה ואת המצוי עם הרצוי. חלק מה"פוסט חילוניים" מתנגדים אידיאולוגית לחילוניות מסיבות שונות שאינן בהכרח הזדהות עם העולם הדתי; חלק מהם סוברים שתהליך של חילון אמנם התרחש, אבל הסתיים, ושאנו נמצאים כיום בעידן של "הדתָה", כלומר עידן שבו הספֵרה הציבורית הופכת בחזרה להיות דתית יותר ויותר; וחלק מהם סבורים שיש לסייג את הזיהוי המוחלט בין מודרנה וחילוניות ומצביעים על עירוב של תהליכי הדתה וחילון שהתרחשו במהלך העידן המודרני.

בדיון זה מורגש מחסור בהגדרה תמציתית של המושג "חילוניות" ובהצעת מושגים אלטרנטיביים. לפיכך, הפרק השלישי העוסק בהגדרת החילוניות בישראל הוא החשוב והחלוצי ביותר בספר. בפרק זה מוצעת הבחנה חשובה ביותר בין "חילונים שממילא" ל"חילונים אידיאולוגיים", כלומר בין אנשים שמגדירים את עצמם לא־דתיים אך מסרבים להתחייב לעולם־תוכן חילוני מובהק, לעומת כאלו המתחייבים לערכים ונורמות חילוניים מובהקים. הבחנה זו עושה סדר באופן השימוש המורכב והבלתי עקיב בעליל של המושג בשיח הזהות בישראל.

ה"חילוניים שממילא" מנהלים חיים שלמעשה אינם סותרים את הרעיון הבסיסי של המסורתיות – ההנחה שבני אדם לא בונים את זהותם מאפס ופעמים רבות הם מאמצים נורמות, אמונות ודעות שמקורן במסורת וככאלו הן מבטאות זהות אישית וקיבוצית, אף שאין הן בהכרח "רציונליות" במובן הצר והקרתני של המושג. מצד שני, מדובר אכן בחילונים שצורת הקשר שלהם למסורת הוכתבה מהדלדול בכוחו של הממסד הדתי שהביא איתו העידן המודרני, ושיצר את האפשרות לבחור מהמסורת לפי צרכים אישיים או קבוצתיים.

סיגריה ביום כיפור

כבר בספר הקודם הראה ידגר באופן משכנע שבעידן המודרני אנשים משתמשים במושג "מסורת" כמערכת הצדקה "מודרנית", כלומר כמערכת שמאפשרת לבחור ממנה באופן חופשי מתוך המסורת במקום המחויבות המוחלטת של האורתודוקסיה. מערכת זו עשויה להכיל בתוכה הן חילוניות שממילא והן סוגים רבים ומגוונים של דתיות – כזו שאינה מכפיפה עצמה לממסד הדתי אלא בוחרת מתוך המסורת לפי צרכים נפשיים, חינוכיים ופוליטיים.

לעומת זאת, החילוניות האידיאולוגית ניצבת בסתירה לתפיסה המסורתית, ולנקודת המבט הזו מוקדש הפרק הרביעי, העוסק בביקורתם של המסורתים על חילוניות זו, המאופיינת על־ידי המחבר וכמה ממרואייניו כאלימה ולא סובלנית. כך, למשל, סבורה אחת המרואיינות כי "החילוני יכול להיכנס עם סיגריה לבית הכנסת ביום כיפור, ושאף אחד לא יגיד לו מה לעשות" (עמ' 101). המחבר מודה כי ספק אם אמנם יש חילונים המתאימים לדימוי זה, אולם בפרק השישי מובאים ציטוטים מפי דמויות חילוניות, חלקן דמויות ציבוריות מוכרות, הבזות למסורתיות ורואות אותה כעמדה לא עקבית.

עיקר הביקורת שלו על מה שהוא רואה כהגמוניה חילונית היא על כך שאין היא עומדת במבחנים שהציבה לעצמה: סובלנות לכל אדם ולכל דעה הטרודוקסית, מתן לגיטימציה לתרבויות שונות ורוחב אופקים אינטלקטואלי. במילים אחרות, אין הוא מציע אמת מידה חלופית לניהול הספרה הציבורית המודרנית: על החילוניות להתקרב למסורתיות וכך תהפוך לסובלנית ומכילה יותר, לאור עקרונותיה־שלה.

חילוני = אשכנזי

הנה כי כן, בין החילונים שממילא לבין המסורתים מתקיים מכנה משותף רחב משנדמה, באשר שתי הקבוצות מתייחסות למסורת היהודית כמחסן של סמלים ומעשים שניתן לבחור ממנו לפי התאמה לצרכים. אבל כאן עולה השאלה: מדוע יש הבדל בשיח הציבורי בין מסורתים לחילונים, אם מרבית החילונים הם חילונים שממילא? ולמה אנשים מתכוונים כאשר הם מגדירים את עצמם במילים אלו?

כאן מקומו של הפרק החמישי, העוסק בהיבט העדתי של ההבדל בין מסורתים וחילונים, ולדעתי הוא המעניין והחדשני ביותר בספר. מתברר שמרבית היהודים מישראל, הן ממוצא מזרחי והן ממוצא מערבי, מקיימים את המסורת באופן חלקי וסלקטיבי ומסיבות דומות. ואולם, כידוע, יהודים ממוצא מזרחי יטו ביתר קלות להגדיר את עצמם כמסורתים, לעומת בעלי מוצא מערבי (וכן העולים מחבר המדינות שכלל אינם נזכרים בספר) שיגדירו את עצמם כחילונים, ובדרך־כלל יוסיפו את המילה "אבל" ("אבל אני מאמינה בכוח עליון/מתקינה מזוזה/מדליקה נרות שבת" וכדומה).

אך האם ההבדל הכמותי בין אשכנזים ומזרחים מבחינת קיום פרקטיקות המזוהות כמסורתיות יוצר גם הבדל שבהגדרה? לא בטוח. יתר על כן, היחס הסלקטיבי למסורת אפיין את התרבות העברית החדשה עוד מראשית הציונות, שמעטים היו בה החילונים האידיאולוגים, בעוד הזרם המרכזי הורכב בדרך־כלל מ"חילונים שממילא" שגילו יחס חיובי לחלקים נכבדים של המסורת. וזאת, עוד לפני העלייה המזרחית הגדולה.

נראה אפוא כי התיוג "חילוני" נושא עבור רבים משמעות עדתית – אשכנזית – יותר מאשר אידיאולוגיה או צורת חיים ספציפית. אף שהמחבר לא מציין זאת, הדבר נכון גם לגבי העולים מחבר העמים, שנטמעים במהירות בזרם המרכזי של המסורתיות הישראלית – מתקינים מזוזה, חוגגים את החגים ואת טקסי החיים היהודיים וכדומה – אך מרביתם מקפידים בדרך־כלל להגדיר את עצמם חילונים.

נראה שלאחרונה אכן יותר ויותר אשכנזים מגדירים את עצמם מסורתים – בין השאר בהשפעת השיעור הגבוה של נישואי תערובת בין־עדתיים. באופן מעניין, רבים מהם רואים בכך השראה מזרחית – גם בין המסורתים ממוצא אשכנזי המרואיינים בספר. הנה כי כן, החידוש של השנים האחרונות הוא השימוש במושג "מסורתיות" להגדרה עצמית, ולאו דווקא התוכן. ואם כן, צודק המחבר בטענתו שהמושג הוא תרומתה הייחודית של התרבות המזרחית לשיח הציבורי על זהות בישראל. אף שוודאי יש בכך מן הסנטימנטליות המייחסת למזרחיות הישראלית מעין קיום יהודי "אותנטי" יותר של המסורת מאשר בתרבות היהודית של יוצאי אירופה בישראל.

המסורתיות, שלא מזמן עדיין הייתה תיוג חברתי שלילי, הולכת ומתבררת לא כעוד אופציה של זהות התקועה בין שתי אפשרויות דיכוטומיות, אלא כזרם המרכזי של התרבות הישראלית. לעבודתו המחקרית של ידגר חלק נכבד בכך.

ד"ר חזקי שוהם הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013

פורסמה ב-10 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון במדבר - שבועות תשע"ג - 822, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: