האור הטמיר והצפדינה הנפשית / ברוך כהנא

שנים לפני שדיבורים על 'פסיכולוגיה יהודית' נכנסו לאופנה, פיתח שניאורסון תיאוריית אישיות המעבדת מושגים חסידיים למפת נפש טיפולית

עוד כסטודנט נפגשתי עם סיפוריו של פישל שניאורסון. רותקתי לגיבוריו משום שהיו אנשים ממשיים, שחיו את כל מגוון הרגש האנושי – ועיגנו אותו, בכל נימי נפשם, בעולם הרוח החסידי. בעולמם הפכה החסידות ממערכת מושגים מופשטת למציאות רגשית חיה, מלהיבה וכואבת. פישל שניאורסון לעולם אינו מוותר, תמיד הוא מעמיד את העולם המיסטי הנשגב מול מצוקותיה של המציאות הריאלית, ודורש מן המיסטיקה לענות על השאלות העולות מן הניגוד.

חיים גרביצר, באחד הקטעים המופלאים שבספר, מתפרץ לתוך "חזרה" על אחת מתורות ה"צמח צדק", וזועק באוזני החסידים הנדהמים שקל וטוב להם לעסוק בעולם האצילות כשהם בלובביץ', אבל בעולם האצילות, כידוע, לא חוטפים ילדים… אדרבה, הוא ממשיך, מי שבאמת רוצה לעסוק באצילות מוזמן להתגייס לצבא הרוסי במקום אחד הילדים ה"קנטוניסטים" ולהמשיך להתפלסף שם על האורות הגבוהים. עיקשותו של גרביצר שכנעה אותי, יותר מכל סיפורי החסידים, שהחסידות יכולה להתמודד עם סבכי העולם הממשי. שהיא יכולה להיות גם פסיכולוגיה, ולא רק פילוסופיה מופשטת.

ואכן, בכמה מקומות בספריו שניאורסון טוען בפירוש כי החסידות לא באה אלא ללמד אותנו להתבונן בצורה חדשה ומעמיקה על האדם – כל אדם באשר הוא. אולם כשקראתי בספרי העיון של אותו מחבר עצמו – התאכזבתי. ידעתי אמנם כי פישל שניאורסון היה פסיכיאטר, וחיבר לא פחות משישה ספרי עיון בתחומו. הייתי משוכנע שאמצא בהם המשך למהלך שהחל בסיפורים. ציפיתי ליישום נועז של מושגים חסידיים בעולם הפסיכיאטרי־פסיכולוגי. משהו מעין העיבוד שעשה מרדכי רוטנברג, עשרות שנים אחריו, למושג הצמצום.

מבוגרים כילדים שהתנוונו. חסידים במירון, 
ל"ג בעומר תשע"ג  צילום: פלאש 90

מבוגרים כילדים שהתנוונו. חסידים במירון, 
ל"ג בעומר תשע"ג
צילום: פלאש 90

מתנזר מחסידות

לאכזבתי לא מצאתי בספרים אלו אף מושג חסידי. מצאתי תיאוריה פרי רוח המחבר עצמו, שהוצגה כמחקר מקורי וחסר שורשים. הוצפתי במונחים מוזרים כמו "צפדינה נפשית", "אישיות ספירית", "אקספדיציה פסיכולוגית". תהיתי לאן נעלם העומק החסידי של הסיפורים. מי שמסוגל בסיפוריו לתאר אנשים ממשיים בצורה חסידית מובהקת – מדוע הוא מתנזר ממינוח חסידי כשהוא כותב "תיאורי מקרים"?

לאחר שנים שבתי וקראתי את ספרי העיון של פרופ' שניאורסון, ועולם חדש נגלה לי. צריך להפנים: מדובר בתיאורטיקן פסיכולוגי מקורי, חדשני ומעמיק. קריאה עכשווית בדברים מגלה בהם נקודות רבות שהיום ייחשבו לנדושות כמעט, אבל בזמנן נראו ודאי מוזרות, ועוד יותר מכך על רקע התפיסות של אז. ההבחנה בין צרכים הישרדותיים וצורכי הגשמה מוכרת לנו היום ממשנתו של מאסלו. מרכזיותו של המשחק להתפתחותו של הילד משויכת בצדק לוויניקוט. הדרישה המתודית לתיאוריה קרובה לחוויה (ששניאורסון מכנה "אקספדיציה פסיכולוגית") מזוהה עם משנתו של קוהוט – והנה כל אלה מופיעים כיסודות מרכזיים בתיאוריית האישיות הזו, הישנה־חדשה.

מה שעוד יותר מעניין הוא שבניגוד למה שחשבתי קודם, אפשר לאתר את עקבות החסידות בכל פינה של התיאוריה שלו. אם אני צודק בכך, השאלה רק מחריפה: מדוע לא העז להצהיר על כך בגלוי? מכיוון שהוא עצמו בחר בשתיקה, אנו נוכל רק לנחש. אפשר למשל לשער שהאמין שבתקופה שבה חי דבריו יתקבלו ביתר קלות אם ייתפסו כפרי מחקר עצמאי, ולא כעיבוד של תפיסה מיסטית "גלותית". בתקופה שרוחה בנויה על "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", מי שמביא מתפיסותיו של אותו "עולם ישן" ראוי לו להסוות את עמדותיו. בתקופה שבה תפיסותיהם האמפיריות של פרויד ואדלר שלטו בשיח הפסיכולוגי, מי שמנסה לערער עליהן ראוי לו שינסה, לפחות, לדבר בלשון היכולה להיות מובנת גם להם.

כך או כך, בכתבים העיוניים שניאורסון אינו מדבר על "האור הטמיר", אלא מנסה להלבישו בכלים המקובלים בזמנו. כידוע, ניסיון ההלבשה לא התקבל. בכל ימי לימודיי לא שמעתי על פישל שניאורסון כתיאורטיקן, ולא על "הפסיכולוגיה האינטימית" – השם שבחר לתיאוריה שלו. ושמא הגיע זמן לעשות מעט צדק היסטורי גם בהקשר הזה?

תפיסתו של שניאורסון פשוטה ביסודה, ואם מוותרים על דקויותיה אפשר להציגה בקלות: האדם אינו מונע על ידי מחסוריו (לא "יצר הנאה" פרוידיאני, ולא "רגש נחיתות" אדלריאני) אלא על ידי הרצון להגשים את כוחותיו היצירתיים. אם כוחו היצירתי נבלם מסיבה זו או אחרת, מתפתחים תהליכים רגרסיביים ואותם כוחות עצמם זורמים למחוזות נפשיים ההופכים במהירות להרסניים.

לנפש, כמו לגוף, יש צורך ביסודות חיוניים מוגדרים, מעין ויטמינים נפשיים. משחקו של הילד, למשל, הוא ויטמין כזה. אפשרות יצירה, חירות ומטרות־על אידיאולוגיות הן המקבילות לכך בחייו של המבוגר. אם היסודות האלה נשללים מן האדם מתפתחת בו מעין "צפדינה נפשית" (צפדינה היא, כידוע, מחלה הנובעת מחוסר ויטמינים) שהיא העומדת ביסודה של כל נוירוזה. אי לכך, לא מספיק "לפרש" למטופל את מקור מחלתו. זהו רק צעד ראשון בריפוי. חובת המטפל לחפש, יחד עם המטופל, אורח חיים שיכיל את היסודות החסרים.

כוח האור הטמיר

 כדי להציג את התפיסה, אולי כדאי לפתוח בהבחנה שעורך שניאורסון בין הנאה לשמחה:

ההנאה באה ונגמרת עם סיפוק הצרכים החולפים או עם סילוק הצער. למשל, אחרי שהאדם אכל לשובע הריהו בדרך כלל לאחר זמן קצר מסיח דעת מן הרעב והשביעה כאחת (…) בהבדל מן ההנאה נתגלית אצל האדם השמחה שביצירה שהיא לא רק מתמדת, אלא הולכת וגדלה עם היצירה (…) בהבדל מן ההנאה שהיא מנוגדת לצער, סופגת שמחת היצירה לתוכה, ואפילו מקבלת באהבה, את הצער והייסורים הכלולים בחבלי היצירה ("שמחת היצירה והעצבנות בחיי הילד", עמ' 13).

מכוח התפיסה הזו הוא מותח ביקורת על תיאורטיקנים בני זמנו שנטו לתאר את הילד כבוגר נחות, אכול "תסביך סירוס" (פרויד) או "תסביך נחיתות" (אדלר). לעומתם הוא מדגיש את הספונטניות וחדוות המשחק של הילדות, שלעומתה ניתן לראות דווקא אותנו כילדים שהתנוונו ("חזיונות היסוד בחיי הילד", עמ' 120).

לא  קשה לראות את הקשר בין התיאוריה הזו העוסקת ב"כוח היצירה" לבין אותו "אור טמיר"  שעליו דיבר במבוא לסיפוריו, מקום שאפשר לו להתבטא ביתר חופשיות ובלשון חסידית מקורית. על משמעותה של השמחה בחסידות לא צריך להרחיב כאן. אולי כן כדאי להצביע על הדמיון המופלא שבין הגישה הזו לתפיסתו של רוטנברג בספרו "היצר".

במקביל לעקרון היצירה, שהוא הכוח המניע בחיי הנפש, שניאורסון משרטט מעין מפה של הכוחות הנפשיים. המפה מורכבת משני מרחבים עיקריים: האחד "הישרדותי", והוא כולל את "החיים הנפשיים (…) הערוכים ומכוונים לאורח החיים האפשרי בפועל או לענייניה הטבעיים של מלחמת הקיום" ("הדרך אל האדם", עמ' 69). אלה הם הכוחות הרציונליים. יש גם תחום נעלה יותר, ששניאורסון מכנה "אינטימי" (במובן "פנימי"). זהו התחום העל־רציונלי, הכולל את החוויה האסתטית ואת התרבות ה"גבוהה". את החוויה הדתית, ואת כל החוויות שאנחנו מעניקים להן נופך רוחני כגון "האלהתו" של נושא האהבה "היפה להפליא" (שם, עמ' 70). התפתחות בריאה נותנת לכוחות הרציונליים את מבוקשם, ומתרכזת בחיי היצירה ובשמחה המאפיינת אותם.

אבל תנאי להתפתחות כזו הוא שהכוחות ההישרדותיים לא יתנכלו לממד האינטימי של הנפש. נוקשות תרבותית, מצוקה, דחייה על ידי חברת השווים ועוד מצבים כאלה עלולים להביא לכך שלא ייוותר די מרחב לחיי יצירה. רוב האנשים יוותרו, ויחיו חיים חלקיים וחסרי שמחה. אלא שיש כאלה שכוחות היצירה שלהם גדולים מדי, ואינם מסתפקים בחיים חלקיים כאלה. אנשים אלה (שאותם הוא מכנה "בעלי אישיות ספירית") נראים, לפעמים, כבעלי יצרים חזקים במיוחד, ובאמת כוחות היצירה שלהם זורמים – לאחר שנבלמו – לממד היצרי:

כמה אנשים יש להם מטבע ברייתם דרגה גבוהה כל כך של צימאון חיים… אשר אין לרוותו כלל באורח חיים אפשרי… אלה הם, כפי שהם קרויים בפי הבריות, "עזי יצרים", "סוערי מזג"… אם בעטיים של תנאי חיים מקופחים אין בידם האפשרות לפרוק את להיטתם הפנימית הבלתי שכיחה פריקה רוחנית פורייה (שם, עמ' 57).

 בדרך כלל גם זה לא יספיק להם, והללו יפתחו סימפטומים נוירוטיים. כך נוצר מרחב נפשי שלישי, ששניאורסון מכנה "פרימיטיבי": "שני סוגי החיים הנפשיים, האינטימי והפרימיטיבי, יוצאים גם יחד לפי תכונתם האי רציונלית ומתיחותם הגבוהה משורת התודעה הנורמלית הרגילה" (שם, עמ' 71).

דם רותח מדי

חשוב לשים לב למה שאין במערכת הזו, והוא מושג ה"לא מודע", ובעיקר ה"סובלימציה". במאבק מוצהר עם החשיבה הפרוידיאנית (שם, עמ' 98) נטען שהכוחות הרוחניים הם "חזיון יסוד" ראשוני, ולא גלגול של דחפים פיזיולוגיים. ועם זאת מדובר בתפיסה דינמית היורדת לשורשיה העמוקים של האישיות, ואינה מסתפקת במה שכונה לימים "תפיסה התנהגותית". ההתנגדות למושג הלא מודע, לדעתי, נובעת מכך שהמחבר הכיר את המושג רק דרך גרסתו הפרוידיאנית. גרסאות מתוחכמות יותר של המושג עוד לא נולדו (תפיסתו של יונג, שהייתה קיימת כבר אז, מוכרת למחבר באופן קלוש).

הטיעונים האלה מגובים בשפע של תיאורי מקרה ומחקרים שערך המחבר עצמו. הנה מכתב מתוך תיאור של צעיר שגלש לאורח חיים הרסני, עד שהפך למהפכן בולשביקי וכך מילא את חייו במשמעות.  זה המכתב שכתב להוריו לאחר המהפך:

לא בי האשמה ולא בכם האשמה. יש לי מטבע ברייתי דם רותח מדי בשביל הספסל הצר של בית הספר או קריירה בעל־ביתית. בחיים התפלים נמשך אני בעל כורחי למדוחי משחק וארוטיקה, אילולא זאת הייתה דעתי נטרפת כליל (…) הנאמנות –  עולמכם הפעוט והמשמים היה נרדם ונרקב כולו אלמלא הדם הרותח שלנו, הגורף אחריו את העולם קדימה (שם, עמ' 60).

קל לעמוד על הדמיון שבין הדברים לפסקאות הידועות של הרב קוק על "נשמות התוהו" (פסקאות שגם הן, כמובן, מהוות עיבוד של מושגים חסידיים), וקל גם לקשר את שלושת המרחבים הנפשיים של שניאורסון לשלוש הנפשות, כפי שהן מתוארות בחסידות חב"ד. אך מעניין יותר הוא לבחון את הדברים "בשטח" – האם באמת אפשר להסביר בצורה כזו טווח גדול כל כך של תופעות התפתחותיות ופתולוגיות, כטענת המחבר? אני מהסס בנקודה הזו.

מבחינות מסוימות התיאוריה של שניאורסון נראית לי תמימה להפליא, ומבחינות אחרות מעמיקה ומרחיבת דעת. האם אפשר לראות אותה כתחליף לחשיבה הפסיכולוגית המקובלת? נראה שלא. האם אפשר לשלב אותה במערכת התיאורטית העומדת לרשותו של מטפל בן זמננו? אני משוכנע שכן. מכל מקום, מי שמודע לניסיונות המתרחשים בימים אלו לפיתוח פסיכולוגיה יהודית אינו יכול שלא להתרגש מהמפגש עם מי שהחל בגישושים תיאורטיים לקראת פיתוחה עשרות שנים לפני הוגיה העכשוויים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 במאי 2013, ב-Uncategorized ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. הכותרת תחת התמונה 'מבוגרים כילדים שהתנוונו. חסידים במירון, 
ל"ג בעומר תשע"ג' פשוט מתנשאת וחצופה?
    מדוע לדעת העורך, אותם אנשים הם מנוונים? אולי הם ג"כ בחרו למרות שלא נראה למר כהנא כך?

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד י"ד בסיון ע"ג

      לישי – שלום רב,

      ד"ר כהנא כותב שפרופ' שניאורסון מדגיש את הספונטניות וחדוות המשחק של הילדים, ורואה דוקא אותנו, המבוגרים, כילדים שהתנוונו.

      תמונת החסידים במירון, מראה דווקא מבוגרים שה'ילד' שבהם לא התנוון לגמרי. אדרבה הם 'מעלים על נס' את הילד, ואיתו וכמוהו הם רוקדים בשמחה משוחררת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      על פרופ' פישל שניאורסון, כתב לאחרונה גם אריאל הורוביץ, 'לחזור אל הצעקה הפנימית', באתרא הדין.

  2. ש.צ. לוינגר

    מעלתו של הילד כ'הבל פה שאין בו חטא' מבוארת כבר בדברי חז"ל (שבת קיט,ב):

    וכך כותב הרב אבינר:

    כתוב בגמרא: 'אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן'. תמה רב פפא על מימרא זו ושאל את אביי: 'דידי ודידך מאי?', כלומר: מה לגבי תלמוד התורה שלי ושלך? ענה לו אביי: 'אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא'… לכן אין לבטל את האישיות של הילד, אלא להוציא אותו מן הכח אל הפועל, לא להדביק לו דבר זר, אלא לפתח את הקיים…

    (החינוך הטבעי – בשנות החיים הראשונות, בית אל תשנ"ב, עמ' 177-178)

    והוא מביא את דברי

    ז'אן ז'אק רוסו שאמר שכל מה שיוצא מידיו של הקב"ה הוא טוב, וברגע שהדברים מגיעים לידיו של האדם הם מתקלקלים. רוסו לא התכוון שעל הילד לגדול פרא… אלא עלינו לגלות את הטוב הטמון בילד ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.

    על יסוד זה שינו מספר מחנכים, בשווייץ ובגרמניה [פסטלוצי ופרבל. ש.צ.] את שיטות החינוך. אחד הביטויים לשוני זה היה הקמת גן הילדים. בגן הילדים אין מכריחים את הילדים לבצע פעולות כי עם משחקים עימם, והגננת עוזרת לילדים לעשות מה שהם רוצים ומסוגלים לעשות…

    עבודת הגננת בגידול הילד, דומה לעבודת הגנן בגן. כשאתה עובד בגן ירק אינך מטביע על הצמח מתכונותיך… אתה עומד מול הצמח, לומד אותו ואת תכונותיו, ומנסה לתת לו את התנאים הטובים ביותר ביותר כדי שיוכל לצמוח היטב…

    ילד צריך גידול אורגאני, לפי תכונותיו, ולכן עבודת הגננת, היא כעבודת הגנן ולא כעבודת הנגר. עבודת הנגר היא עבודה יצירתית, ועבודת הגנן – עבודה התפתחותית.

    (שם, עמ' 178-179)

    מעניין שדרך לימוד התורה בישיבה, מקביל במידה מסויימת לדרך הלימוד בגן: רוב הזמן יש לימוד עצמי והתמודדות עצמאית עם ה'טקסט', ורק מקצת הזמן מוקדש לשמיעת שיעור. אגב באיטליה במאה הט"ז-י"ז היו ישיבות שנקראו 'גן' (על גן-ילדים עוד לא חלמו…).

    • ש.צ. לוינגר

      כל אידיאליסט ניזון מתמימות ילדותית שלא נמוגה. 'כל התמכרות טבעית לאיזה אידיאל מרומם היא חזרה אל הילדות' [= אל התמימות המאפיינת את הילדות] (הראי"ה קוק, שמונה קבצים, ב' שנט).

      החכמה היא חשובה. היא תסייע למימושו של האידיאל לבל יתנפץ את סלעי המציאות, לבל יתפורר. אבל לבדה היא איננה מבטיחה את אושרו של האדם… החכמה מנתחת, מבקרת ומעמיקה. היא מסוגלת לקדם את המדע ואת הטכנולוגיה,אבל איננה מסוגלת להניע את גלגלי ההתקדמות הערכית של האנושות.

      לשם כך האנושות זקוקה לתמימות, לתום של הילדות, הרואה את העולם בעין טובה. היא זקוקה לאמונה בטובו של המין האנושי וביכולת לתקן עולם במלכות ש-די.

      (הרב אלישע אבינר, 'איש תם – על היחס בין תמימות לחכמה', באתר ישיבת ההסדר 'ברכת משה' מעלה אדומים)

      • ש.צ. לוינגר

        מעניין לברר האם היה קשר בין הראי"ה קוק לבין פרופ' פישל שניאורסון?

        אגב, חנה – אשתו של פרופ' שניאורסון, היתה משפטנית ותלמידת חכמים. נושא עבודת הדוקטור שלה (באוניברסיטת ליון) היה: 'תחוקת העבודה בתלמוד'!

        המידע עליה מתוך 'האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו' מאת דוד תדהר. קישורית מהויקיפדיה, ערך 'יהושע פישל שניאורסון).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: