תפילה לימים לאומיים / ראובן גפני

סדרי התפילה של יום העצמאות ויום ירושלים עדיין לא התייצבו כנוסח מוסכם כלל־לאומי. למחזור החדש יש פוטנציאל לחולל שינוי תרבותי

3810201-2859את שיבת ציון היינו כחולמים

מחזור קורן ליום העצמאות וליום ירושלים

הרב בנימין לאו והד"ר יואל רפל (עורכים)

(נוסחים: אשכנז, ספרד, ק"ק ספרדים)

קורן, תשע"ג

במהלך שישים וחמש השנים שחלפו מאז הקמת המדינה ועד היום, ועוד יותר מכך בעשר השנים האחרונות, ראו אור לא מעט מחזורים וסידורי תפילה ליום העצמאות, ובהמשך גם ליום ירושלים. סידורים ומחזורים אלו ראו אור במגוון תבניות והקשרים חברתיים, שונים למדי זה מזה: חלקם הופקו באופן עצמאי בידי קהילות שונות (בארץ ובחו"ל), דוגמת קיבוצים ויישובים בני הציונות הדתית או ישיבות אלו ואחרות; חלקם ראו אור בלוויית פרקי הלכה ומנהג בידי רבנים שונים, דוגמת הרב משה צבי נריה ("סדר התפילות ליום העצמאות"), הרב יעקב אריאל ("גואל ישראל"), הרב אורי שרקי ("בית מלוכה") והרב יואל בן נון ("נס קיבוץ גלויות"); חלקם הופקו בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ולא הותירו חותם של ממש, בעוד אחרים הפכו לסדרי התפילה הקבועים של מתפללים וקהילות שונות בארץ ובעולם. לצד אותם מחזורים ייעודיים, נכללו תפילות החגים הלאומיים גם במסגרתם של סידורי תפילה יומיומיים, ואף זאת במגוון צורות, נוסחים והדגשים.

סדרי תפילה מגוונים אלו, כך נדמה, מדגישים בעצם קיומם המתמשך בעיקר את העובדה שעד היום טרם התייצבו והתקבעו באופן הגמוני וכלל־לאומי סדרי התפילה של יום העצמאות ויום ירושלים. וכך, המציאות המצערת למדי היא שאדם המתפלל במועדים אלו בבית כנסת שהוא אינו מורגל בו, קרוב לוודאי שיבחין בשינויים אלו ואחרים – חלקם מהותיים במיוחד – מנוסח תפילתו הקבוע, וייאלץ להתאים בין הרגליו הקבועים לבין הנעשה בבית הכנסת שבו הוא מצוי.

הסיבות לתופעה זו מורכבות למדי, ודומה שאין זה המקום להאריך בהן. אלא שעל רקע אותה תופעה עצמה ניתן לדון באופן מעט יותר מפורט באופיו של מחזור חדש נוסף לחגים הלאומיים, שראה אור לפני יום העצמאות האחרון בעריכת הרב בני לאו וד"ר יואל רפל, בבית ההוצאה הירושלמי "קורן". זאת, הן מתוך ניסיון לעמוד על ייחודו ועל משמעותו של מחזור זה עצמו, והן על מנת לעסוק אגב כך גם במספר סוגיות רחבות יותר הנוגעות לסדרי התפילה הללו, ולאופן שבו עוצבו מאז כינונה של המדינה ועד היום.

חידוש 'מלמטה' של מנהגי תפילה שונים או נשכחים. יום ירושלים, העיר העתיקה  צילום: מרים צחי

חידוש 'מלמטה' של מנהגי תפילה שונים או נשכחים. יום ירושלים, העיר העתיקה
צילום: מרים צחי

הלכות ומנהגים מגוונים

אחד מיתרונותיו הבולטים של המחזור החדש הוא עצם העובדה שהוא נראה כסידור תפילה לכל דבר. הוא נאה, מעוצב באופן מוקפד, כרוך בכריכה כחולה ("לאומית"?) קשה, וגודלו הוא כשל כל סידור או מחזור תפילה ממוצע. בשונה מחלק ממחזורי התפילה הייחודיים שראו אור במהלך השנים לתפילות החגים הלאומיים, הוא אינו מלווה בתמונות או באיורים, אינו מנסה לנוע על הגבול העדין שבין מחזור תפילה לאלבום או לספר הגות, ודומה שבכך מכריז הוא את אחת ההכרזות המשמעותיות ביותר, לפחות לדידי: כמו החגים והמועדים האחרים, קדושתו של היום הינה כה ברורה ומובנת מאליה עד שאינה זקוקה לכל חיזוק מלאכותי, מסקרן או מיוחד ככל שיהא במחזור התפילה. הבעת הקדושה הדתית של היום, לפיכך, מוצאת את ביטויה הטבעי בתפילות הכלולות בו ובסדרי התפילה שהוא מאפשר לייצר או לעצב מחדש.

יתרון חשוב נוסף, ואולי המשמעותי מכולם, הוא החלטתם המחושבת של שני העורכים שלא לבחור באחד מנוסחי התפילה המקובלים (פחות או יותר) לימים אלו, כי אם לפרוש בפני המתפלל – ואולי בפני הקהילה כולה – את מגוון המנהגים העיקריים שהתקבלו בקהילות ישראל בנושאים שונים, במהלך שישים וחמש השנים האחרונות: הצעת אמירת ההלל בברכה או שלא בברכה; הקריאה בתורה וההפטרה; על הניסים על נוסחיו השונים, ועוד. בחלק מן המקרים נעשית פריסה זו באמצעות הצללה עדינה של קטעי תפילה או קריאה בתורה שרבים אינם נוהגים לאמרם, ובמקומות אחרים נעשה הדבר באמצעות פירוט קצרצר של הדעות השונות (הלכתיות ומחשביות כאחת) בהערות השוליים שבתחתית עמודי התפילה.

באופן זה יכול המתפלל לא רק להכיר את עצם המנהגים השונים הרווחים, אלא גם לנסות ולבחון מחדש את האופן שבו הוא עצמו בוחר להתפלל באותם ימים, המשמעותיים כל כך מבחינת תוכנם, אך הבעייתיים למדי מבחינת ביטויים הדתי והרוחני בבית הכנסת.

אגב העיון בהערות ובסקירות ההלכתיות הקצרות, עולה בין השאר המסקנה כי הניסיון לקבוע מה ראוי ומה אינו ראוי מבחינה הלכתית בסוגיות מעין אלו הינו בעייתי במיוחד, וכי כמעט כל הרוצה לדבוק במנהג או בהלכה זו או אחרת או להנהיגם בציבור ימצא מי שניתן לסמוך עליו. האחריות על קביעת המנהגים, לפיכך, נופלת בראש ובראשונה על כתפי המתפלל ועל כתפי הקהילה, הנדרשים להכריע כיצד לנהוג ולנמק את הכרעתם.

אמנם, מאליו ברור שבחירתו של המתפלל הבודד האוחז במחזור תלויה אף בבחירתם של בני הקהילה שאליה הוא משתייך: הוספת קריאה בתורה ביום העצמאות נתונה להחלטת רבנים, גבאים וחברי קהילה אחרים, וגם אמירת על הניסים או הלל בברכה אינה בהכרח דבר שמתפלל יחיד יכול להחליט לגביו על דעת עצמו. ואולם, דומה שעצם העלאת האפשרויות השונות זו לצד זו, בסידור אחד, והדיון העשוי להתעורר עקב כך בקהילה, יכול להועיל לא מעט: בבחינה קהילתית מחודשת של הנורמות שהתקבלו לעתים לפני עשרות שנים; בהפניית שאלות מחודשות לרבנות הראשית או לפוסקי הלכה בולטים; ובהמשך אולי גם בצמיחה ובחידוש "מלמטה" של מנהגי תפילה שונים או נשכחים ליום העצמאות וליום ירושלים, ושל יצירת הכרח בקרב הרבנות וגופים שונים לשוב ולעיין בדברים, עשרות שנים אחרי שהתקבלו ההחלטות המקוריות בנושאים אלו.

חוויית תפילה מעשירה

כמו מחזורי תפילה אחרים שראו אור בעשר השנים האחרונות, גם למחזור זה נוסף בסופו חלק הגותי־מחקרי, הכולל כעשרה מאמרים קצרים על מגוון נושאים היסטוריים, הלכתיים ורוחניים מעניינם של יום העצמאות ויום ירושלים: חיבורה ותוכנה של התפילה לשלום המדינה; משמעותם וגלגוליהם של סמלי המדינה ושל המנונה; משמעותו ההלכתית והליטורגית של איחוד העיר ירושלים, ועוד.

חלק ניכר מן הדברים, יש לומר, ראה אור לפחות פעם אחת – ועל פי רוב יותר מכך – בבמות שונות: בעיתונות הכתובה; במסגרת מקראות וקובצי מאמרים על יום העצמאות ויום ירושלים; ובקבצים מחקריים מסוגים שונים. למרות זאת, הכללתם זה לצד זה, וכולם כאחד לצד סדרי התפילה עצמה, מאפשרת להשתמש במחזור גם כבסיס לדיון קבוצתי או ללימוד אישי לקראת החגים או במהלכם, ואף בדרך זו לבסס את תכניו הערכיים והרוחניים.

משמעותיים לא פחות ממאמרים אלו הינם קטעי המדרש, הספרות והפרשנות הפזורים בתחתית העמוד, לצד חלק מקטעי התפילה הייחודיים לחגים אלו. קטעים אלו, דוגמת מאמרו של הרב יואל בן נון על המזמור הפותח את תפילות היום ("שיר מזמור ליום עצמאותנו"); הפרשנות המפורטת של רפל לתפילה לשלום המדינה; הפתיחה הנודעת של עגנון בנאום קבלת פרס הנובל; וכן קטעי מדרש, פרשנות או הגות של הוגים ורבנים שונים, כמעט משייכים את המחזור לסדרת המחזורים וסידורי התפילה שערך בשנים האחרונות יונדב קפלון, ושהאחרון שבהם היה "ספר השבת", שראה אור לפני כשנתיים. אלו מבוססים אף הם על הרצון לחדש את חוויית התפילה ולרעננה, תוך שימוש במגוון מקורות וקטעים כתובים, המשקפים לא רק את מסורת ישראל שמלפני שנות דור כי אם גם את היצירה הרבנית והלאומית העברית במאה השנים האחרונות.

אמנם, גם על מחזורים וסידורים אלו יצאו עוררין, בין השאר בטענה כי הם כוללים מגוון רחב (יש שיאמרו אף מתירני) מדי של מקורות, וכי הם יוצרים סכנה של שקיעה ספרותית נינוחה לתוך כורסת הישיבה בבית הכנסת, תחת רענון החוויה וההשתתפות של המתפלל היחיד בתפילה הציבורית שלשמה הגיע לבית הכנסת. אלא שבמחזור קורן החדש הבעיה פחותה, לטעמי, ולו רק בגלל המינון הצנוע במידה ניכרת של קטעי הקריאה והעיון הנלווים לתפילה, כמו גם מחמת העובדה שבשונה מחוויית השבת או החגים הבסיסית, הרי ששישים וחמש שנים של חגי עצמאות הן ככלות הכול פרק זמן קצר למדי, ובמסגרתו לא הצליחו מתפללים רבים להרגיל את עצמם לחוות את התפילה ואת השהות בבית הכנסת באופן מעשיר ומרגש במידה מספקת.

לפיכך, הצבת הקטעים השונים לצד קטעי התפילה הינה בעלת חשיבות רבה עוד יותר.

החלשת יום ירושלים

גם מחזור זה, יש לומר, אינו לחלוטין חף מליקויים. אחד הבולטים שבהם, לפחות לדידי, הוא התחושה שיום ירושלים זוכה למעמד משני לחלוטין לזה של יום העצמאות. זאת, הן כתוצאה מהעובדה שעל כריכת הסידור נכתב במפורש "מחזור קורן ליום העצמאות", והן מאחר שמרבית תפילת יום ירושלים אינה מודפסת מחדש, כי אם מסתמכת על התפילה הנדפסת בתפילת יום העצמאות.

החלטה זו, דומה שהיא מקבעת עוד יותר את מעמדו ההולך ונחלש ממילא של יום ירושלים, הן בתודעה הישראלית הרחבה והן בתוככי הציונות הדתית. אם מעמדו הדתי – וממילא גם ביטויו הליטורגי – של יום העצמאות לעתים מוטל בספק, הרי שזה של יום ירושלים דומה שהוא מעורפל עוד יותר. וכך, ההתייחסות אליו – ולו מסיבות טכניות או תקציביות – כמעין חג־משנה דומה שהיא טומנת בחובה מחיר יקר, וייתכן שיש לתקנו, ולו מן הסיבה הסמלית, במהדורות נוספות של המחזור.

אלא שבין כך ובין כך, וחרף חסרונותיו המסוימים, דומה שיש מקום לשאול האם ישנו סיכוי שמחזור זה – או אולי דווקא אחד האחרים שראו אור בשנים האחרונות – יהפוך בשנים הקרובות למחזור מעין־הגמוני, שיעורר תהליך רחב של דיון, האחדה וקביעה מחודשת של סדרי התפילה בחגים הלאומיים.

אחת לכמה עשרות שנים מופיע סידור תפילה חדש, שמסיבות אלו ואחרות – לא בהכרח ברורות מאליהן – תופס עמדה הגמונית על פני סידורים אחרים, מעורר תהליכים של קביעה מחודשת ודיון מחודש בנוסח התפילה, ומבטא ומחולל למעשה תהליכים תרבותיים וחברתיים רחבים בהרבה מאלו הנוגעים לנוסח התפילה עצמו.

במאה השנים האחרונות, לשם המחשה, ניתן להזכיר את הסידור הבבלי "תפילת ישרים" שהוציא לאור בירושלים בשנות השלושים צאלח מנצור, ואשר עיצב למשך שנות דור את התפילה המזרחית הארץ ישראלית (עד שנדחק בעיקר מפני סידורים מבית מדרשו של הרב עובדיה יוסף). בה במידה ניתן להזכיר כמובן גם את סידור "רינת ישראל" של שלמה טל, שבמשך למעלה משלושים שנה היה לא רק סידור התפילה הבולט ביותר בקרב הציבור הדתי הלאומי, כי אם גם כזה שהכרעותיו בנוגע לסדרי תפילה ומנהג בבית הכנסת הפכו כמעט להלכה של ממש.

מוקדם כמובן לקבוע האם מחזור יום העצמאות החדש בעריכתם של רפל והרב לאו יזכה למעמד זה, או אפילו קרוב אליו, וישנן מספיק סיבות להניח שהדבר לא יתרחש: הפירוד הפנימי והכה־מורכב בציונות הדתית עצמה, המחפשת את דרכה הרוחנית והדתית במגוון הקשרים; העובדה שמחזורים שונים ראו אור, כאמור, ושחלקם אף הם נאים ומחושבים; והעובדה שיום העצמאות עצמו ממשיך ומתעצב לנגד עינינו, ודומה שטרם ניתן לומר שהתייצב סופית מבחינת החוויה הקהילתית והאישית המלווה אותו.

אלא שלמרות זאת, דומה שהאפשרויות השונות שהמחזור החדש פורש בפני המתפלל, והפוטנציאל הרב הגלום בכך, מהווים הצדקה של ממש לעצם הופעתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. כתנא דמסייע למחזור המעניין הזה, חיברתי גם אנכי משהו קטן בנדון –
    הלא היא מהדורה ביקורתית של ההלל, לטובת האומרים אותו בברכה וחוששים מהזכרת שם שמיים לבטלה (שכן הנוסח המקורי לעיתים שגוי, לכאורה:)
    http://ivri.org.il/2014/05/critical-hallel/

  2. אמיר שכטר

    https://www.facebook.com/haravnavon

    כדאי לעיין בדבריו של הרב חיים נבון בלינק הנ"ל על תפילות יום העצמאות

    על אף שאני די מזדהה עם דבריו בכל זאת ככל אנשי הציונות הדתית התפללתי הערב את תפילות היום המקובלות בשירה ובזמרה כי בכל אופן אני לא מסוגל לעבור לסדר היום ולהתפלל תפילה רגילה לחלוטין ביום חשוב זה שדורנו עדיין מרגיש אותו בעיצומו גם לאחר 66 שנים והסדר המקובל על אף המלאכותיות שאכן קיימת בו כדבריו הנכוחים של הרב נבון עדיף מאוד מאשר כלום וגם כי בסדר זה כבר שנים מתפללים בהלל והודאה אלו שרואים לנכון להכיר טובה לקב"ה על תחייתנו בארצנו בכל אתר ואתר ולכן אני הקטן מצטרף בחדווה למקהלה קדושה זו

    ברור שגם הסדר המקובל על אף חסרונותיו האמורים[יעויין בלינק שהבאתי] עדיף מאשר תקנות פיראטיות נוסח קריאת התורה אמיתית[עם עולים וברכות וכל הפרוצדורה הרגילה]או נוסח "על הניסים" בשמונה עשרה שיכולות להיות ראויות מצד עצמן מאוד אך לא כשהן נעשות באופן פרטי ללא פסיקה המקובלת על הכל

    נכון,זה אומנם מתסכל ומצריך המון סבלנות לחכות שכל שומרי המצוות יכירו בחשיבות של יום העצמאות ויום ירושלים ותחייתנו הלאומית בהקמת מדינת ישראל אך עדיין אי אפשר שכל קהילה תבנה במה לעצמה

    בינתיים נגיל ונשיש ביום עצמאותינו וכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה כך נזכה לגאולה השלמה בב"א

  3. אמיר שכטר

    אגב תפילות יום העצמאות מעניין לראות שתי גישות פחות שגרתיות בנושא ומעניינות:

    1.הרב כהנמן מפוניבז לא נהג לומר הלל ביום העצמאות אך גם לא תחנון -למיטב ידיעתי כך גם נהג הגרש"ז אוירבך אך אשמח שיתקנו אותי עם אני טועה- כנשאל על מנהגו אמר בבדיחות ש"אני לא יותר ציוני מבן גוריון הוא לא אומר ביום העצמאות לא הלל ולא תחנון וכך גם אני".

    2.שמעתי מאחד מרבותיי שהרב בן ציון פריימן זצ"ל מזקני ירושלים ורבניה המיוחדים שהלך לעולמו לפני שמונה עשרה שנה היה אומר ביום העצמאות גם הלל וגם תחנון!

    הלל כהודאה על הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות וכו' ותחנון על כך שהמדינה עוד רחוקה מהדרך בה היא אמורה ללכת ועל הכשלים הרבים שיש בה לצערנו

    הרב פריימן ביטא בכך את המורכבות של תקופתינו במלוא עוזה.

    • גם סליחות וגם הלל?

      בס"ד ט' באייר ע"ו

      לאמיר – שלום רב,

      ראיתי, ולא זכור לי כעת המקור, שאף הגר"א שפירא זצ"ל, סבר מתחילה שאף שאומרים הלל בשחרית של יום העצמאות – במנחה יש לומר תחנון, וטעמו היה שאף שאומרים הלל על הנס – לא קיימת קדושה בעצם היום, ולפיכך במנחה יש לומר תחנון. כנגד סברא זו כוונה שיחתו של הרצי"ה קוק זצ"ל, 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו', ובסופו של דבר נסוג הגר"א שפירא ונמנע מאמירת תחנון במנחה של יום העצמאות.

      יש ביום העצמאות בעיה ידועה: מה עושים כשחל יום העצמאות ביום שני או חמישי בימי בה"ב שבראשית חודש אייר?

      הרצי"ה נהג לומר גם סליחות של בה"ב וגם הלל, ולא ראה כל סתירה ביניהם, שהרי יש על מה להודות ויש על מה לבקש רחמים.. הראש"ל רבי יצחק נסים שנשאל בכגון זה, הורה לומר את הסליחות ביום שלישי, למחרת יום העצמאות. דומני שכיום המנהג לדחות את בה"ב לשבוע שאחרי יום העצמאות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי הגאון המופלא, סיני ועוקר הרים, ארי במסתרים, רבי בן ציון פריימן זצ"ל. אביו, ר' שלמה אליהו פריימן היה שמש ביהכ"נ 'החורבה' ואחראי על קבר רחל.

      הוא מספר בזכרונותיו 'פותח שערים' על מה שאירע לרעייתו שתלתה כביסה בחצר והדבר הרגיז את שכנתה שהורידה את הכביסה ולכלכה אותה בעפר. אמו של הרב פריימן לא אמרה דבר, חזרה וכיבסה ותלתה במקום אחר. אחר כמה ימים חלה מאד בנה של השכנה, והיא הבינה שהדבר קרה לה בשל מה שעשתה, והיא שלחה את בעלה אל ר' שלמה אליהו כדי שיעביר לאשתו את בקשת המחילה. ר' שלמה אליהו לא ידע דבר, שכן אשתו לא אמרה מילה של תלונה על מה שעשתה לה השכנה. באווירה כזו של ענוותנות, לא פלא שיצא גדול בתורה ובענווה כרבי בן ציון זצ"ל.

    • על הרב פריימן

      על הרב בן ציון פריימן זצ"ל ראו במאמרים:
      הרב אלישע אבינר, 'תורת חסד על לשונה – לדמותו החינוכית של הרב בן ציון פריימן זצ"ל', באתר 'ערוץ מאיר'; הרב יהושע כ"ץ, 'חבר בגלוי ורב וצדיק בנסתר – לזכרו של הרב בן ציון פריימן זצ"ל, "נושא ונותן" בישיבות', מעליות יז (תשנ"ו), עמ' 10-15 (באתר 'אסיף').

      ישיבת 'היכל אליהו', בה פעל הן בהיות הישיבה במונטרה והן עם עלותה לארץ, הוציאה לזכרו את הקובץ 'לבקר בהיכלו'. יהי רצון שתהיה דרכו נר לרגלנו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הספר 'לבקר בהיכלו – שערים לדמותו של הרב בן-ציון חיים פריימן זצ"ל', מאת מיכל פלהיימר והרב חיים סבתו, יצא לאור בהוצאת 'ספריית בית אל'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: